בסופו של דבר היא לא קראה ליחיאל לעלות. לא היה שום רגע שבו היא הרגישה שזה הדבר לעשות. גם ככה הייתה בה תחושה נוראית כאילו היא פולשת לבית שלא שלה, והיא חששה שגם אחיינית שלה מרגישה כך.
יחיאל יצא מהרכב כשראה אותן מגיעות. הוא פנה בנעימות לשיר, שעירית אחזה בידה. "שלום, שיר. אני הבעל של דיני, דוד שלך."
שיר הסתכלה בו לרגע, כמו שהביטה לפני כן בדיני, כאילו כדי לאצור את המראה שלו בזכרונה. היה קשה לזהות רגש על פניה.
"בואו תכנסו." יחיאל פתח את הדלת ההזזה של הרכב.
אבא נשאר לשבת בפנים, כאב נורא על פניו, ועוד משהו שדיני לא ידעה לקרוא לו בשם, ואז תפסה ומשהו פקע בה.
נראה שהוא בלע כדור אחד יותר מדי.
מאז השנים ההן עם טובה הוא נאבק בהתמכרות הנוראית הזו, היא הבינה פעם מאמא שהוא הצליח להגמל.
ואולי באמת הצליח. עד עכשיו.
עירית נכנסה למושב האחורי של הרכב ושיר אחריה.
דיני הססה רגע לפני שעלתה.
אם תשב במושב האמצעי, כמו לפני כן, שיר תשאר מאחור רק עם עירית. אם היא תתיישב מאחור, אמא תהיה לבד באמצע.
זו לא היתה בעיה, אם לא התחושה שגם כך אין לה אחיזה במה שאמא עוברת. אמא דיברה לשיר כמה פעמים, כשהן היו למעלה. פעם אחת גם חיבקה אותה. שיר נשארה קפואה ולא הגיבה בכלום, לא לחיבוק ולא למילים.
ושיר – היא לא יודעת אם שיר רוצה אותה לידה עכשיו. היא זרה בשבילה, ואולי גם גרוע יותר. אין לה מושג מה טובה ספרה לשיר עליה, אם דברה עליה.
דיני נכנסה פנימה במושב האמצעי, משאירה לאמא את המקום הקרוב לדלת.
אמא עלתה לרכב במאמץ, ופנתה למושב האחורי.
עירית זזה יותר לפנים הרכב. "בואי, שיר, נעשה מקום לסבתא שלך."
שיר צייתה.
דיני חגרה את חגורת הבטיחות.
"אנחנו אוהבים אותך מאד, שיר." שמעה את אמא שלה אומרת. "אנחנו נדאג לך עכשיו."
יחיאל הקליד במכשיר הווייז. "רבע שעה בערך." אמר. לדיני הייתה תחושה שהוא אומר זאת רק כדי לנרמל את השקט המוזר שנהיה ברכב.
המכונית יצאה מהרחוב המתפתל, ועברה ליד גינה גדולה של מגלשות צינור, כשהטלפון שלה צלצל. 'בית' על הצג.
יחיאל עדכן אותה לפני כן שהוא סיפר לילדים בטלפון. הם יחזרו הביתה רק מאוחר בערב, ועם שיר, כך שלא הייתה ברירה.
"אמא," בקולה של ריקי הייתה מין יראת כבוד כבושה, צווחותיו של ארי נשמעו ברקע. "את יכולה לדבר עכשיו?"
"כן, ריקי. אני שומעת שארי צורח."
"אני לא יודעת מה לעשות איתו. אבא אמר לי להביא לי משחקים, אבל הוא כל הזמן זורק אותם."
"איפה הוא נמצא?"
"בעגלה."
"לא נוח לו להיות קשור בעגלה כל כך הרבה זמן. תורידי אותו לרצפה."
"טוב. אמא – " יכולה הייתה לחוש בקולה של בכורתה את אינספור הדברים שהיא רוצה להגיד ולשאול.
"מה יש, ריקי?"
"את יכולה לחכות רגע עד מוציאה אותו מהעגלה?"
