פרק 15: חוץ מגעגוע

"אבא," ריקי הייתה בטלפון. "יונתן בוכה ואמא לא עונה לי."

"אמא כנראה לא יכולה עכשיו לדבר." יחיאל שפשף את מצחו. עברה כמעט חצי שעה מאז עלתה דיני עם חמותו ועם העו"סית לפגוש את שיר, סוכם שהן תקראנה לו ולחמיו כשיראו שזה מתאים ואפשרי. "למה הוא בוכה?"

"אני לא יודעת." היא נשמעה מודאגת. "מתי אתם חוזרים?"

"בערב."

"לאיפה הלכתם?"

"אני אסביר לך אחר כך, ריקי."

"אתה גם הלכת לראיון עם אמא?"

"לא. לא. זה לא קשור בכלל לראיון."

יחיאל הנמיך את העוצמה של המזגן ברכב. הוא ודיני צריכים לדבר עם ריקי והילדים האחרים פנים מול פנים, זו לא שיחה לטלפון, וגם לא שיחה שהוא רוצה לערוך לבד, בלי דיני.

אבל הם לא יכולים לחזור מאוחר בערב עם בת דודה שהבנות לא שמעו עליה, ולהנחית עליהן שדודה שלהן נהרגה, ושהבת שלה אמורה לגור אצלם עכשיו שבוע וחצי או קצת יותר.

"יונתן אכל?"

"כן. אמא אמרה לי לפני כן לתת לו בקבוק. הוא גמר את הכל."

"אולי צריך להחליף לו טיטול."

"לא. הוא נקי. בדקתי."

"תני לו משחק."

"טוב. רגע."

היא הניחה את הטלפון בזמן שעשתה מה שבקש ממנה. ברקע שמע את יונתן ואילה רבים, בכיו של יונתן הפסיק.

במושב שלידו השעין חמיו את ראשו אחורנית כשעיניו עצומות. הוא לבטח לא ישן.

"אבא," הבכורה שלו חזרה לטלפון. "קרה משהו מסוכן?"

"מה הכוונה – משהו מסוכן?"

"הלכתם לבית חולים?"

"לא. לא. חס וחלילה. ריקי, את לא צריכה לחשוב תמיד על הדברים הכי גרועים."

"מה אני אעשה." נשמע שהיא נבוכה. "כי פתאום אתם הולכים ואתם לא אומרים כלום, ואמא רק אמרה לי שזה משהו מאד דחוף."

ריקי כנראה חשה שדיני לא נשמעת כרגיל. לא פעם ראשונה שהיא מבינה יותר ממה שהם היו רוצים שתבין.

"טוב, אז לפחות זה לא משהו מסוכן." היא אמרה במין נימת סיכום פלספנית.

אם יסיימו כך את השיחה, אז כשריקי תתוודע אחר כך למה קרה, היא תרגיש שהוא שיקר לה.

שהוא יצא מהרכב כדי להסביר לה בחוץ?

הוא לא יכול להתרחק באופן גלוי מחמיו כדי שלא ישמע.

"באמת קרה משהו." יחיאל חפש את המילים כדי לספר לה בזהירות. "לקרובת משפחה שלנו."

"למי?" קולה נמלא חרדה.

"לאחות של אמא."

"לטובה?"

"כן."

"מה קרה לה?"

"היא נפצעה בתאונה." הוא ענה. חש בנוכחותו של חמיו וחפש שוב את המילים. "וגם, ריקי, נכון ספרנו לך שטובה כבר הרבה זמן לא דברה עם קרובי משפחה?"

"נכון." יכול היה לשמוע את המתח בקולה, הבכורה הרגישה שלהם.

"אז לכן לא ידענו שיש לה ילדה, לטובה. אנחנו עוזרים לה עכשיו, לילדה שלה."

מדבקות קיר השתובבו על קירותיו של החדר הצבועים בוורוד בהיר. אחת מדלתות הארון הייתה פתוחה בחלקה. חולצות נשים נראו בפנים, מקופלות על מדף אחד. במדף שתחתיו נערמו בגדי קיץ של ילדה בת שש.  

מיטת הייריזר עמדה ליד הארון. ידיה של הילדה ששכבה עליה חבקו את הכרית, ופניה היו נתונות בתוכה.

"שיר, מתוקה." דיני התאמצה לשלוט בקולה.

בת השש לא זזה.

"אני כל כך עצובה שיר, שאמא שלך… על התאונה. אני.. אני גם כל כך מצטערת שלא פגשתי אותך עד היום, ושלא פגשתי את אמא שלך כל כך הרבה זמן."

הגב המופנה אליה לא נע.

גם עליה שיר שמעה מטובה?

שיר הייתה נרתעת ממנה גם אם לא. היא זרה בשבילה.

"התגעגעתי לאמא שלך."

ועוד איך היא התגעגעה.

והיא הרגישה עוד דברים חוץ מגעגוע, רגשות שאיימו למוטט אותה. דברים שאין סיבה שתאמר אי פעם לילדה השבורה הקוברת עכשיו את פניה במיטה הנפתחת לשתיים.

"שיר, אני אחות של אמא שלך."

אחיינית שלה איבדה עכשיו לא רק את אמא שלה, אלא את כל המשפחה שהייתה לה. דיני העבירה לשון על שפתיה. היא לא רוצה לכפות את עצמה על אחיינית שלה, אבל אחיינית שלה פוחדת להתקרב.

אסור לה להירתע מכך. שיר זקוקה לה. זקוקה לה יותר מכמעט כל ילדה שאי פעם נזקקה לדודה שלה. היא צריכה לתת לה את הביטחון שעכשיו הם המשפחה שלה.

"אני דודה שלך, שיר, ואני אוהבת אותך." דיני התיישבה על קצה המיטה, מייחלת בתוכה שאחיינית שלה תחוש בכנות שבה נאמרו המילים. "אהבתי גם את אמא שלך מאד, ואני מצטערת שלא הכרתי אותך עד היום."

היא היססה, ואז הניחה בעדינות את ידה על הגב הבודד השרוע על המיטה. "אנחנו… אנחנו נדאג לך עכשיו, בעזרת השם, שיר. אנחנו רוצים שיהיה לך טוב אצלנו. אנחנו אוהבים אותך."