פרק 104: הפרעת דחק פוסט טראומתית

צחוק ילדותי לא מוכר קיבל אותו כשחזר בצהרים הביתה עם הילדים הקטנים.

ריח טוב הגיע מהמטבח. ריקי ושיר כדררו בסלון גושי פלסטלינה וורודים. ספר צבעוני היה פתוח מול ריקי, הצחוק של שיר נקטע כשראתה את יחיאל.

"שלום." יחיאל חייך אל שתיהן. "מה אתן עושות?"

"פלמינגו."

ציורים וחיצים בספר הפתוח הראו איך ליצור שלב אחרי שלב פלמינגו מפלסטלינה. קיסמים צבועים באדום חיכו במסודר על דפים, פסי צבע אדומים ספרו על תהליך הצביעה, וכך גם אצבעותיה של שיר, המוכתמות בצבע.

"גם אני רוצה!" יונתן קרא מיד. אילה תפסה את הפלסטלינה.

"אל תגעו." ריקי הרחיקה של אילה. "אני אעזור גם לכם להכין, אחרי ארוחת צהרים."

סיר אורז חיכה על הכיריים, ותבנית של עוף בתנור.

"איפה אמא?" שאל יחיאל את ריקי.

"היא לא הרגישה טוב, אז היא הלכה לנוח."

"מתי?"

"לפני קצת זמן."

"נראה לך שהיא ישנה עכשיו?"

"לא יודעת."

יחיאל הושיב את הילדים מול צלחות האוכל במטבח, וקרא לריקי כדי להאכיל את ארי במחית פירות. אחר כך פנה לחדר שינה, ופתח בשקט את הדלת.

דיני שכבה במיטה, עיניה פקוחות.

"מה שלומך?" הוא סגר אחריו את הדלת.

"לא היה לי כוח אז הלכתי לנוח."

אתמול ספרה לו שהיא מתכננת לנצל את הבוקר הזה כדי לעבוד היום על מיתוג לבר מצווה בשביל לקוחות, ואחר כך להתפנות לעטיפה של מרים שאולזון.

"קרה משהו?"

"לא ממש."

"מה כן?"

"כלום. סתם. דברתי עם חזקי וזה עשה לי קצת רע."

"שוב על כל הטענות שיש לו? הוא מגזים לגמרי!"

"הוא לא היה אשם, אני לחצתי עליו שיגיד מה לדעתו היה בסיפור ההוא עם חנה, שטובה כאילו התדרדרה לרחוב בגלל שאבא דיבר עם הסמינר. אני באמת כבר לא יודעת מה לחשוב."

"לא חייבים לחשוב."

"אני רוצה להבין מה שהיה."

"מה בעצם כבר יכול להיות? ההורים שלך השתדלו מאד בשביל טובה, זה ברור."

"יכול להיות שהם עשו טעויות משמעותיות."

"ונגיד שכן? אני לא אומר שהם עשו, אבל אם נניח שכן, אז מה זה אומר? יש בעצם שתי אפשרויות, או שהם עשו הכי טוב שאפשר אבל הבעיות של טובה היו גדולות מדי, בלי קשר אליהם. או שכן היה אפשר, בתאוריה, לעשות אחרת, והם טעו. למה זה משנה כל כך מה היה?"

"אני מרגישה שאני צריכה לדעת."

"רק בגלל כל המתח שיש מסביב. דיני. אני אומר לך, אין באמת טעם להתעסק עם מה שהיה."

"אבל אולי גם אני הייתי לא בסדר."

"חזקי מכניס לך את זה לראש."

"גם מוטי חושב שהיינו צריכים ליצור קשר עם טובה."

"מוטי זכר אותה מגיל יותר גדול. דיני, את היית בת שמונה כשהיא עזבה את הבית. אולי גם נחום היה צריך לחפש אותה? יש גבול."

דיני נשענה על המרפק, שוקלת את דבריו.

"את עושה עכשיו המון בשביל טובה, כשאת דואגת לבת שלה. זה לא מובן מאליו."

"אני לא באמת עושה את זה בשביל טובה."

"לא משנה. את עושה איתה חסד גדול. תעזבי את כל מה שהיה פעם. היית רק ילדה, באמת. וטובה הייתה בחורה קשה."

קולות הילדים נשמעו מהמטבח

"אתה כנראה צודק." דיני התרוממה לישיבה. "טוב, אני ממילא לא נרדמת."

"תודה שהכנת צהרים למרות הכל. הצלחת לעבוד על המיתוג?"

"כן, אבל עם העטיפה אני תקועה. מרים לא הייתה מרוצה גם מהסקיצה השלישית, וקשה לי להתחיל שב מהתחלה. אני לא יודעת מה לעשות. אולי אשב על כך כשחזקי יגיע, הוא מתכנן לבוא היום. הוא רוצה לצאת עם שיר. והוא הציע שהילדים יצטרפו."

