על חסידי אומות עולם, אימהות ואהבה

ראיון הוא תמיד ייחודי.
הוא מתעצב לפי האדם המספר.
הוא מתנגן דרך הדיבור. יכולת התיאור . המנגינה.
הוא עובר דרך תפיסת העולם, דרך נקודת המבט. ממשיך ומקיף את האופי. את תחומי העניין. את התשוקות, את סולם הערכים. וממשיך הלאה, דרך נסיבות חייו והתפתחות דרכו האישית. מרתק ככל שיישמע, בני אותה משפחה שעברו מסלול זהה לא יספרו בהכרח סיפור זהה. במקרים רבים, יתרחש ההיפך.
אבל לפעמים, מתוך סיפורים שונים לגמרי, אפשר למצוא קו משותף שגורם סיפורי חיים נפרדים להפוך לקבוצה מובחנת. מתוך היכרות עם סיפורים שונים של ילדים מוסתרים בתקופת השואה, הכרתי כמה ניצולים שניתן לשייך לכותרת אחת- ילדים שהוסתרו בידי נשים שאינן יהודיות, נשים שבחרו להתמסר אליהם, ולגדל אותם כאם. ומעניין שכל הילדים שאזכיר כאן, גדלו אצל נשים רווקות/ שחיו לבדן.
איליה היה אדם מפוכח ורציני. כלכלן מוערך שעלה מברית המועצות בשנות השבעים והשתלב בפרויקטים גדולים ומורכבים בארץ. סיפורו היה מרשים ויוצא דופן בתעוזתו. מאחורי סיפור הצלתו עמדה אישה שעשתה את הבלתי אפשרי.
במילים פשוטות של אדם ריאלי הוביל אותי אל סיפור חייו, שבו יש אהבה גדולה לאמא, ולעוד אמא אחת.
מריה הייתה האומנת שלו. אישה צעירה, מקומית, עברה סבל בחייה. היא הגיעה לביתם וגידלה אותו ואת אחיו. אבא ואמא, תחת שלטון סובייטי, עבדו קשה לכלכלת המשפחה. לתומו חשב שמריה היא אימו האמיתית, ואימו, אמא של שבת, היא ’’האומנת’’. בגיל חמש תפסו הוריו את הטעות.
כשנסגר הגטו, התגנבה מריה לבקר. היא אהבה אותם אהבת אמת. ואמא ביקשה רק דבר אחד- קחי ילד אחד, אליך…
מריה בחרה באיליה. איתו יצאה דרך השער הראשי של הגטו, לתוך עולם בו מכירים אותה, ומכירים מיהו הילד…
והילד, ילד יהודי מהול.
והחברה מוכת הלשנות.
למה לא הלכה לסביבה אחרת, בה לא ידעו מי היא?
לי נותר רק לשער.
אישה ממעמד נמוך. מלחמת עולם. המצב הכלכלי הכללי רע מאד.
לא צריך יותר מזה כדי להיצמד למוכר, לדירת המשפחה בה יכולה היתה להתגורר,
לעולם אותו ידעה והכירה, ולהתמודד, דווקא במרחב העוין הזה, עם כל הכלים שעמדו לרשותה.
לכאורה, לא היו לה כלים כאלו.
לא היה לה כסף. ולא קשרים. לא מעמד מגן. אפילו לא משפחה תומכת.
אבל למריה הייתה אהבה. היא אהבה את הילד, הילד הזה שגידלה מגיל אפס, הוא היה ילד שלה.
והייתה לה נחישות. היא הייתה נחושה לתת לילד הזה חיים, להגן עליו בגופה.
והילד הזה, מול תנאים לא סבירים אלה, נידון לחיים.
אחת עשרה פעמים נשלחו מריה ואיליה למטה הגסטפו. אישה נוצריה צעירה וילד יהודי קטן, צמד מוכה גורל וחסר ישע, למקום בו אין להם סיכוי. נשקה היחיד היה אהבתה לילד. הדבקות במטרה להצילו. וביטחון עצמי מפליא. בעזרת כל אלה התייצבה במטה… והחלה לצעוק!
יהודי? מה פתאום יהודי!!! הוא שלה, הילד!!! בוודאי!!! הנה תעודת הלידה שלו!!!!
