פרק 125: תליין

"לאיפה שיר תלך?" שאלה גילי.

"יש זוג שמוכן לקחת אותה, זוג בלי ילדים. נשמע שהם אנשים רציניים ושהם יתמסרו, אבל זה לא אומר ששיר תשתלב אצלם." דיני לקחה אוויר. "גם אצלנו היא עוד שותקת. אז מה יהיה שם? ואצלנו בסך הכל היא נפתחה הרבה. היא משחקת וצוחקת עם הילדים, טוב לה איתם. אני פוחדת שבבית ההוא היא תסגר שוב, ושלא יצליחו לגשת אליה."

"כי אין להם ילדים?"

"גם, אבל בעיקר כי כשהיא תבין שלא רצינו אותה, היא – זה יכול לשבור אותה. אני לא יודעת אם היא תיתן שוב צ'אנס למישהו להתקרב אליה. אמא שלה נפטרה ממש עכשיו. הרבה פעמים ילדים חווים פטירה של הורה כמו נטישה למרות שמסבירים להם שהוא לא בחר בזה. ושיר עוד לפני כן גם גדלה בלי אבא. יש גבול כמה הנפש יכולה לשאת."

גילי הקשיבה, שוקלת את מילותיה של דיני.

"אמרת את זה לבעלך?"

"הוא אומר שאם הזוג שלוקח את שיר יהיה באמת טוב אליה, אז כנראה שבמשך הזמן הם יצליחו ליצור איתה קשר טוב. רק עכשיו, כשאני מדברת איתך אני תופסת שמה שבעיקר מפחיד פה, זו תחושת הדחיה החזקה ששיר כנראה תרגיש מאיתנו."

"את אומרת משהו הגיוני, ובכל זאת לא בטוח שזו האחריות שלכם."

"למה לא?"

"כי למרות הכל אתם לא חייבים לגדל את שיר. אני מבינה את בעלך."

"גם אני מבינה אותו, זה לא עוזר לי."

"ברור שזה עוזר לך. תחשבי מה היה קורה אם היית כועסת שהוא עושה עוול, והייתם גם רבים בנוסף להכל."

דיני הרימה באקראי מכונית צעצוע שהתגלגלה על הרצפה. היא לא כועסת על יחיאל? שכלית לא. מה היא מרגישה, היא כבר לא יודעת.

"לדעתי אין מצב שדודים יהיו מחויבים לקחת ילד."  גילי נשפה אוויר. "בעצם, אולי מרוב שאני מתוסכלת מכך שאני מוכרחה לקחת את נועה, אני משכנעת אותך שאתם לא חייבים לקחת אליכם את שיר. טוב, אני באמת צריכה לאסוף את עצמי. אבל ייקח עוד קצת זמן."

"מה בעלך אומר על זה?"

"על זה שאני מתפרקת בגלל שנועה מגיעה? הוא יודע שקשה לי, אני לא רוצה להגיד לו עד כמה אני מתוסכלת, כי זה עושה לו רע." גילי שינתה את תנוחתו של התינוק שבזרועתיה. "באתי לילל לך במקום אליו. זה כל כך מסובך. מצד אחד ברור שההחלטה היא שלו כי זו הבת שלו, ושאין מצב שאני אסרב להכניס את הבת שלו. לא הגיוני לעשות דבר כזה. אבל – לא יודעת, עכשיו שאני אומרת לך אני תופסת שזה חלק ממה שקשה לי. כאילו מובן מאליו שאני אסכים. ונכון שאין פה שאלה, אבל גם לא יכול להיות שמשהו ענק כל כך, יהיה ברור מאליו."

"משהו יכול להיות גם ברור מאליו, וגם ענק. אני מרגישה ככה לגבי שיר."

