"זה כאילו העולם נופל על הראש עכשיו, והרגשה שאת לבד." אמרה עירית לשיר. "זה באמת נורא."
שיר הרימה את עיניה לשבריר של רגע.
"אנחנו פה, ואנחנו רוצים לעזור לך בכל מה שאפשר." עירית דברה בעדינות. "דיני תיקח אותך לבית שלה אחרי הלוויה. הבעל שלה גם הוא פה, וגם הוא מחכה להכיר אותך. יש להם גם ילדים שרוצים לפגוש אותך, וגם ילדה אחת בגילך." היא פנתה לדיני. "איך קוראים לה?"
"שושי." דיני בלעה את רוקה. הילדים 'שרוצים לפגוש את שיר' עדיין לא שמעו עליה.
או שאולי יחיאל אמר בינתיים משהו לריקי?
הם חייבים להכין את הילדים, לחשוב איך בדיוק עושים את זה, ועדיין לא הייתה להם דקה לדבר ביניהם.
"גם שושי עולה לכיתה א'?" שאלה עירית.
"כן."
"אני סבתא שלך." אמא עדיין עמדה, דיני קלטה פתאום. "אני שמחה מאד להכיר אותך. חיכיתי להכיר אותך." קולה נשבר.
דיני זזה כדי לפנות לאמא מקום על הספה. נשימתה נעצרה כשראתה את שיר מתכווצת, נרתעת מנוכחותה של אמא.
זה בגלל שאמא לא מוכרת לה, או משהו אחר?
מה היא שמעה מטובה על אמא?
משהו היא בטוח שמעה.
איך אמא שלה הסבירה לה תמיד את העדרם של סבא וסבתא מהחיים שלהן?
"תבואי הערב לבית של הדודים שלך. הם אוהבים אותך והם ידאגו לך. בסדר?" עירית הושיטה לדיני יד. "נרד עכשיו לבית שלך, שיר. נהיה שם ביחד עד הלוויה; דודה שלך, דיני, ואני וסבתא שלך."
רונה העבירה יד על שערה של שיר. "גם אנחנו נבוא ללויה, שיר, כמובן. נפגוש אותך שם."
רונה הושיטה לעירית מפתח, עירית אותתה לה בעיניה למסור אותו לשיר.
דלת ביתה נשארה פתוחה, רעש גלגלים של משאית משחק, ליווה אותן כשירדו.
שיר הכניסה את המפתח למנעול בתנועה חלקה, כמו ילדה שרגילה לעשות זאת. שערות שלא נאספו לתוך הקוקו רפרפו על כתפה, עיניה היו יבשות.
דיני חשה צורך כמעט פיזי לאסוף אותה לבין זרועותיה.
אבל למה ששיר תרצה חיבוק מאישה שהיא זרה בשבילה?
היא בכל זאת צריכה שמישהו יחבק אותה עכשיו.
כאילו בתגובה לתחושה שלה, נכרכה זרועה של עירית סביב הכתפיים של שיר כשארבעתן נכנסו.
דלת הבית נפתחה לסלון קטן. לורד אדום התגלגל על הספה המשופשפת, ושולחן עץ עגול שנראה שנקנה מיד שניה, עמד באמצע החדר. הריצוף היה ישן אבל נקי. ציורים שצוירו בצבע אקריליק כיסו את הקיר המרכזי.
'קניתי לכבוד החופש.' אמא מניחה על השולחן בסלון שקית גדולה שקנבסים גדולים מציצים ממנה.
"יש!" דיני בת השבע קמה נרגשת מקופסת הדופלו האדומה. בחופש הקודם הן ציירו ביחד כמה ימים, אמא וטובה והיא. הציור של טובה תלוי להן בחדר עד עכשיו.
על הספה מדפדפת טובה בעיתון.
אמא מוציאה שפופרות צבעוניות של צבע. "קניתי השנה יותר גוונים."
"תראי לי." דיני לוקחת ליד שפופרת של צבע צהוב זורח.
"שדיני תצייר." משמיעה טובה.
תנועת היד של אמא נעצרת. טובה הופכת דף בעיתון.
הצבע הצהוב נקמץ בידה של דיני.
"היה נחמד שנה שעברה, כשציירנו שלושתנו." הקול של אמא זהיר.
"אז השנה זה לא יהיה לי נחמד. עברתי את הגיל."
נחום בן השנתיים מושך בחצאית של דיני. הוא רוצה שהיא תמשיך להראות לו איך בונים בית בדופלו.
בשנה שעברה גם אמא ציירה, והיא הרבה יותר גדולה מטובה.
"שרק אנחנו נצייר, אמא." מבקשת דיני.
"יכול להיות." אמא אוספת את הצבעים לתוך השקית. "טובה, למה את עושה את זה בכוונה?"
"אין לי חשק לצייר. מה הבעיה בזה?"
"למה פתאום אין לך חשק?"
"למה פתאום כל מיני דברים? כי ככה פתאום כל מיני דברים."
אמא ממצמצת במהירות, כמו תמיד, כשטובה מתחצפת אליה.
עכשיו בגלל טובה הן גם לא יציירו.
או שכן, אבל אמא תהיה עצובה בכל הזמן הזה.
"אמא שלך ציירה את הציורים האלה?" שאלה עירית את שיר. "הו, אני רואה שיש פה גם ציורים שלך. נכון? איזה ציורים יפים."
שיר נעלמה בתוך החדר הצמוד לסלון.
אמא נשענה על השולחן. פניה ריקות מצבע.
"תשבי, אמא."
דיני קרבה אליה כסא. תחושת חוסר האונים מכה בה. אם היא מוצפת בזיכרונות שאפילו לא ידעה שקיימים בה, מה אמא מרגישה בבית של הבת שלה?
בית שהיא אף פעם לא הוזמנה אליו.
שום רחש לא עלה מהחדר ששיר נכנסה אליו.
"לבוא אליה?" שאלה דיני את עירית בקול נמוך.
עירית העבירה יד על מצחה. "אני לא לגמרי בטוחה. שלושתנו זרות בשבילה. זה מובן אם היא רוצה להיות כמה דקות עם עצמה."
"אבל היא כל כך קטנה, והיא לפני הלוויה."
"נכון, היא לא אמורה להיות לבד יותר מכמה דקות. את רוצה להכנס אליה?"
זה סיפור מדי כואב
וואו ממש!!
נוגע במקומות הכי פנימיים וכואבים.
יש מטרה לקרוא סיפור שמטלטל את הנפש…?
(לא שאני מסוגלת להפסיק לקרוא אותו אבל מעניין מה דעתכן..)
העוס"ית מקצועית, רגישה ומתחשבת מאד
זה מקסים שמראים את הפנים היפות של העבודה הסוציאלית.
כתיבה מעלפת ומאלפת!!!
רק לי קשה לאתר את הסיפור מאז שחידשו את האתר?
אגב, האתר יפיפה!
פשוט תלמדי פעם אחת איפה הוא וזהו
סיפורת ושירה -> נותנת מקום
אבל גם לי מפריע שהאתר מידי עמוס, מידי קופץ, מידי מסיט
סיפור מדהיםםםםםםם
שרי את כותבת שלמות
פעם ראשונה שאי קוראת
וווואהווו הסיפור קשה אני ממש במתח …
שרי את כותבת מהממממם
קל לי לדמיין מה קורה שם בדיוק
אליפות