"כן, ריקי." היא השתדלה להשמע סבלנית יותר ממה שחשה. היא לא בכוחות לשיחה מורכבת עכשיו, והיא גם ממילא יכולה לנהל שיחה כזו ברכב בנוכחות כולם.
'שושי, תרימי את התיק שלך מהרצפה.' היא שמעה את קולה של ריקי במרחק מהטלפון. 'אני שמה את ארי על הרצפה.'
כמה שניות של שקט
'טוב, זו הבעיה שלך. תקחי בחשבון שהוא יכול להוציא לך הכל מהתיק!'
בכיו של ארי שכך.
הרכב עצר ברמזור, ליד סניף גדול של 'כללית'. ריקי חזרה לטלפון. "את יכולה לדבר עכשיו?"
"בערך."
"הבת של טובה לידך?"
"כן, אנחנו בדרך ללוויה עכשיו."
"הו, סליחה." היא אמרה במין חשש ורגש. "לא התכוונתי להפריע."
"את לא מפריעה, ריקי, אבל אני באמת לא כל כך יכולה לדבר. אם תצטרכי משהו, תתקשרי."
'מה זה הספר הזה?' דיני בת השבע קופאת כשהיא שומעת את צליל קולה של אמא. שוב.
'חיטטת לי בתיק?' קולה של אחותה הגדולה חד.
'פתחתי את התיק כדי להכניס לך את הקלמר. מה זה הס-'
'את לא אמורה לפתוח לי התיק!'
'מי נתן לך את הספר הזה? חנה?'
'את ואבא חושבים שאין אנשים בעולם חוץ מחנה ומרגלית.'
משהו דופק בעוצמה בתוך הראש של דיני כשהיא הולכת בפסיעות שקטות עד לחדר שלה. יותר טוב שהיא תלך עד למרפסת של המטבח, שם היא לא תשמע כלום. בכל זאת היא מציצה אלכסונית לתוך החדר. טובה לוקחת את הספר מהיד של אמא.
'טובה, את פשוט מזיקה לעצמך.'
'בטח, כי את יודעת הכי טוב מה טוב לי.'
'לאף אחת לא טוב לקרוא כזה ספר.'
'בעולם המצומצם שלך לאף אחד לא טוב.' טובה מכניסה את הספר לתוך התיק של הסמינר. 'זה לא שאני מראה מחר את הספר לישי או לחזקי, אז אל תעשי עסק.'
'די כבר עם זה! למה את מדברת בכזו צורה?' הכאב של אמא נורא. דיני זזה לצד, שלא יוכלו לראות אותה מתוך החדר.
'ככה אני מדברת בכזו צורה. כאילו הכל מושלם בבית הזה, ורק אני הבעיה.'
'טובה, בבקשה, פשוט תפסיקי.'
קולה של אמא נשבר.
במשך כמה שניות נשמע רק הרעש של המכונית הקפיצית, נחום מסיע אותה הלוך ושוב בחדר הבנים.
'אל תחטטי לי בילקוט, ואז לא יהיו בעיות.' טובה אומרת.
'הסברתי לך שלא פתחתי את הילקוט כדי לחטט. כבר אי אפשר לדבר איתך בהגיון?'
המכונית הקפיצית חורקת.
'חוץ מזה, שאני בהחלט אמורה לדעת אם את מסתובבת עם כזה ספר.' מוסיפה אמא.
'אני לא 'מסתובבת' עם הספר הזה, וזה בהחלט לא העסק שלך!'
'ממי למדת ככה לדבר?' הקול של אמא עולה.
'נורא קשה ללמוד לבד, תיכף תאשימי גם בזה את חנה.'
דיני נעלמת לתוך המרפסת של המטבח, ומחבקת את הברכיים בלב דופק. הצעקות מחדר הבנות מגיעות עד לשם. היא אוטמת את האוזניים. הקולות ממשיכים לחבוט בה.
"ריקי היא הילדה הגדולה של דיני." אומרת אמא לשיר במושב האחורי. "היא בת שלש עשרה."
הוויז מראה שנותרו רק ארבע דקות.
