פרק 13: אכפת יותר

"את בעצם אומרת שמתוך שישה אחים של טובה, רק את מגיעה ללוויה שלה." אמרה העו"סית, כאשר דיני סיימה להסביר.

"זה.. זה באמת מצב קשה." דיני הייתה חיוורת.

יחיאל העביר יד על מצחו. השיחה המורכבת הזו סוחטת אותה מדי, פוגעת בנקודות הכואבות רגע לפני הלוויה של אחותה. הוא יכול להבין שהעו"סית רק מנסה לקלוט את התמונה, ובכל זאת זה לא צריך להיות כך.

"אם האסון היה קורה – " התחיל העו"סית לשאול, והפסיקה.

היא עמדה לשאול מה היה קורה אם אח אחר במשפחה היה נהרג? מה היו עושים עם החתונה במצב כזה? 

טוב שעצרה. כנראה קלטה כמה נורא השאלה הזו נשמעת.

"אבא של דיני הוא זה שהחליט לא לספר לכולם." יחיאל ריסן את הכעס שעלה בו פתאום, כך שלא ישתקף במילותיו. "יכול להיות שהוא טועה, אבל גם הוא נמצא עכשיו מצב שהוא לא יכול לשקול את העניין כמו שצריך. אני חושב שהטוב ביותר הוא שנפגוש עכשיו את הילדה, את שיר, ושניקח אותה אלינו לשבוע או שבועיים. אחר כך יהיה זמן לחשוב ביישוב דעת מה אפשר לעשות. בינתיים בוודאי יהיה לה טוב יותר אצלנו מאשר אצל מישהו זר."

"למה?" העו"סית נראתה מופתעת מהשינוי בטון דיבורו.

"כי לאשתי יהיה אכפת ממנה יותר מאשר לכל אדם אחר."

אופנוע חנה בחזית הבניין. הקיר בקומת הכניסה היה מקולף.

חול היה בחצר המשותפת, כמו בבניינים הישנים בבני ברק. עגלת ילדים משופשפת עמדה בצד, ואופני ילדים היו קשורים לעמוד בחצר הבניין.

כמה שנים טובה כבר גרה כאן?

דיני החזיקה ביד של אמא שלה, ושוב לא הייתה בטוחה האם היא מקלה עליה במשהו או הפוך.

רק שלושתן נכנסו לבניין, עירית ואמא והיא.

עירית אמרה לפני כן ששיר עלולה להרגיש מאוימת אם אנשים זרים רבים מדי יגיעו בבת אחת, ושכדאי לרכך בשבילה את ההיכרות ככל האפשר. יחיאל נשאר ברכב, וגם אבא.

"רונה גרה בקומה שניה." אמרה עירית.

מהרגע שהגיעה להחלטה להעביר אליהם את שיר לשבוע הקרוב, נעשה דיבורה של עירית ידידותי יותר. 'אני מבינה שאם אשלח עכשיו את שיר למשפחת קלט, אין כמעט סיכוי שייווצר לה בהמשך קשר משמעותי אתכם או עם בני משפחה אחרים.' היא אמרה לפני כן ליחיאל ודיני, כשעוד ישבו בחדר שלה. 'אתם נראים אנשים שאכפת להם, ואני לא רוצה למנוע משיר את ההזדמנות לקבל ביטחון ויציבות שרק משפחה יכולה לתת. אני וגם אתם לא יודעים עדיין מה יהיה נכון לטווח הארוך, בשבילה ובשבילכם, אבל אני מקווה שאם ייווצר ביניכם קשר טוב, אז גם אם בהמשך לא תוכלו לגדל אותה, תמשיכו להוות בשבילה דמויות תומכות.'

אחר כך דברה על הגמישות הנדרשת מהם כדי לקבל לביתם ילדה לא חרדית, על העדינות שבה הם צריכים להתנהג איתה בהקשר הזה, כאילו שזה לא ברור מאליו.