"קשה לי גם עם הצער של אמא של נועה. היא נשמעת שבורה, ואני מבינה אותה, והקטע שזה הכל כאילו לחינם. עכשיו היחסים שלהן מסובכים, אבל נועה תתבגר באיזשהו זמן, ותדע להעריך את האמא שיש לה, וברור שהיא תרצה אותה. היא כאילו צריכה אותי בשביל השלב בדרך. אבל היא לא באמת צריכה. היא הייתה מסתדרת מצוין עם ההורים שלה גם אם אני לא הייתי בשטח."

"אמרת לי שמסובך להן בגלל החברה של נועה שאמא שלה מתנגדת אליה."

"זה כבר הרבה יותר מזה. עכשיו היא כבר לא בסמינר, והיא – "

"העיפו אותה?"

"ראית איך היא נראית? היא לגמרי לא מתאימה לסמינר חרדי. בעלי מצא בשבילה תיכון שהיא אמורה להתחיל בו בשנה הבאה. בינתיים היא בבית."

"אז ברור עוד יותר שקשה לה עם אמא שלה."

"כן, יש להן הרבה עימותים, אבל נראה לי שזה לא בצורה שפוגעת לעומק. את מבינה למה אני מתכוונת? לדעתי אם לא הייתה לנועה אופציה לעזוב את הבית, הן היו מסתדרות בסופו של דבר. אוף, באמת שאין לי כוח."

דיני הנהנה, מנסה להתמקד בקושי של גילי, אבל מחשבותיה בורחות שוב. אי שם בצפון, מסתובב לו זוג בחנויות רהיטים, בשביל מיטה וארון לשיר. בגדים ותלבושת וילקוט האישה בוודאי מתכננת לקנות עם שיר ביחד.

תמונה דמיונית של שיר מול מדפים עם ילקוטים וורודים צפה מול עיניה. אשה מעורפלת הייתה שם, ידה מונחת על כתפה של שיר, השותקת.

צמרמורת עברה בגווה של דיני. "אומרים שבערך שבעים אחוז ממשפחות האומנה מצליחות." אמרה.

"את מתכוונת להגיד שיש שלושים אחוזים שאני לא אשרוד את נועה?"

"נועה היא הבת של בעלך, את לא נחשבת לאם אומנה."

"רק לאמא חורגת מרשעת."

"בדיוק." דיני חייכה, מסובבת הלוך ושוב את הגלגל השחור  של המכונית שהחזיקה. "אני חשבתי עכשיו על שיר. אני לא מצליחה לדמיין אותה נפתחת עכשיו לאנשים זרים. אני – גילי, מה יהיה איתה?"

–

"אבא, הדף של שיר התרטב!" יונתן קרא מהסלון, בדיוק ברגע שבו פנה יחיאל סוף סוף למנוחת צהרים. לפני כן הוא הוציא דפי צביעה לשושי, שיר, יונתן ואילה. קיווה שהדפים יעסיקו אותם עד שיקום.

"איך הדף התרטב?" תוך כדי ששאל, נתקל יחיאל באשם, בקבוק המטרנה של ארי שכב על הדף של שיר. ציור של מיקי מאוס צבוע בחלקו היה מרוח על הדף, טיפות של מטרנה וורודה זלגו מקצה הדף אל השולחן.

"כמה פעמים אמרתי לא לשים על השולחן את הבקבוקים של ארי?" הוא נזף בילדים בתסכול. ממש לפני כן הוא הגדיל קצת את הפתח בפטמת הבקבוק כדי שארי יוכל לשתות יותר בקלות. "תראו מה קורה פה עכשיו! אמרתי לכם לשים בקבוקים רק על השיש!"

"זה לא בגלל שיר." אמר יונתן. "היא לא שמה את הבקבוק על השולחן. אני ראיתי מי כן, אבל זה לשון הרע."

"לא לשון הרע להגיד לאבא דברים, אבל לא משנה עכשיו. אני לא כועס על שיר ולא על אף אחד. יונתן, לך תביא מהר מגבונים."

שיר הציצה בגניבה ביחיאל.

"אבא, שיר צריכה דף חדש." אמר יונתן כשחזר.

