פרק 124: קצת כמו לזרוק אותו

"מה זה אומר שנועה החליטה?" הופתעה דיני. "היא לא אמורה לגור אצל אמא שלה?

"ברור שכן, בעיקרון. אבל נועה באה לכאן הרבה לאחרונה. לא שמת לב?"

"לא ממש."

"היא מגיעה הרבה, וקשה לי עם זה. אבל כן גם היה לי סיפוק שאני מצליחה להתנהל איתה טוב. לא קלטתי שזה הולך לכיוון הזה." גילי התיישבה על הספה, מחייכת שוב מתוך הדמעות. "אם נועה הייתה רואה אותי עכשיו… יו, היא חושבת שאני שמחה שהיא באה לגור כאן."

"אבל מה – אמא שלה מסכימה?"

"קשה לה נורא. זה סוג של סטירה בפרצוף בשבילה, היא מוציאה את הנשמה עם נועה. אבל היא לא רוצה להתנגד בפועל. היא אומרת שאין טעם שהיא תכריח את נועה להישאר אצלה. לי נראה שכדאי שבעלי יגיד לנועה שהיא צריכה להשאר אצל אמא שלה, אבל הוא אומר שאין מצב שהוא אומר לבת שלו שהיא לא יכולה לבוא לגור אצלו."

"להגיד לילדה שהיא צריכה להשאר אצל אמא שלה, זה שונה מאשר להגיד שהיא לא יכולה לבוא אליו."

"נכון, אבל אולי זה לא מספיק שונה."

התינוק זז באי שקט. גילי נענעה את עגלת השכיבה.

"וואו." אמרה דיני. בשבוע שעבר היא נתקלה בנועה בחדר המדרגות. המחשבה שלה הייתה תפוסה במקומות אחרים, ובכל זאת נדהמה מול הגוונים שנועה צבעה בשיער. "בטח מסובך לך עם הבנות שלך, כשהיא ככה."

"כן. גם זה, וגם סתם, את יודעת. כל ההתנהלות שלה." גילי שלפה טישו מהחפיסה. "גם כשהיא מגיעה פעמיים בשבוע קשה לי, אז לחשוב שזה הולך להיות עכשיו ככה כל יום כל היום. ושהיא תישן פה. זה מסובך מכל כך הרבה כיוונים. והענין הוא שאני גם לא חושבת שהיא באמת צריכה אותי. אני מרגישה כאילו היא עושה משחק על כולם."

"אמרת לבעלך?"

"אמרתי לו. הוא אומר שגם אם זה נכון, הוא מבחינתו צריך לקבל אותה אליו אם היא מבקשת. לדעתו להגיד לילד שהוא לא יכול לגור אצלך, זה קצת כמו לזרוק אותו. הוא אומר שאין מצב שאנחנו עושים דבר כזה."

היא הביטה בדיני השותקת. "מה את חושבת?"

"על מה שאת אומרת. נועה בעצם עוברת אליכם רק כי מתחשק לה? זה לא רגיל."

"היא בת שש עשרה וחצי, היא לא מרגישה מחויבת להסדרי הראיה שנקבעו בשבילה כשהיא הייתה בת שלש. את זה אני דווקא מבינה."

"יוצא דופן שאמא שלה מסכימה לזה."

"לגביה זה היה צפוי. מלכתחילה בעלי והיא סכמו על הכל בעצמם לפני הגט, לא הייתה להם שום מריבה על הגב של נועה, וגם שום מריבה בכלל. וככה זה ממשיך גם כל השנים. הבדל של שמים ותהום מהגירושין שלי. נס שאין לי ילד מבעלי הראשון, אני אומרת לך, הוא והמשפחה שלו היו הורסים אותו רק בשביל לנקום בי. זה ברור לי."

דיני הנהנה, לא הרבה פעמים היא שומעת את גילי מזכירה את המשפחה של הגרוש שלה. כשזה קורה – היא נדהמת מעוצמת העוינות של גילי ומהבטחון המוצק ברוע המוחלט שלהם. חמיה לשעבר הוא ר"מ בישיבה מוכרת, וחמותה מטפלת רגשית מבוקשת. יכול להיות פער נורא שכזה בין מה שמבחוץ למה שמבפנים?

התינוק ייבב. גילי הרימה אותו בלי לקום מהספה. "אין לי כוח."

"סופי שנועה תבוא לכאן?"

"כנראה. בעלי אמר לה שתהיה עד שבת אצל אמא שלה, ושיעשו כמו מין פרידה כזו, סוג של. היא הרי לא נפרדת. היא תבוא אליה עכשיו להסדרי ראיה בהפוך. על זה בעלי ממש עומד איתה. הוא היתנה את המעבר לכאן בכך שתשמור על קשר סדיר עם אמא שלה."

"זה מדהים."

"האמת שהוא השתכנע ממני שזה גבול חשוב בשביל נועה, אבל גם אכפת לו מהצער של אמא שלה שהיא עוזבת אותה."