לא מפריע לשיר אם הם מספרים לה עכשיו על המשפחה? הם בדרך ללוויה של אמא שלה.
אבל זו משפחה שהיא אמורה להגיע אליה עוד היום.
גרונה של דיני כאב.
היא חשבה שהתרגלה לכאב, שהשלימה עם הנתק.
היא רק שיקרה לעצמה כל השנים.
היא לא מסוגלת להיפרד.
"עוד רגע מגיעים." שמעה את עירית אומרת.
אספה את עצמה, והסתובבה לאחור. עיניה של שיר פגשו בה, והיא סחטה מעצמה חיוך, מנסה להעביר בו לאחיינית שלה את הרצון הטוב שחשה, את האהבה כלפיה. פניה של שיר נותרו בלי הבעה.
דיני השעינה לרגע את ראשה אחורנית, נשענה אחורנית בחולשה, מנסה לאסוף כוח לשעות הבאות, קולטת שלא אכלה כלום מהבוקר.
אמא זקוקה לה. אחיינית שלה זקוקה לה.
מה שעוד אפשר לתקן.
34 Responses
וואו איך את כותבת יפה ומלא רגש וכל פרק פשוט מענין למרות שזה מלא פרקים על כמה שעות קצרות.
אני לא יודעת למה אבל ממש קשה לי להתחבר לדיני ולהורים שלה יש לי משהו אנטי כשאני קוראת את השורות שמדברות עליהם
יותר קל לי להתחבר ליחיאל.
מענין אם עו מרגישות כמוני
גם אני ממש לא מתחברת אליהם למרות ואולי בגלל שחוויתי את הנשירה של אחי כילדה
מצטרפת
מזדהה מאד עם כל הדמויות בסיפור.
הכאב של דיני ושל ההורים שלה ממש חשוף בעיני.
אמא רגילה וטובה שנקלעה למצב שהיא לא חלמה עליו, ולא היה לה שמץ של כלים או מושג איך לטפל בו.
אגב, שימו לב שהסיפור מתוארך (אם הוא קורה בהווה היום) בערך 20 שנה אחורה, משהו כזה.
היה אז אולי רבע מהכלים והדיבורים שיש היום על נוער נושר, אם בכלל.
מצטרפת
וסליחה על המשפט הזה אבל אני מעריכה עכשיו את ההורים שלי הרבה יותר
אולי אתן לא מתחברות כי התרגלנו שבכל הסיפורים של הנוער המתמודד מתוארים ההורים כסופר רגישים, מכילים, מכבדים וכו' ובסוף בסוף הילד חוזר ברמה כזו או אחרת ויודע גם להצביע על המשפט, מעשה, מחווה שהחזיר אותו ושאפו להורים שגם התמודדו עם הצער וגם החזיקו את המשפחה באחדות ובשמחה. אבל תכל'ס, זו אשליה מאד נחמדה שממש כיף לקרוא להתחבר ולדמוע עד לסוף הטוב, בחיים זה לא בדיוק נראה כך, החיים יותר מתקרבים לסיפור הזה, אולי לא מאד פוטוגני, אבל ההורים יוצאים מהכלים, לא תמיד מצליחים להכיל את הילד המתמודד ואת כל האחים, הם בקושי מחזיקים את עצמם…. אין להם כוחות נפש… ושה' ישמור עליהם, ועל כולנו אבל זו התמודדות מטורפת שממש מפרקת משפחות…
פה בסיפור המשפחה היא משפחה ממש פשוטה לא נוצצת, אין לה מעמד, פרסום, כסף, נכון שזה לא פוטוגני (כמו בספרים מסוימים שהציבור פשוט מכור עליהם וד"ל) אבל זה החיים האמיתיים
תודה על הסיפור הנוגע ללב.
אני לא יודעת אם את יודעת כמה שאת צודקת.