"בסדר." ענה יחיאל וקלט את שיר מחייכת ליונתן.

הוא שלח את שושי להניח את הבקבוק על השיר, והעביר במהירות מגבון על פני השטח המלוכלך. "אני אדפיס לך ציור חדש, שיר. כי הדפים המודפסים בדיוק נגמרו. אפשר או ציור של מיקי מאוס כמו שהיה לך, או ציור כמו שיש לשושי. תבחרי מה שאת רוצה. של מיקי מאוס?"

היא הנדה בראשה לשלילה.

"אז של ילד אוכל אבטיח, כמו לשושי?"

היא הנהנה.

"יופי, מצוין. כבר אני מביא לך."

כמה דקות יקרות נוספות חלפו בזמן שהוא פתח את התיקיה המתאימה במחשב, חיפש את הציור, ושלח את הדף להדפסה.

קצה חיוך עלה על פניה של שיר כשלקחה ממנו את הדף.

.

חצי החיוך שלה הלך איתו לחדר. פעם ראשונה שהיא מחייכת אליו כך. אם הייתה יודעת.

חזקי לא יכול היה לבוא אתמול, ביום שלישי, ועירית הסכימה לבקשתה של דיני, ודחתה ליום חמישי, למחר, את ההגעה שלה כדי להודיע לשיר על המעבר.

יש לשיר עוד יום אחד של חסד בבית שלהם.

והוא התליין.

יחיאל שפשף את מצחו. איך קפצה לו מילה איומה שכזו לתודעה.

קולות הילדים המדברים בסלון הגיעו אליו לחדר. בלי כוח סידר את הכרית והשתרע על המיטה. הוא לא עושה משהו רע. גם דיני מסכימה איתו שהוא לא חייב, ואולי בכל זאת הוא עושה טעות.

שיר אצלם כבר יותר מחודש. קשה להם, אבל אפשרי. אולי ככה ימשיכו גם החיים. אולי אם הוא יסתכל על השנים הקרובות כחודשים או שבועות שצריך לעבור כל אחד מהם לחוד, ולא כאל מכלול אחד ענק, הוא כן יעז להתחייב.

אם נניח הם ישאירו את שיר אצלם, איך זה יהיה?

הם יצטרכו קודם כל לרשום אותה לבית הספר, ועוד לפני כן – להתחיל לטפל באילמות שלה. הם יצטרכו להיות הרבה יותר מגויסים. זה בטוח.

דיני חושבת שהם יכולים. אולי לא מופקע מהגיון לחשוב ככה.

יחיאל שכב בעינים פקוחות. אם נניח שחמותו לא הייתה מבקשת, ולדיני לא היה אכפת. הוא גם כן היה נחוש להוציא את שיר מהבית?

יכול להיות שהוא לא שקל את האומנה לגמרי ברצינות, בגלל הצורך להתנגד ללחצים שהופעלו עליו.

כשהוא חושב על העתיד הקרוב, ברור לו שהגידול של שיר יתבע מהם הרבה,  אבל עם זאת נראה שבגדר האפשרי. הוא פוחד שלדיני יהיה קשה מדי, אבל היא כל כך משתוקקת שזה מה שהם יעשו. נראה שאם הוא רוצה לעשות לה טוב, הנכון שהוא יסכים.

הטווח הארוך מלחיץ אותו, הם נכנסים למחויבות שאין להם מושג מה היא תתבע מהם.

הרב לוין היה אומר שאין זה מתפקידו לערוך חשבון לטווח הארוך.

יחיאל משך אליו את שמיכת הקיץ, השינה ממנו והלאה. כל הזמן אמר לעצמו שאם המצווה הזו גדולה מהיכולת שלהם, אז לא נכון שם יעשו אותה.

אבל אם כרגע יש להם אפשרות, ואם אין סיבה ממשית לחשוב שבהמשך לא, אז מה?

יכול להיות שהוא עושה טעות.