פרק 108: לוח זמנים מצטמצם

"אז גם חזקי לא מסכים לקבל אותה? דיני, את יכולה להסביר לי מה קורה כאן?"

"אני עם שיר המתוקה פה, אמא."

"את לא יכולה לדבר?"

"חלקית."

"שיר שומעת אותך?"

"כן."

"אבל אותי לא, אני מקוה?!"

"לא. זה בסדר."

לפני כן ישבה שיר על ברכיה, עוקבת בלי להוציא הגה על מסך המחשב, עליו התרקמה בגווני כתום – אפור סקיצה רביעית לעטיפה של 'מאבק בצ'ילה'.

לפחות שתיים מהסקיצות הקודמות ששלחה למרים שאולזון היו בהחלט שוות מבט וחשיבה והתקדמות, כך לפחות לדעתה שלה, של דיני. נראה שלמרים עצמה לא מספיק ברור מה היא רוצה, אולי לכן היא לא ענתה לשאלות המיקוד שדיני שלחה לה מלכתחילה.

היא רצתה לומר זאת הבוקר למרים, כשזו התקשרה והסבירה כביכול בעדינות כמה היא מאוכזבת, וכמה היא מודאגת מלוח הזמנים ההולך ומצטמצם לקראת זמן ההוצאה לאור, אבל בסופו של דבר לא אמרה כלום. לא היה לה כוח לשיחה מורכבת במעגל נוסף.

כשאמא התקשרה, הורידה דיני את שיר מברכיה בעדינות, והושיבה אותה על הספה עם הגמבוי, הפתרון החדש שהם אמצו לאחרונה. אחר כך ענתה ב'כן' ו'לא' לשאלות של אמא על ההחלטה הסופית של כל אחד מהאחים, חשה את החרדה של אמא מבין המילים. ואת המצוקה. בשבועיים שחלפו מהשבעה, אמא נסעה כבר שלש פעמים לבית העלמין בבאר שבע, עושה לבדה את כל הדרך בתחבורה ציבורית.

"יש דברים שחייבים לעשות בשביל משפחה." אמא הייתה נסערת.

"גם אני חושבת ככה."

"יחיאל בטוח לא יסכים?"

"אני מצטערת, אבל לא." היא הופתעה אתמול בלילה מהנכונות של יחיאל להשאיר את שיר אצלם כמה ימים נוספים, בשבת הוא לא אמר מילה בכיוון הזה.

צלצולים שהגיעו מכיוון הספה נכנסו בין המילים של אמא שמעבר לקו. שיר למדה להשתמש בכפתור שמכוון את הווליום, והיא מכוונת אותו בכל פעם למקסימום.

"אבל למה חזקי לא?"

"הוא לא ממש אמר."

ירגיע קצת את אמא אם היא תסביר, אבל כמובן שהיא לא יכולה. חזקי בקש מיחיאל שהם לא יאמרו לאיש, וגם לא הוגן אם היא תספר מה שהיא ויחיאל הבינו בעצמם. הבעיה עם יהודה גדולה יותר ממה שחזקי סיפר. יחיאל הרי שמע אותו מתדיין עם ציפי, כששניהם נסעו לדירה של טובה.

"מה חזקי כן הסביר?" שאלה עכשיו אמא.

"זאת תקופה עמוסה אצלם."

"כולם עמוסים. זאת לא סיבה. באמת, דיני, וחזקי עוד שמר קשר עם טובה כל השנים האלה! באמת הייתי מצפה שלפחות הוא ייקח את שיר."

"אני מבינה, אמא." אין לה שום דרך להרגיע.

"אני חושבת שפשוט כל אחד מחכה שהשני יהיה זה שיסכים, וזה לא בסדר. לקחת אחיינית יתומה שאין מי שיגדל אותה זו באמת חובה."

צלצול עליז ארוך הגיע מהגמבוי. שיר עלתה שלב, או אולי סיימה משחק.

"אני מקוה שבסוף מישהו – שזה יסתדר." אמרה דיני, גרונה נחנק.

"חייב להיות שמישהו יסכים." אמרה אמא בהדגשה. "דיני, אתם פשוט לא קולטים במה מדובר."

"אכפת לנו מאד, אמא."

"לא דברתי עליך ועל יחיאל דווקא, אלא על כולם. הלוואי שאנחנו בעצמנו היינו יכולים לקחת אותה. אני – – זה באמת לא הגיוני, דיני! אני אתקשר לישי."