בשעת מעשה כל כך קשה לדעת מה התגובה הנכונה, גם כשהיא נעשית מתוך מחשבה ולא בהתפרצות רגשות. זו לא הצגה שאפשר לעשות חזרות, או להתחיל מהתחלה…
ממש מסכימה עם כל מילה מאד קל לכתוב סיפור אבל החיים הרבה יותר מורכבים ופעם שמעתי ממשהו שהתנסה בנסיון הלא פשוט הזה וגם באובדן של ילד רח"ל שהרבה יותר קשה זה הנסיון עם הילד שיורד מהדרך מאשר האובדן של הילד האחר! שלא נדע צער כזה או אחר.
ושרי, הכתיבה שלך מיוחדת במינה מדויקת ופורטת על נימים עדינים, יישר כח.
ל'אמא כואבת'
חזקי ואמצי.
הורים לא צריכים להיות מדויקים תמיד, וממילא גם לא יכולים.
והתמודדות מול ילד כזה היא לפעמים נוראית.
הדבר החשוב הוא לשמור על הכבוד של הילד – גם כשכועסים או מתפרצים לא להשפיל.
ואם קרה שהשפילו מתוך כאב וחוסר אונים – אז לתקן.
יש תוצאה לפרות ההשקעה – בדרך כלל אחרי שנים.
ילד שואב כוח מהכבוד שקבל, מהאמון שהיה שם בסוף מתחת להכל.
והורים לא יכולים למנוע את הנפילות והכאב, גם אם הם מלאכים. זה מסלול משמים בשבילו ובשביל ההורים. הרב אורי זוהר דיבר הרבה על התיקון שיש בתהליך הזה לדור שלנו.
מצטרפת, מנסיון
והרצון של דיני בתור ילדה לברוח ולא לשמוע ממש מעלה לי דמעות
אני חושבת שמה ששונה בסיפור הזה זה שהבת התחתנה והקימה משפחה ללא שהמשפחה שלה מודעת ומכירה את המשפחה שלה (או שהם כן ידעו ועוד לו סופר על זה בסיפור) ועכשיו עד שהבת תתחבר למשפחה יקח הרבה זמן והיא גם באה מרקע שונה לחלוטין
וואו!
זה קצר מדי…
לא יודעת כמה פעמים בשבוע האחרון נכנסתי כדי לראות, אולי עלה עוד פרק…
סיפור מהפנט, נוגע עמוק וחושף.
שרי, תודה!
אני חושבת שזה די ברור למה האנטי
אנחנו כהורים / ילדים – רוצים ומתפללים לראות את הילדים, זאת אומרת לתת בשביל הילדים,
אבל הרבה פעמים (וכולנו נופלים בזה לפעמים) אנחנו חושבים שאנחנו רואים את הילד ועושים בשביל הילד, אבל באמת זה בשבילנו
ילד שמרגיש שהוא צריך להחזיק את ההורה שלו – זה מאד לא בריא וזה גורם להרבה ריצוי כמו שרואים בסיפור
ומאד מקשה בהתבגרות שלו ושל ההורים להיות מסוגל לתת להם – שאז הוא אדם בפני עצמו ובאמת אמור להיות מסוגל לתת
ואוו נראה מעניין…
איך אני יכולה לראות א הפרקים הקודמים?
תודה!
תכנסי לסיפורת ושירה יש שם את הסיפור "נותנת מקום" שם תמצאי את כל הפרקים
שרי , איזה אלופה שאת !
את כתובת מדהים ומרגש.
