"ארזתי עכשיו בגדים שלך, שיר, כדי שנוכל ללבוש אותם כשתהיי אצלנו." אמרה דיני ברכות. "עוד מעט ניסע הבי – לבית שלנו."
עיניה של שיר היו עצומות.
דיני התיישבה לצידן על הספה, נאבקת בתחושת אין האונים שהציפה אותה. מה עוד היא יכולה לעשות?
אמא הציעה לפני כן להתייעץ עם עירית, כעו"סית יש לה מן הסתם נסיון במצבים כאלה.
אבל אמא לא נכחה בחלק הקשה של השיחה עם עירית. היא לא קלטה את ההסתייגות של עירית מהם, את חוסר האמון שלה. דיני בלעה את רוקה. אין בה עכשיו כוח להתמודד גם מול העו"סית הזו.
"נשתדל שיהיה לך טוב אצלנו." הלוואי שלפחות חלקיק מהכנות שבה היא אומרת את המילים מחלחל לאחיינית שלה. "הכי שאפשר."
"שיר מותק, אני חייבת ללכת כבר." אמרה ענבל. היא הרחיקה את זרועה של שיר ממנה, שיר שבה ותפסה אותה.
ענבל אותתה לדיני בעיניה.
"בואי." דיני אחזה בעדינות את שיר. עיניה העצומות של שיר התכווצו בחוזקה, אצבעותיה צבטו בזרועות הגננת.
"אני אהיה איתך בקשר, שיר." אמרה הגננת ענבל. "דודה שלך תביא לי את המספר שלה ונוכל לדבר בווטסאפ."
"אין לי ווטסאפ אבל אתן לך את המספר ותוכלו לדבר בטלפון." אמרה דיני, "אני גם אשתדל להביא את שיר לבקר יום אחד. בואי, שיר."
בת השש כרכה גם את רגליה סביב הגננת.
"מוזר שהיא ככה מתעקשת." ענבל העבירה יד על מצחה המיוזע. "כל כך הרבה זמן לא נפגשתן?"
הגעש בגופה של דיני עלה לגרונה.
היה עוזר אם הייתה לכתחילה מספרת לגננת ששיר לא מכירה אותה?
לא עלה בדעתה. אבל גם אם הייתה מספרת, איך זה היה עוזר?
"שיר, לכי עם דודה שלך." ענבל ניסתה להיעמד ולשחרר ממנה את שיר תוך כדי כך. "הדודים שלך ידאגו לך עכשיו."
"תעזרי לה." אמרו שפתיו של יחיאל לדיני.
הוא צודק. היא צריכה לעזור לענבל להשתחרר. דיני תפסה את שיר ומשכה אותה בעדינות. זה לא עזר, כמו שציפתה שיהיה. אבל היא לא הצליחה להביא את עצמה למשוך את הילדה ממש בכוח.
"שיר, אנחנו נדאג לך." אמרה אמא מהצד.
שיר טיפסה על כתפה של הגננת, עיניה עדיין עצומות ומכווצות. ענבל צנחה חזרה על הספה.
דיני לטפה את הגב של שיר, ידה רעדה בחוסר יציבות. היא צריכה למשוך אותה בכל הכוח ודי?
מה שיר תרגיש?
האחיינית שלה בטראומה קשה עכשיו, וגם אין סיבה שתבטח באישה זרה.
היא גם שמעה מאמא שלה דברים שגורמים לה להירתע עוד יותר? אבל מה כבר הייתה יכולה טובה לומר עליה, על דיני? היא עצמה הייתה ילדה קטנה כשאחותה עזבה את הבית, גדולה רק בשנתיים מאשר שיר עכשיו.
"אני חייבת ללכת." ענבל ניסתה שוב להרחיק את שיר ממנה.
עכשיו שיר תפגע גם ממנה, היא תרגיש שהגננת נטשה אותה.
"הגננת שלך אוהבת אותך, שיר." אמרה דיני. "היא רק חייבת ללכת."
שיר טלטלה את ראשה, לא מרפה לרגע מהגננת. ליבה של דיני נחמץ, מסכנה. מה שהיא עוברת עכשיו בכל רגע.
אולי ייעוץ מקצועי כן יעזור להם במשהו.
"אני אשאל רגע את עירית." שמעה דיני את עצמה אומרת.
"עירית?" תמהה ענבל.
"העו"סית."
"אבל מהר, בסדר?" קוצר רוח הסתנן לקולה של ענבל.
*
"מה קורה?" עירית ענתה לה מיד.
"אנחנו אחרי הלוויה, בבית של שיר."
"איך שיר הייתה בלוויה?"