היתה לה אכן תעודת לידה של ילד משלה. היא איבדה תינוק בעברה, ימים ספורים לאחר שנולד. בביטחון עצמי הגישה את התעודה בעת החקירה. הבה נתעלם מרעשי רקע מינוריים כמו שנת הלידה שהופיעה עליה- מוקדמת בארבע שנים(!) מגילו האמיתי של איליה… אבל גם אנשי הגסטפו לא שמו ליבם אליה, משום מה, באותן אחת עשרה פעמים בהן קיבלו אותה לידיהם לבדיקה.
באשר למילה? היא לא הוטרדה מכך. היה לה סיפור בו נראה שהיא עצמה כבר האמינה בכל ליבה: היהודים הסכימו שאגור בביתם כאומנת לילדיהם עם התינוק שלי, רק אם אמול אותו גם כן, כתנאי למגורים במשפחה יהודיה… סיפור מופרך שאפילו לא נבדק; כל כך בטוחה היתה בעצמה, וכל כך אהבה את הילד כאם- והם שוחררו, פעם אחר פעם, אל החופש.
כשאני מגיעה לראיונות האלה, של ילדים שהוסתרו בבתי אנשים טובים (לא תמיד טובים כל כך… אבל היום נדבר על המקרים בהם נמצאו אצל אנשים טובים באמת), ילדים שחבים את חייהם לעוד אמא, אמא אחרת, ואוהבים אותה עד היום באהבה שלא ניתן לטעות בה, זה רגע מרגש.
הוא מרגש כי אני באה היום בשנת 2025 אל העמוד האחרון שבספר; אל משפחה מורחבת גדולה, יפה ויהודית שמחייכת אלי מן התמונות שעל המקרר ובקירות הסלון. אל האנשים האלה שהיום הם סבא וסבתא, לפעמים לשבט שלם, אבל אז היו ילד, ילדה, קטנים, תמימים ואבודים כל כך, ויד ההשגחה הוליכה אותם, בתוך ים של רוע שהציף את הכל- אל אדם רגיש ואנושי אחד, שבחר לפתוח להם דלת ולהכניס אותם לעולם מוגן, לתיבה שפויה אחת עד שיסוג המבול.
כשמדובר בהצלת ילדים-
מעשה ההצלה אינו סוף הסיפור.
ישנם מקרים רבים בהם ניצל הילד, אבל אבדה הילדות. אבד אמון בסיסי באדם. בעולם. בהיותו ראוי לחיים, לטוב, לאהבה.
אני נזכרת באריאלה. היא הייתה מגיעה לדבר עם תלמידים ביד ושם על חוויותיה בתקופת השואה. אריאלה היא דוגמה, לא קיצונית מדי, ל-עד כמה גרוע יכול מעשה הצלה להיות. בעדותה הייתה מספרת על רגע מכונן אחד בו פתחה בפניה את הדלת אישה צרפתיה, זקנה ונרגנת, אליה נשלחה ואיתה תגור במשך השנים הבאות. משפט קבלת הפנים שלה היה: "שתדעי. אני שונאת ילדים, ושונאת יהודים". זו היתה המיטיבה שלה… שלא ידעה שאריאלה הינה ילדה יהודיה. ובתוך הלחץ הנפשי, השנאה והניכור האלה, גדלה ילדה קטנה, שלמדה לשנוא יהודים גם כן, על מנת לשרוד; ולחפש, כשבגרה, נער יהודי שמתכחש ליהדותו כמוה, כדי לבנות איתו בית. מלחמת ששת הימים החזירה אותם לזהות יהודית מלאה. ולארץ.
אבל איליה גדל באהבה, גם בשנות המלחמה. הוא גדל בצל ביקורים במטה הגסטפו, אבל מוגן פי כמה מאריאלה, שלא פגשה בחייל נאצי בכל שנות המלחמה וחיה הרחק מאימת בורות הירי בכפר קטן ושכוח אי שם במישורים ירוקים אינסופיים בצרפת.
איליה ניצל בידי אישה שהכירה וטיפלה בו כאם עוד לפני המלחמה, והתחייבה אליו, דווקא אליו, באופן עמוק; היא ראתה בו בן, הוא ראה בה אמא. אולי האהבה העמוקה הזו שלהם, היא הייתה מה ששכנע גם את אנשי הגסטפו עצמם- כי כל מה שסיפרה, למעט זהותו היהודית של איליה, היה נכון. הוא ב א מ ת היה הבן שלה…

לעומת איליה, פגשתי ילדים אחרים, שזכו גם הם במצילה שהיא אמא. ובמקרים ההם, מדובר בנשים זרות לילד, שלא הכירו אותו קודם כלל.