כאחות לאח שנשר והלך רחוק מאוד , אני קוראת ודומעת נזכרת בתקופה הלא פשוטה והכואבת הזו —
כיום ממבט של אמא אני מעריכה את ההורים שלי כ"כ , איך תמיד הם אהבו והשאירו לו דלת פתוחה גם כשהוא חצה קווים והרבה
אז בזמנו לא הבנתי אותם פחדתי אל שאר האחים שלי והיום חושבת שקצת כן , אומנם אחי לא חזר אלינו אבל שומר על קשר וכשמגיע להורים מכבד ושם כיפה…
מה שרציתי להגיד זה שאי אפשר לשפוט הורים ובטח לא במקרה של נשירה
והלוואי שיחזרו כולם בתשובה – – –
אני ממש נגעלת מההתנהגות של טובה
מכירה (לצערי מקרוב באופן אישי) לא מעט שנשרו מהדרך
וחוויתי מכלי ראשון סיטואציות קשות של עימותים ודיבורים קשים
אבל התנהגות שגרתית יומיומית כזו מכוערת להורים שלך-זה דוחה בעיני
ואגב, לא יודעת למה בוחרים לכנות את כל הנערים/ות האלה-'מתמודדים'
חלקם מתמודדים
חלקם לא מתמודדים, אלא פשוט אנשים שבוחרים ברע
מתמודד בעיני זה מישהו שקשה לו והוא עושה מאמצים, גם אם לא מצליח בהכל-יש לו רצון טוב בסיסי
אחרת-הוא בדיוק הפוך ממתמודד, הוא לא
בעיני, למתמודד מגיע את כל ההכלה, האכפתיות, הכבוד, הרגישות
לנושר שעושה מה שבא לו בלי לשים לב את מי הוא דורס בדרך-מגיעה התנהגות הולמת. כמים פנים לפנים
ממש קשה לי לשמוע דיבורים גורפים על הכלה וחיבוק
גם כשמדובר בכאלה שלא אכפת להם מכלום והם עושים מה שבא להם
למה הוציאו מהלקסיקון את 'בוחר ברע', פתאום כולם הפכו ל'מתמודדים'?
מאיפה לך שהוא בוחר ברע?
רע לו וזה ברור,
כאן היא פשוט גלתה עולם חדש, נוץ ו- אסור
לא מובן לך למה היא ככה?
שימי לב שלא היה בסיפור כלל את הצד של טובה
הרות שלה וכו'
לא נכון לאמר כך..
לא שאני בעד הכלה וחיבוק בלי סוף
וכן, הנערה מתמודדת,
ההורים מתמודדים,
האחים..
זה מהלך שמכניס משפחה שלמה למצב התמודדות יומיומית
אסתר
את כותבת שאת מכירה דברים כאלו מקרוב, אני לא מכירה ברוך ה'…
ואני בהחלט חושבת שההתנהגות של טובה מאוד קשה לעיכול, ודווקא לדעתי ההורים שלה עושים את המיטב שהם מצליחים בהתחשב בכאב העצום שלהם.
אבל עדיין – אני לא חושבת שיש בן אנוש שרוצה לבחור ברע. ממש לא!
אולי הוא לא יודע שזה רע, אולי הוא יודע אבל לא מצליח לבחור בטוב, אולי פשוט קצת נמאס לו לחפש את הטוב עקב כישלונות העבר, ובטוח שפסיכולוגים יביאו כאן עוד אופציות…
לרצות את הרע – לא נשמע לי שמישהו נורמלי רוצה, אולי רק אם הוא עם הפרעת אישיות…
כתוב במפורש
’יצר לב האדם רע מנעוריו’.
והקלישאה:
’אין ילד רע, יש ילד שרע לו’
אינה ממקורותינו
התייחסותם המפורשת של גדולי ישראל בשנים האחרונות היא לחבק את הנערים האלו, ולדעת שרוב מוחלט של הנפילות נגרמות בגלל קשיים/ פגיעות/ נפש חלשה וכו'.
תבדקי קצת איך התייחסו אליהם הרב אדלשטיין זצ"ל, הרב שטיינמן זצ"ל ועוד רבים מגדולי ישראל מכל המגזרים. מבהיל.
נראה לי דעתם הייתה קצת יותר רחבה מדעתך.
כתוב במפורש גם ש:
'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות'
זה אומר שיהודי בטבע שלו אף פעם אינו רוצה לחטוא ח"ו. זו רק 'רוח שטות' שנכנסה בו.
ולגבי מה שאת אומרת שהמשפט 'אין ילד רע יש ילד שרע לו' אינו ממקורותינו, אז החצי הראשון של המשפט- דווקא כן ממקורותינו: כתוב בתהלים "יתמו חטאים מן הארץ" והמפרשים מסבירים את הדיוק בלשון- 'חטאים' ולא 'חוטאים'.. אין יהודי רע. יש מעשה רע.