"זה באמת לא רגיל."

אני שומעת פה ושם על עוד זוגות כאלה. שמתגרשים בגלל חוסר התאמה ודברים שהסתבכו ולא מתוך מריבה. מה אגיד לך, צריך להיות גדולים מהחיים בשביל להצליח להיפרד בלי לריב. הרי בסופו של דבר אם מגיעים לגירושין, יש גם רגשות לא פשוטים." גילי נענעה על ברכיה את התינוק. "הקטע שנועה באה לכאן בעיקר כי היא רוצה אותי, היא כאילו נדבקת אלי בזמן האחרון. וואו, אני נשמעת איומה."

"את לא נשמעת איומה וגם לא קרוב לזה."

"אם את אומרת." גילי פלטה צחוק קצר. "הקטע המגוחך שביני לבין עצמי כאילו עפתי על עצמי, התלהבתי שקלטתי איך להתנהל איתה."

"את באמת מאד טובה אליה." אמרה דיני, "גם בזמן הקצר שראיתי אותה כאן זה היה בולט."

"אמא שלה טובה אליה לא פחות, היא משקיעה את הנשמה. אבל היא נבהלת מנועה, וגם בעלי מאבד לפעמים את הבטחון כשהיא פשוט עושה מה שמתחשק לה. אמרתי לבעלי שבגלל הדיבורים של היום על נוער מתמודד מאבדים את הבטחון לשים גבולות. לא הגיוני שכל מה שהיא עושה יהיה כאילו בסדר, ושאסור להעיר לה על כלום כי היא כאילו להגדרה של 'נוער מתמודד'. אני מרגישה שהרבה פעמים היא ממש צריכה שנעמוד על שלנו."

.

'אני שונאת אתכם!'

'חבל שנולדתי למשפחה הזאת.'

'אתה לא תגיד לי מתי לחזור הביתה!'

.

"אם זה עוזר שאתם עומדים על שלכם, אז המצב טוב." אמרה דיני. "הרבה פעמים פשוט אין מה לעשות. כלום לא עוזר. גם אני לא מתחברת לאמירות שלנוער מתמודד יש נשמות גבוהות וכל זה. אבל אני כן מבינה את אלה שאומרים רק לתת הרבה אהבה. יש כנראה ילדים שזה הדבר היחיד שאפשר לעשות איתם." ויש גם כאלה ששום אהבה שיקבלו לא תזיז אותם מהמקום שלהם.

"אי אפשר להכליל. זאת הנקודה." גילי הרימה את התינוק המיבב על כתפה. "אני גם יודעת שאם הייתי בעצמי אמא של נועה, יתכן מאד שהייתי נבהלת לא פחות. מהצד יותר קל לקלוט מה עובד לא נכון.  וואו, דיני. אין לי כח שהיא תבוא לכאן."

"אני מבינה אותך. זה להפוך את כל הבית שלכם."

"גם אצלכם לקבל את שיר זה להפוך את הבית, ואת כן רוצה שהיא תשאר."

"זה שונה."

"למה?"

"שיר ילדה." אמרה דיני, מנסה לארגן את מחשבותיה. גם היא לא הייתה רוצה לקבל אליה בחורה כמו נועה. למרות שנועה שונה ממה שטובה הייתה. אין לה את העוינות ההיא, ההתעקשות שלה חיצונית יותר, כמו סוג של תינוקיות."

"שיר תהיה בחורה יום אחד, ואת לא יודעת איזו בחורה היא תהיה."

"גם הבנות שלי יהיו בחורות, ואני לא יודעת מה הן יהיו." החוצפות של אלישבע מלחיצות אותה לפעמים. היא אומרת לעצמה לקחת בפרופורציה, אלה רק חוויות העבר שגורמות לה לחרדה.  

"נכון, אבל זה לא אותו דבר."

"למה?"

"כי עם ילד שלא שלך, יותר קשה."

"לפני זה אמרת הפוך." דיני חייכה מול גילי שפתחה את פיה כדי להסביר. "סתם צחקתי. הבנתי מה שאמרת. "אבל תקשיבי, גילי. זאת אחיינית שלי. זו לא מישהי זרה. מחר העוסית אמורה להודיע לה שהיא צריכה לעזוב. אני לא יכולה לחשוב על זה. איזה דבר נורא זה לומר לילדה שהמשפחה שלה לא רוצה אותה? ושיר אפילו לא מדברת. העוסית אפילו לא יכולה ממש לנהל איתה שיחה." דיני העבירה יד על מצחה. "אני קולטת פתאום שזה באמת מטורף. העוסית תגיד ותלך ושיר תישאר ככה בתוך המצוקה בלי יכולת אפילו לדבר. אני אבקש מאחי שיבוא אלינו גם מחר. אני מקווה שהוא יוכל, שיר תהיה חייבת אותו."