דיני נשכה את שפתה התחתונה. היא לא רואה סיבה שאורח החיים שלהם יפריע לילדה בת שש, גם אם היא לא מכירה ולא רגילה. אף אחד לא יעיר לה על כלום. אבל איך הילדים יקבלו את הנוכחות הפתאומית שלה? 

זה יהיה מבלבל מדי בשביל כולם. לריקי ולאלישבע יהיו בטח אינסוף שאלות. ושושי – יכול להיות שהיא אף פעם לא ספרה לשושי שיש לה אחות שהקשר איתה נותק? חשה שהיא קטנה מדי. איך שושי תקבל את זה עכשיו?

ועוד יותר בגלל ששיר לא חרדית.

לא הייתה מעלית בבניין הישן.

שלושתן עלו במדרגות.

שלט מרוח בפלסטלינה צהובה היה מודבק על דלת בקומה הראשונה. אותיות אדומות מתפתלות יצרו עליו את השם ' פריימן'.

הצבע אזל מהפנים של אמא של דיני.

"כנראה שיר הכינה את השלט." שמעה דיני את עצמה אומרת.

כל כך הרבה דברים אחרים רוצה הייתה להגיד, אם הם לא היו כלואים כך בתוכה, אם אפשר היה לדבר.

וכלום לא נשאר לעשות, חוץ מאשר לחבק את אמא שלה, ולבכות בכי שלא ייגמר לעולם.

ליבה עוד הלם בחוזקה כאשר המשיכו לעלות במדרגות. למה בעצם היא המומה כל כך? ברור שטובה נשארה בשם המשפחה שלה.

"אני מאמינה ששיר תשמח לראות אתכן." עירית אמרה כשהן הגיעו לקומה השנייה. עם אמא היא דברה מההתחלה כבר יותר בעדינות, לפחות את הרגישות הזו הייתה לה. "אמרתי לה בטלפון שסבתא שלה ודודה שלה מגיעות."

"מה היא אמרה?" שאלה אמא של דיני.

"שיר לא מדברת, היא עדיין לא אמרה כלום מאז שהאסון קרה. זה קורה לפעמים במצבים של אובדן טראומטי, בעיקר לילדים. היא תשתחרר מזה עם הזמן."

אמא רק עפעפה, עיניה שאובות לדלת העץ שלפניהן.

אמא כל כך לא היא, כל כך אחרת ממה שהיא תמיד. כאילו גם בתוכה קפא משהו והשתתק.

דיני רפרפה עם היד על הגב של אמא שלה, מנסה להעביר תמיכה בדרך כלשהי.

ילד כבן שבע בשיער חום חלק וקצר פתח את הדלת ברגע שעירית נקשה.

"הם הגיעו!" הוא צעק ורץ לתוך הבית.

אישה גבוהה ורזה מיהרה אל הדלת. "חיכינו לכן." היא אמרה וחייכה לרגע, אל עירית. "אני רונה. בואו תכנסו."

ילד כבן שנתיים סידר שורת מכוניות על רצפת הסלון הקטן, קוביות צבעוניות היו מפוזרות על הרצפה מסביב. בצד אחד של הסלון עמד מזנון כהה, ממולו הייתה ספת בד בצע בורדו. ילדה במכנסי ג'ינס קצרים ישבה עליה. שערה הארוך היה אסוף לקוקו קלוש, ופניה דומות כל כך לאלישבע של דיני – עד שנשימתה של דיני נעתקה לרגע.

עירית כרעה ברך מולה. "שיר, סבתא שלך ודודה שלך הגיעו." היא אמרה ברוך.

שיר נעצה את עיניה ברצפה.

דיני התיישבה בעדינות על הספה קצת במרחק ממנה, חשה את רונה בוחנת אותה.

"שלום שיר," אמרה.

עיניה של אחיינית שלה נתונות היו עדיין לרצפה, פניה לא הראו שום רגש.

"אני דיני, אחות של אמא שלך. הצטערתי כל כך כשהודיעו לי מה שקרה." עיניה של דיני נעשו לחות, היא קיוותה שמילותיה מחלחלות לילדה שלצידה. "אני… חיכיתי מאד לפגוש אותך."