בסיעתא דשמיא
לוידעת למה כ"כ הרבה פה קשה להם עם ההורים ועם דיני, אולי כי בדורות האחרונים התרגלנו להאשים את ההורים בהכל… ונכון שההוראה להתייחס לנוער נושר בכבוד ובזהירות,
אבל שאלה לי- את טובה אתם מאוד מבינות שהיא עוברת על איסורי דאוריתא כמו כיבוד הורים , צער הזולת ועוד כמה וכמה… אבל להורים אסור שיהיה רגשות ויצה"ר,
אני רואה פה שיח כאוב של אמא שמשתדלת להתגבר כ"כ ולפנות ברגישות ושל בת שעונה בצורה מזעזעת ומגעילה שהיתה כזו גם לו יצויר שהדוברת אינה אמא שלה, אלא אפילו סתם חברה או מכרה- וודאי וודאי כשהיא כן…
מעניין אותי נשים ואמהות יקרות- אם כאלו מושלמות אתן ביומיום- שבכזו שיפוטיות אתן מתייחסות למשפחה של טובה,
מעניין אותי אם אתן מדברות בכזה כבוד והכלה לילד ששובר כלי יקר, לידים שצורחים ורבים עד לב השמים ולעוד משוגות ילדים פחותות פי כמה מאלו המוזכרות כאן…
מכירה הרבה בתים טובים שמחים ומכבדים ברוך השם- כמעט אין בית שלא כועסים בו לפעמים גם על דברים של מה בכך, שאמא עוברת יום קצת קשה- וזה יוצא קצת גם על הילדים- אבל משפחה שמתמודדת עם דברים ברומו של עולם עם כאב מטורף- להם אין את הזכות להישבר חלילה…
ונכון רבי גרשון זצוק"ל אמר, אז אלף- ברור לי שרבי גרשון היה אומר גם לאנשים רגילים מהשורה שלא כדאי בכלל לכעוס ולצעוק על ילדים
והדבר השני- וזה עכשיו באמת מסקרן אותי- כמה מתוך הנשים שכתבו פה לומדות מוסר כל יום, לא ילבשו בחיים פאת לייס, לא מחזיקות טלפון לא כשר ועוד כמה וכמה מהסוג הזה- פשוט גם את זה רבי גרשון אמר…
אבל הכי קל לנו לעמוד בנסיונות של אחרים…
לגמרי!
כל מילה פנינה!
אסתר יקרה
קל לנו להרגיש שהם לא מתמודדים.
כי- סליחה? גם מדברים בחוצפה, גם עושים בושות וגם עוד אלף התנהגויות נוראיות ובסוף-
בעצם הם 'מתמודדים..' מסכנים שכאלו…
גם אני אחות לאח כזה, אולי פעם חשבתי שהוא בוחר ברע.
היום אני מבינה שהיה לו לא טוב. היה לו רע.
ולא משנה למה.
מה שבטוח- שהוא מתמודד אמיתי, ומגיע לו הרבה כח ואהבה.
והיום הוא אומר- שרק בזכות המשפחה שכל כך מקבלת אותו למרות הכל- הוא מחזיק מעמד.
ואיך אמרה אמא שלי:
הוא נשמה טהורה שירדה לעולם לעבור את המסלול שלה.
ואנחנו לא מבינים למה זה כך.
אבל זה המסלול שהוא נבחר לעבור.
ואגב, הרב דן טיומקין פיתח גישה מדהימה איך להתמודד עם נוער מתמודד (בוסר המלאכים), ומדבר שם המון על לאהוב ולקבל אותם כמה שאפשר.
לאה הלר- כתבת מאד יפה-בכנות וברגישות
ולגבי השיח על ילד נושר
אני יודעת משהו אחד- מי שטוב לו עם עצמו, עם העולם שבו הוא חי- לא עוזב אותו
ילד [או מבוגר 🙁 ] שעוזב ומתריס (ועוזב זה לא צריך להיות נטישה מוחלטת. מספיק זליגה לפה ולשם)
זה אומר שלא טוב לו.