אחרי ארוחת צהרים עירית התקשרה. כבר בבוקר חפשה אותו, באמצע הסדר. הוא שאל אם מה שהיא רוצה סובל דיחוי לצהרים, והיא אמרה שתתקשר שוב בשתיים.

אין לו מושג מה היא יכולה לרצות. ביום ראשון שיר עתידה לעבור למשפחה אחרת. הקשר שלהם עם העו"סית ומה שהיא מייצגת אמור להסתיים סופית בעוד שלושה ימים.

"איך אתם מסתדרים?" היא שאלה עכשיו.

"ברוך השם, בסדר גמור."

"יש איזה חדש עם שיר?"

"לא ממש." הוא ענה, עדיין מסויג. ואז החליט להוסיף. "היא צחקה היום בקול."

"הו. זה משמעותי. ברוב המקרים ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית גם לא צוחקים בקול ליד האנשים שאיתם הם לא מדברים."

"היא צחקה עם ריקי. הבת הגדולה שלנו. היא השתתקה כשאני נכנסתי."

"אז אולי היא גם תדבר עם ריקי. נראה שריקי מתייחסת לשיר בבגרות, מצד אחד, ומצד שני שיר משוחררת איתה יותר מאשר עם מבוגרים, כי ריקי בעצם עדיין ילדה. יפה."

"כן."

היה רגע של שקט. אם העו"סית הזו, הבטוחה בעצמה יותר מדי, מחפשת את המילים, הוא יכול לנחש את הכיוון.

"לפני שאומר לך מדוע התקשרתי, אני רוצה להסביר לך את המשמעות שיש לשהות של שיר עכשיו אצלכם. בסדר?"

"לא הבנתי."

"אני מדברת על המשמעות לטווח ארוך. שיר נתונה עכשיו במשבר שההשלכות שלו עשויות לעצב את המשך חייה. ילדים המאבדים הורה בגיל רך חווים תמיד צער נורא ואבל ובלבול. האובדן קשה, ולילד אין עדיין כלים להבין אותו במלואו. אצל חלק מהילדים נוצרת הפרעת דחק פוסט טראומתית שמלווה אותם להמשך החיים, ואצל אחרים לא. הזדמן לך להכיר מקרוב מצב של פוסט טראומה?"

"לא."

"אז ברשותך אסביר לך בכמה מילים. פוסט טראומה עלולה להיווצר כשאדם נחשף לאירוע קיצוני שמאיים על שלומו ושהוא חסר אונים מולו. זה בעצם מצב של איום חריף שהנפש איננה מסוגלת להתמודד איתו. אנשים הסובלים מפוסט טראומה נתונים בחרדה גם אחרי שהאירוע הקשה הסתיים. הם סובלים מפלאשבקים המחזירים אותם לאירוע, ממחשבות טורדניות, מחרדה שמפריעה להם לתפקד, ועוד. במילים אחרות – אנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומתית הם אנשים המתמודדים עם סבל עצום המקשה על חיי היום יום שלהם.

ילדים שמתייתמים חווים ערעור חריף של תחושת הבטחון שלהם, במיוחד אם הפטירה של ההורה הייתה פתאומית ולא הייתה שום הכנה לפני כן. שיר איבדה הורה יחיד, ולכן גם התנתקה בבת אחת מהבית, מסביבת המגורים, ומכל האנשים המוכרים לה. זהו מצב קיצוני של איבוד יציבות.

במצבים כאלה הדבר הכי קריטי לילדים הוא הימצאותה של דמות מבוגר קבועה ותומכת. גיסך מהווה דמות חשובה וחיונית בשביל שיר, אבל הוא לא נמצא ביום יום. כרגע אשתך היא זו ששיר תלויה בה, ולפי מה ששמעתי וראיתי אשתך מצליחה לתמוך בשיר ברגישות מיוחדת. שיר באה לבקש ממנה מגע וחיבוק כשהיא חשה צורך בכך. זה יוצא מן הכלל.

בקשתם שבשבוע הבא שיר תעבור למשפחה אחרת. טלטלות מבית לבית הם דבר שמערער את היציבות עוד יותר ולא עושה טוב לנפש. אצל שיר הקושי גדול עוד יותר. היא שותקת, ואני בספק אם מבוגרים אחרים יצליחו למצוא את הדרך אליה כמו דיני. אני גם מניחה שעצם הידיעה שאתם דודים שלה, חיזקה אצל שיר את הבטחון, למרות שהיא לא –"

"אז את רוצה שאסכים להשאיר אצלנו את שיר."

"אני רוצה שתבין מה נמצא פה על כף המאזניים. אני רוצה שתדע שלהחלטה שלך לגבי שיר יהיו השלכות לטווח ארוך. אני רוצה שאם אתם מפסיקים לשמש כמשפחת קלט בשביל שיר, תעשו זאת מתוך ידיעה, ולא מחוסר ידיעה. בנוגע להחלטה למעשה, האם להסכים או לא – זו כמובן החלטה הנוגעת לבחירה שלך בלבד."