"אני מקווה שזה יעזור."

"אני אדבר גם עם ישראל, וחזקי, ונחום. באמת, דיני. את יודעת שאני תמיד לא רוצה להכביד, אבל הכרחי שמישהו ייקח אותה." קולה נשבר. "הלוואי שאנחנו היינו יכולים."

"פשוט אל תעני." יחיאל אמר בערב. כשהטלפון שלה צלצל שוב.

מהבוקר לא היה שקט. קודם כל ישי התקשר, נסער מהשיחה עם אמא. 'אנחנו צריכים לשכנע את אמא שזה בסדר ששיר תלך למשפחת אומנה טובה, את מבינה?' הוא אמר. 'שאמא תהיה רגועה עם זה. יש משפחות אומנה מצוינות, ואפשר לדאוג שזו תהיה משפחה חרדית, או לפחות דתית. שיר תגדל טוב, ויהיה אפשר לשמור איתה על קשר. אמרתי את זה לאמא. היא לא מספיק השתכנעה. תגידי לה גם את. היא תמיד תוכל לבקר את שיר, צריך לשכנע את אמא שזה בסדר, במקום שהיא תהיה כל כך מתוסכלת.'

אחר כך, בזמן ארוחת צהרים, מוטי רצה לדבר איתה. 'אני ממש דואג לאמא. ולאבא.' הוא נשמע מוטרד. 'יש לך רעיון מה אפשר לעשות?'

כשהיא רצתה ללכת לנוח, זו שוב הייתה אמא. 'מוטי אמר לי שיחיאל דואג מהעול הכלכלי שייווצר כששיר תגדל.' היא אמרה. 'שאלתי את אבא. הוא אמר שנעזור כמה שאנחנו יכולים. זה לא הרבה, את יודעת, אבל כמה שאפשר. וגם ניתן כמובן לשיר את החלק של טובה בירושה. יהיה לה בסיס לנישואים.'

'שאת ואבא תחיו עוד הרבה שנים, בעזרת השם.' היא אמרה לאמא, מזועזעת קצת מהישירות.

'אמן, אבל זה לא קשור.' התעקשה אמא. 'תגידי ליחיאל שייקח את זה בחשבון.'

היא אמרה ליחיאל, והוא ציין שהוא באמת מקווה שההורים שלה יאריכו ימים הרבה אחרי ששיר תגיע לגיל נישואים.

הראש שלה כאב כשהיא הלכה לישון. שכבה שעה במיטה, שומעת מהסלון את ריקי מטפלת בילדים. היא לא הצליחה להירדם.

הטלפון היה על שקט. כשהיא הצליחה לקום סוף סוף, ראתה שתי שיחות שלא נענו מיעל. 'אני מתקשרת אליך כי רק איתך אני יכולה לדבר.'

'מה קרה?'

'שום דבר, סתם, הכל. אמא שאלה את מוטי אם אי אפשר שנקח את שיר אחרי הלידה. מוטי אומר שאי אפשר להתחייב מעכשיו לעוד זמן רב כל כך. אבל אולי כן אפשר? אני כבר לא יודעת מה לחשוב.'

'אני מאמינה שגם אם תרצו הרווחה לא תאפשר. זמן השהיה אצל משפחות קלט מוגבל לשלושה חודשים. במקרים חריגים מאשרים שהות של עד חצי שנה. העו"סית לא תאשר יותר." 

'מוטי אומר שגם כך השמירה תדרוש מאיתנו המון, ושכנראה גם אחרי הלידה ייקח זמן להחזיר את הבית והילדים למצב רגיל. '

'הגיוני.'

ארי בכה בסלון. דיני יצאה מהחדר, שחררה את ריקי מהטיפול בילדים, ותמרנה בין שיעורי הבית של שושי, הנדנודים של אילה, התקשורת האילמת של שיר, והתלונות הבלתי פוסקות של אלישבע.

ועכשיו עוד טלפון.

"אל תעני." יחיאל חילק חביתה מקושקשת לצלחות של הילדים.

"ואם זה דחוף?"

"אז שיתקשרו אלי."

היא הציצה בצג. "אבא שלי, אני חייבת לענות."

היא יצאה עם הטלפון מהמטבח. "אמא אמרה לי שיחיאל מוטרד מהענין הכלכלי." קולו של אבא היה עצור. "אנחנו נעזור לכם אם תקחו את שיר. נעשה כל מה שאנחנו יכולים. תגידי ליחיאל."