ויצא לי לראות ולשמוע על כאלו שהיום הם חילונים- תסתכלו להם בעינים- רע להם. החילוניות לא באמת פתרה להם את הקונפליקטים האישים
ולכן כשאני רואה אותם- יש לי רחמים עצומים עליהם. אני רואה נשמות אבודות של מוצאות את עצמן בעולם.
ובחזרה לסיפור הנוכחי- לא יודעת למה יש כאלו שלא מתחברות להורים של טובה.
חושבת שמה שיחודי בסיפורים של שרי זה שהיא מתארת מציאות אמיתית וכנה עד לפרטי-פרטים
אולי פשוט התרגלנו לקרוא ספרים שמעגלים פינות, מיפים מציאות או מקצינים אותה ופה (ובשאר הסיפורים שלה 🙂 שרי באה לספר לנו הפשטות בחי-ים, גם אלו המורכבים- בצורה חשופה וכ"כ אמיתית לכל דמות ודמות
אז תודה ענקית שרי- אני מתמוגגת מכל מילה ומחכה בקוצר רוח לכל פרק
אסתר ומישהי….
אני לא יודעת באמת מה ההכרות שלכן עם נוער מתמודד,
אבל בתור נערה מתמודדת וחברה של הרבה כאלה….
אני יכולה להבטיח לכן שאין לי/להן שום רצון לעשות רע….
לא רואים כלום בעיניים….
גם הרצון לעצמאות, הרצון שיראו אותי כגדולה, וגם העולם שמתגלה…
זה סוחף וקשה פי מיליון לבת.
ההורים שלי התמודדו איתי בצורה מעוררת השתאות
ובזכותם אני נמצאת במקום טוב
תחבקו אותם ואל תעזבו…..
שיהיה להם לאן לחזור….
♥️
נערה מתמודדת שרוצה להיות טובה:)
אני חושבת שאת התגובה שלך צריך לקרוא בכוונה גדולה כמה פעמים
כל מילה נכונה
מי שלא חווה- לא יבין.
כאחת שעובדת עם נערות אני רואה את הרצונות הטהורים
ואת הפיתויים של הדור שלנו- שלא היו מעולם!
הכל נגיש ופתוח….
כ"כ מתחברת לסיום שלך,
כמו שכתבה רותי קפלר בנורמלי האחרון:
אפשר לכבול את הילדים בכבלים , אבל אפשר לחבר אותם בכבלים של אהבה עד שלא ירצו ללכת, (ורק ירצו לחזור)
אני באמת לא יודעת מהיכן יש לאימהות כוחות נפש ויכולת לעמוד מול
כזו התנהגות ודיבורים כמו של טובה.
גם ביום יום להתמודד עם מריבות וילדים שמתישים בתוך כל המטלות של החיים זה כבר הרבה מאד
כמו שכתבה יפה לאה הלר
מה שברור שגם 'אין אמא רעה, יש אמא שרע לה'.
ואם כבר עלה הנושא, לקראת בין הזמנים…מעניין אותי לשמוע באמת:
מה נותן לכן כח לאיפוק ויכולת להכיל
ולהגיב מתוך שיקול דעת גם כשקשה ואתן על סף פיצוץ?
תודה.