"הגננת שלה החזיקה אותה." עיניה של דיני שוטטו על ארונות המטבח המצופים בפורמיקה לבנה. בבית הישן שלהם ברחוב הראשונים היו ארונות דומים. "שיר על הידיים שלה גם עכשיו. הגננת הגיעה איתנו לכאן."
"יפה מצידה. רצית לשאול משהו ספציפי?"
"הגננת שלה צריכה כבר ללכת. שיר לא מסכימה בשום אופן להיפרד ממנה."
"אז שתוריד אותה ממנה ותלך."
"שיר לא נותנת." יכול להיות שהקול שלה נשמע בסלון? דיני הנמיכה את קולה ונעמדה ליד החלון כשפניה מופנות החוצה. "נראה כאילו אין ברירה אלא לקחת אותה בכוח, אבל אני לא יודעת אם לעשות את זה."
"זה כמעט צפוי למרבה הצער." עירית השתתקה לרגע במחשבה. "תשקפי לשיר כמה שיותר מה שהיא כנראה מרגישה. השיקוף יכול להקל קצת על הטראומה."
"אבל – למשוך אותה ממש בכוח?"
"אם אין ברירה, אז כן." עירית דברה באותה ענייניות שבה קבעה שעות ספורות לפני כן ש'ילדונת בת שמונה עשרה לא עוזבת את הבית אם הכל בסדר'. "ההתעקשות של שיר מובנת, זו תגובה טבעית של ילדה שהחיים שלה מתערערים והיא מנסה להחזיק בכל כוחה במה שמוכר לה. אל תיבהלי ואל תירתעי אם היא מתנגדת לך. תשדרי לה בטחון, כי זה מה שהיא צריכה עכשיו."
הלוואי שהיה לי ביטחון בשביל לתת לה.
"חשוב שהיא תרגיש שאת לא נבהלת מההתנגדות שלה." הוסיפה עירית. "היא צריכה להרגיש שיש מבוגרים שהיא יכולה להישען עליהם, ודווקא אם את לא נבהלת ממנה, היא יכולה יותר לבטוח בך, אני מקווה שאת מבינה למה אני מתכוונת. היא עדיין לא מדברת?"
"לא." אצבעה של דיני שוטטה על קצה הזגוגית של החלון. היא חיפשה את המילים כדי להגדיר את מה שהטריד אותה במעורפל. "היא גם לא בוכה."
"זה לא טוב." אמרה עירית, צליל של הערכה נוסף לרגע לקולה כשהיא הוסיפה. "טוב ששמת לב לכך, זו נקודה משמעותית וזה באמת לא טוב. אני ממש מקווה שהיא תשתחרר קצת יותר בשעות הקרובות, אולי כשהיא תגיע אליכם הביתה. תעמדי איתי בקשר ותעדכני אותי."
דיני המשיכה להחזיק את הטלפון רגע אחרי שהשיחה הסתיימה.
אחר כך הניחה אותו על שולחן המטבח הזר, ושאפה אוויר.
אם מה שיעזור לשיר זה שהיא תיקח אותה בכוח ולא תרפה – אז היא חייבת להכריח את עצמה לעשות זאת.
ומה אחר כך?
גם לרכב שלהם היא תכניס את שיר בכוח?
ולבית?
הספר שהילדים שלך מחכים לו!
החוקרים בתעלומת המלשינים בפומבדיתא של שרי וולך –
הספר השמיני בסדרה ההיסטורית שהפכה ללהיט!
בעזרת השם בקרוב ממש בחנויות!
לשרי הכותבת האלופה!!
תודה רבה על הסיפור המדהים
אני קוראת אותו בכל שבוע מחדש בשקיקה
ונהנית מאד!!
וכמו כולם הייתי שמחה לפרקים ארוכים יותר…
מרב שזה טוב זה נגמר ברגע…
תודה!!
רציתי לקרוא גם את הסיפור הקודם שלך "אומרת שלום"
ולא מצאתי אותו באתר…
איפה הוא נמצא??
לשרי היקרה,
ולכל המגיבות האחרות – תודה על התגובות!
לגבי אומרת שלום – הוא בתהליך ארוך של עריכה, אני ממש מקוה שבסיעתא דשמיא יצא לאור בחודשים הקרובים.
לשרה, ששאלה על מספר פרקים של הסיפור הנוכחי – כמו שכתבו כאן, בשלב הזה של הסיפור, אין לי אפשרות לאמוד את האורך שלו.
מחכה מאד לאומרת שלום
אז ממש מקווה שהעריכה תסתיים מהר…
לאחמ"כ עדיין יהיה ניתן לקרוא אותו באתר של שבי רגע
או שהוא יהיה זמין לקניה כספר בלבד?
יהיה זמין בספר בלבד, בעזרת השם.
מחכה גם אני לסיומה של העריכה:)