6:45 היא מתעוררת.
שומעת אותו מזיז דברים, משתדל לעבוד בשקט, אבל מקווה שתקום ותצטרף לחיפושים…
היא מבינה את הרמז, קמה מהמיטה, מסדרת את המטפחת, נכנסת לתוך נעלי הבית בשקט, נוטלת ידיים, שוטפת פנים, הולכת למטבח, מרתיחה מים חמים. הוא עדיין מסתובב, טופח על המכנסיים מקדימה, מאחור. מחפש בכיס של החולצה מאתמול.
בסוף הוא שואל בשקט: "ראית את המפתח של הרכב?" יודע שהיא שונאת את השאלה הזו, יודע ומכיר אותה שכשהיא מתעוררת היא צריכה קפה ושקט, אבל הוא ממהר וחייב כבר לצאת, והמפתח של הרכב שוב נעלם.
היא מוציאה את הכוס שלה מהארון, כפית סוכר-כפית קפה, מוזגת הרבה מים, מוציאה חלב מהמקרר, מוסיפה קצת. מסתכלת עליו.
"המפתחות?" היא נזכרת "אני חושבת שראיתי אותם מונחות על השידה בחדר, כנראה הנחת אותם שם אתמול בלילה". הוא ממהר לחדר, מקווה שהיא צודקת כמו תמיד, מסתכל, מחפש, עדיין לא רואה. היא מגיעה אחריו, מזיזה את הפיג'מה שעל השידה, המפתח נמצא שם.
הוא חוטף אותו, "תודה, לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך, את לא מבינה כמה פעמים חיפשתי כאן, לא יודע איך תמיד את מוצאת…" הוא ממהר לצאת. "להתראות, יום מבורך"….
ככה זה כל פעם, הוא מאבד והיא מוצאת, מן חלוקה קבועה כזו.
כמה קופסאות לארנק ומתלים למפתחות, ומדף למסמכים, ומקום קבוע לכל מה שצריכים להניח שלא יאבד נמצאים אצלה בבית. איך תמיד נעלמים לו הדברים, ומה שהכי לא מובן לה שהרבה פעמים הדברים נמצאים ממש מול העיניים… אז איך הוא שוב לא רואה ושוב צריך עזרה, ובאמת מה הוא עשה עד שהיא נכנסה לחיים שלו? מי היה שם למצוא את כל הדברים שנמצאים מול העיניים? מי היה שם להסביר לו דברים פשוטים, שעדיף לעשות כך ולא אחרת?
הוא חכם ומסתדר, את זה היא יודעת ורואה, אבל יש מקומות שהיא מרגישה שבאמת אם היא לא הייתה, הוא לא היה מסתדר, כפשוטו ממש.
—
נכון, את צודקת! זה פשוט ומובן, זה מול העיניים, זה שניה לעבור על הבית ותוך רגע להיזכר מה ראיתי ואיפה, זה להתרכז שניה ולמצוא… אבל זה מיומנות שחזקה אצלך הרבה יותר.
את אוחזת ראש במה שקורה ואיפה. את יודעת איך להלביש את הילד גם כשכל הבגדים במכונה או בכביסה, ושום בגד שתלית אתמול עדיין לא התייבש, את אלופת האלתורים והפתרונות של הרגע האחרון ושזה גם יצא יפה וטוב. את יכולה גם לדבר בטלפון, גם להשגיח על העוגה בתנור, גם לעזור לבת שלך בשיעורי בית וגם לשטוף כלים תוך כדי כזה, ולצעוק לכל מי שבבית שישמעו שיש מי שצריך מגבת באמבטיה ואם אפשר בבקשה להביא לו…
את היחידה שרואה למי חסר מה. עוד לפני שהבן שלך נכנס הביתה את מרגישה באיזה מצב רוח הוא הוריד את הידית, תחושת הבטן שלך אומרות מתי נכון להגיד ולהעיר על השרשרת של המתבגרת ומתי עדיף לשתוק ולחכות שהטרנד יעבור… את ממששת את המצח ומרגישה שמשהו לא רגיל גם כאשר הילד מחייך ורק קצת סמוק, ולא בדיוק רגיל כמו שאת רגילה אליו, רק את יודעת להגדיר מה זה רגיל, רק את מבינה על מה את מדברת כשאת אומרת "משהו עובר על….", ועוד אין ספור דברים שקורים ונעשים על הדרך בלי שאף אחד סופר אותם, רואה, נותן להם משמעות, נותן עליהם את הדעת.
האמת? גם את לא… כל העוצמות האלו זה פשוט לך. כל כך פשוט…
ובטח את שואלת, הרי ככה זה אצל כולן, אז מה יש להתפעל ולראות בזה משהו גדול ועצום, ועוד לקרא לזה עוצמה??