חברות,
אני לא חושבת שאף אחד 'רוצה' לבחור ברע
בפנים כולנו טובים וכמו שכתוב רק שאור שבעיסה מעכב
אבל פליז, לא להוציא מרוב רצון טוב את המושג בחירה ברע מהלקסיקון
יכול להיות שלבנ"א רע ומתוך המקום הזה יותר קשה לבחור בטוב
אבל זה בדיוק המושג של בחירה בטוב או ברע
אני מדגישה שוב-לא דנה את הבנ"א כרע
אלא את ההתנהגות שלו
ומותר גם לכעוס על זה, כן
אתן קצת מבלבלות בין לאהוב לבין לבקר ולכעוס
צריך לאהוב
אבל לא לקבל כל התנהגות בהכלה ובחיבוק ובשתיקה
אין פה שום סתירה
וכל מי שכותבת לי שהיא אחות ל…ומתמודדת וכו'
אני גם אחות ל…
וחושבת שההכלה הנרחבת היא לא ביטוי לאהבה
והיא מוגזמת
אהבה בלי תנאי-כן
קבלה בשתיקה ובהכלה של כל דבר
עם אמירת המחץ-הם מתמודדים
לא נכונה בעיני
ואני מאד רואה הבדל בין כאלה שרוצים להיות טובים ומתאמצים
שהם מבחינתי מתמודדים
לכאלה שלא ממש מתאמצים
אתן אומרות שזה בגלל שלא טוב להם-נכון
זה לא פוטר אותם מכן להתאמץ ולהתמודד
בסך הכל אני חושבת שהגזימו עם המקום של ההכלה הגורפת שנותנים לנושרים
בלי להתייחס בכלל לעובדה האם הם מתמודדים או לא עם הקושי שלהם
כאילו אוטומטית אם יש למישהו קושי בתחום-הוא מקבל תווית של מתמודד
בשביל להבין מה אני מתכוונת תנסו להעביר את זה לתחום אחר שלא טעון כזה
מישהי שמתמודדת עם עודף משקל ולא משתדלת להתאמץ כלום בשביל לעשות על זה עבודה
תעריכו? תגדירו את זה שהיא מתמודדת בגלל שיש לה קושי?
לא
אמא שמתמודדת עם פתיל קצר ונטיה לכעוס והיא עם שלוש קטנטנים שובבים וכל היום צורחת עליהם ולא עושה שום דבר לשנות את זה-
אפשר לתת לה תווית של מתמודדת, בגלל הקושי במצב שלה?
לא
הקושי לא מעניק ללא תנאי תווית של מתמודד
הרצון והמאמץ מעניקים אותה
ולתת תווית של מתמודד לכל מי שיש לו קושי-זה עושה עוול למי שמתמודד באמת
תתחילו להעריך את מי שמתמודד באמת
אני מעריכה מאד כאלה שבאמת מתמודדים
ולא משנה אם כ'נושרים'
או הורים של נושרים
או כל התמודדות אחרת מכל סוג
קשה? נכון
לא פוטר מהתמודדות
בשביל זה באנו
מי שמתמודד ראוי להערכה גדולה על הרצון ועל המאמץ (ולא משנה מה התוצאה בסוף)
ומי שלא- לא
הלוואי שהצלחתי להסביר את עצמי הפעם
דברים כדרבונות!!!
אם הבנתי, אז הצלחת:)
וואו נגעת לי בנקודה רגישה, כי אני אישית מתמודדת גם עם עודף משקל וגם עם פתיל קצר….. לכן אני מגיבה:
מי שרואה אותי מהצד בטוח שאני לא מתמודדת, כי הוא רואה אותי אוכלת… וצורחת….
אבל ת'אמת, מי יוכל לדעת???
הקב"ה, אני ואולי קצת בעלי שאיתו אני מאד פתוחה ומשתפת אותו בכל הלבטים.
אז באיזו זכות את יכולה לקבוע שהאדם שמולך לא מתמודד? יודעת אילו מחשבות רצות לו בראש, אילו תמונות, פחדים, חשקים?
הן ברוחניות והן בגשמיות. אנחנו לא יכולים לקבוע מי מתמודד ומי משתמט…
ולזאת שטוענת שמי שלא מתמודד בוחר ברע,
אולי אפשר להגדיר את כך:
יש כאלו שמתמודדים עם היצר הטוב ואז כהגדרתך 'מתמודד בעיני זה מישהו שקשה לו והוא עושה מאמצים, גם אם לא מצליח בהכל-יש לו רצון טוב בסיסי'
ומי שמתמודד עם היצר הרע…… אז כמו שהגדרת 'בוחר ברע' אני עדיין מעדיפה לקרוא לו מתמודד, פשוט ההתמודדות שלו היא מול דברים עוד יותר קשים ו'רעים'