נל ההולנדית הייתה כזו. נל האמינה שהיהודים הם עמו הנבחר של הבורא, כדי לעשות לו נחת, בחרה להשתתף בהצלת יהודים. ביום בו הכניסה הביתה את רבקה בת השלוש, הפכה נל, אישה רווקה, לאם. והיא ידעה איך לגדל ילדים.
רבקה, ילדה חכמה ושובה בת שלוש, נותקה ממשפחתה בבת אחת. הם קיבלו הוראה להתפזר ולהסתתר תוך חצי שעה בלבד. כיצד מסבירים לילדה למה אינה בבית, איפה אבא ואמא, מדוע אינם חוזרים, ולמה אסור פתאום ל ד ב ר עליהם, אפילו? נציגי המחתרת שהביאו את הילדה לא צירפו ספר עם הוראות הפעלה. בוודאי שלא הדרכה דידקטית. נל הייתה לבדה מול ילדה קטנה שמביטה בה במבט שלא הכיר מימיו עולם רע, והיא, על המבט הזה על הילדות הטהורה הזו, רצתה לשמור.
ללא ייעוץ, ללא שפ"ח, ללא הדרכת הורים, בעזרת רצון אמיתי, תפילה(!!) ואינטואיציה, נל התמודדה עם הכל. ברכות. באהבה. בנחת. תום הילדות של רבקה נשמר. האמון באדם נשאר. כשהחלה הקטנה לספר על אבא, על אמא, על האחים, הביטה בה נל ולחשה ברכות: "בואי אלי… ספרי לי באוזן"… ברגישות דקה ובהבנה דידקטית יוצאת דופן, הקנתה לה את הכלים הנכונים ששמרו על חייה, אבל בנפש לא פגעו. כמה זעזועים נבלמו על סף דלת העץ של דודה נל.
איליה, רבקה, רחל שנאספה מן הרחוב בעודה תינוקת בת שישה שבועות; שיפרה שנמצאה בידי לאוקדיה יארומירסקה ממררת בבכי בחצר מנזר; חנה שנאספה בידי אישה זרה מזרועותיהם של חיילים נאצים(!!!)-
כולן עדות לטוב ליבן של נשים בודדות, שפעלו לבדן בדרך כלל, מתוך אהבה, חמלה אנושית ורצון אמיתי לעשות טוב. הן לא פעלו באופן חד פעמי ברגע הצלה מכריע. והן לא רק נחלצו להצלת ילדים מתוך סיכון עצמי, זה מה שכולנו יודעים על חסידי אומות עולם.
במקרים אלה, מדובר בנשים שבחרו להפוך לאמהות לאותם ילדים. הן בחרו לגדל, להאכיל ולטפל, להלביש ולנקות, להעסיק ולהתעייף, לקום לבכי בלילה, לחבק לפני השינה. הן נשים שבחרו באהבה.
אל קבוצת הילדים לשעבר הזו אני באה היום. אני באה אליהם ורואה אותם מול אנשים אחרים שפגשתי, ילדים אז, שנזרקו אל החיים בלי המעטפת המגנה הזו; שנחשפו למראות שאסור לאדם לראות, שידעו כאב שאי אפשר להכיל.
לא תמיד הן ידעו, הנשים הטובות ההן, רובן אלמוניות עד היום, מה הן עושות בפעולות היומיומיות האלה. הן היו עסוקות אז בלשרוד את היומיום ולהגן על ילדים בתקופה בה נפרצה כל מוסכמה אנושית.
אבל במבט עכשווי, מכאן, במבט על משפחה ודורות שהביאו אותם ילדים לעולם, ההבנה היא מפרספקטיבה אחרת.
הן הצילו ילדים בגוף ובנפש. הילדים הללו ידעו אהבה. הם גדלו מרופדים בטוב. הם יכלו להעביר לדורות הבאים הורות בריאה ומיטיבה לאין ערוך ממה שיכול היה, באופן טבעי לגמרי להיות.
כמה גדול מעשה, וכמה מוכפל הוא יכול להיות, כשצופים בו מן הצד השני של מנהרת הזמן.

לתיאום הרצאות והדרכות: מירי קרון mirikron1112@gmail.com 0548401112

לתיאום מסירת עדויות מול יד ושם: 02-6443888 testimonies@yadvashem.org.il