נכון. אצל כולן זה פחות או יותר ככה, אבל אצל הבעל שלנו זה ממש לא ככה. הוא כל כך שונה מאיתנו, כל כך נראה כאילו הוא לא מסתדר… לא באמת, אלא רק בדברים שבהם הקב"ה שם אותנו להיות לו לעזר. שם נראה התנהלות קצת לא מסתדרת (תזכרי בפעם אחרונה שהיית בבית החלמה והוא היה צריך לשלוח שני ילדים למוסדות, קרי: להעיר אותם ולהלביש להם את הסטים שהכנת על השידה… לא לדאודג, השכנה התנדבה לבוא ב 7:30 לאסוף אותם וגם להכין להם סנדוויצ'ים).
במקומות האלו אישה יכולה למצוא את עצמה מתוסכלת, ולא מבינה איך הוא לא רואה, למה הוא לא מוצא, ולמה זה נראה שהבינה היתרה שלה היא הרבה מעבר למה שקיבל בעלה….
חז"ל מציינים את שבח האישה דווקא בנקודה הזו:
"הכל רצין לגדולה, ומעטים הם בני מעלה שמכסים את הפעולה או את שם פועלה כדי שיהיה שם אחר נקרא עליה, כאילו הם לא עשו… והיא עצמה בצל עומדת ונותנת גדולתה לזולת… עם כל זה (שהכל בזכותה) אין אתה רואה אותה אלא צוות לבעלה. עושה רצונו ומחזירה את כל הכבוד אליו".
אישה נמצאת לעזר, אבל חז"ל משבחים אותה דווקא על כך שהיא מוסתרת ומסתירה את פועלה. אף אחד לא באמת יודע ומבין את גודל מעלתה של האישה, זה אחד הדברים הנסתרים והלא מובנים בעולם. באים חז"ל הקדושים ומשבחים את האישה שיחד עם כל העוצמות שלה, אין היא מתפארת בהם על בעלה אלא עוזרת לו, ולא רק זאת אלא אף מחזירה את כל הכבוד אליו, מכסה על טעויות שלו ואומרת לו: "לא היית יכול לראות את המפתח, היו כאן בגדים…"
כשאישה מכירה בעוצמות שלה אך מוותרת בחפץ לב על "הכבוד" שבפעולותיה וגדלותה, ובוחרת לחזור להיות נשית, חוזרת לעמוד מאחור במקום הטבעי שלה, חז"ל משבחים אותה וקוראים לה "בני מעלה". כאשר היא עומדת מאחור, "בצל עומדת", ומעניקה את כל הכבוד לבעלה – בעלה חוזר למקום הטבעי שלו, מנהל הבית, המנהיג של הבית, המשענת של הבית, היא זוכה לבית שמתנהל נכון על פי הטבע שה' קבע בבריאה, וכמובן – מרוויחה במקום בכפל כפליים…
הבעל לא לוקח את הכבוד ומשתמש בו נגד אשתו, הבעל מקבל את הכבוד ומשפיע על אשתו טובה, ברכה, אהבה, נתינה… היא שמחה, יש לה סיפוק, היא חיה ליד בעל שהיא מעריכה, היא רואה את ההצלחות שלו, היא מכירה בעוצמות שנתנו לה על מנת להצמיח ולרומם ומקבלת את כל מה שהיא זקוקה וצריכה לו בצורה הטובה ביותר.
ציורים: רחל קארו – לאתר הציורים של רחל
עלו לך שאלות? מחפשת לדעת עוד?
בתאל טשיטיד – מדריכה זוגית מוסמכת לכלות ונשים – [email protected]
ניתן להאזין לתכנים מעולים בקו התוכן "על כולנה"- 0733834729
להזמנת סדנאות, הרצאות ופגישות אישיות: 0533106799
בתאל המדהימה!! איך את מצליחה לחדור לכל בית בלי להיות בו?? באמת כותבת את החיים וכ"כ ים פות התובנות!!
אשרייך שזכית לזכות
וואו מחזק ממש.
פשוט העתקתי לי שורות מהמאמר… וגם מהתגובה שלך לאפרת- מה זה נשית…
תודה !
"את יודעת איך להלביש את הילד גם כשכל הבגדים במכונה או בכביסה, ושום בגד שתלית אתמול עדיין לא התייבש, את אלופת האלתורים והפתרונות של הרגע האחרון ושזה גם יצא יפה וטוב"
וואו זה פשוט גרם לי לצחוק…… כל כך נכון! ויש לי בעל שיש לו טעם טוב….