לפני שהחל הכל: זה קורה יותר מדי

מתי החל הכל?

אני שואלת את עצמי. מנסה לשים אצבע על הנקודה.

מדפדפת בתמונות, אחורה ועוד. רואה כל כך הרבה וריאציות של הילדה שלי שלא קיימות היום.

הנה היא, שובבה קטנה, מחזיקה עגבניה שלמה ביד, נוגסת. ההחזקה יציבה. טיפות מיץ מופיעות על החולצה. איזו תמונה יפה שהיום אינה יכולה להיות. מחפשת עוד. הנה התקופה בה הפסיקה לחייך. עוד תמונה, היא נצמדת אלי לחצאית, והמבט, יש בו מצוקה שהיום אני מבינה משהו ממנה. עוד אחת. הנה היא, מדפדפת באלבום תמונות. כן היא הייתה יושבת ומדפדפת באלבומים, בספרים… בת שנה פלוס בסך הכל, יכולה הייתה לשבת יותר מעשר דקות על ספר, לבד. בריכוז. אף אחד לא מאמין לי… אבל אני לא מחפשת אישור מאיש. אני יודעת מה היה, יודעת מה אבד. אנשים? הם מוזמנים לחשוב מה שהם רוצים, ולהיות כל יודעים גם, אם זה עושה להם טוב. החיים, איכשהו, יכולים להיות מוזרים הרבה יותר ממה שיכול לדמיין אדם. ומציאות מופרעת כזאת, מה לעשות, מכל כתובת, בחרה לבקר בבית שלי.

ביום בהיר היא באה, פתחה את הדלת לחיינו והופיעה במלוא המשקל והנפח, מעולם לא ביקשה רשות, לא הודיעה מראש על כוונות זדון. פשוט התיישבה, יש מאין, בשטח הפרטי שלנו, השתבצה לה בין תמונות החלום היפות שרקמנו לנו, ומאז רובצת אצלנו ומסרבת ללכת; רק כובשת לעצמה, במין חוצפה מוזרה, עוד ועוד שטח טריטוריאלי לא לה.

אז הכל החל פעם, מזמן, בתינוקת אחת, ביום מאושר אחד.

אני זוכרת את אבא שלה, היא בת כמה דקות, עומד ואומר לי – "זה מדהים אבל היא פשוט מקשיבה לי. אני רואה".

זה היה נכון. אנשים ציינו את זה. תינוקת שעכשיו יצאה לאוויר העולם וקשר העין שלה כל כך יציב. מתבוננת בך ברצינות כזאת, מרוכזת… מהורהרת משהו. נסיכה קטנה ויפה.

"איזו בובה מושלמת", אמרה לי חברה, וזה כל מה שהייתה. בובה מושלמת. הכל היה יפה. ושלם. אני זוכרת את עצמי עומדת לצאת איתה הביתה, העגלה מוכנה. בחורה חמודה הלבישה אותה יפה והביטה בי. "את מרשה לי לתת לה נשיקה"? היא אהבה אותה. נשקה לה ואמרה לי, "היא מהממת. יש בה משהו… מיוחד." גם אני חשבתי כך. המבט הזה מגיל אפס. אנשים ציינו את המבט שלה. הבטיחו לי שהיא חכמה, רואים את זה. הכל היה טוב. חזרנו שתינו הביתה.

לאט לאט נהיה קשה אבל לא שמתי לב. היא לא ראשונה שלי, והתינוקות שלי כולם מעולם לא היו המלאכים הישנים האלה מתמונות הניו-בורן, כלומר מלאכים כן, אבל לא רגועים, לא ישנים ולא נותנים רגע שקט, כל אחד מסיבותיו העמוקות; אבל ככה זה תינוק, לא?

היא רגישה כמו חלק מהאחים שלה. עם ריפלוקס כמוהם. בסך הכל כואב לה. ולא נוח. ומסנוור לה מדי ורועש; לא סיפור. נארגן סביבה שקטה. נדליק מוזיקה רגועה. נאכיל בחדר שקט וחשוך; אני מכירה את זה. היא תירגע לאט לאט ככל שעובר הזמן. יהיה טוב.

אבל לא נהיה טוב.

האכלה והשכבה הפכו להיות סרט של שעות. לא ידעתי אז להפריד, לא הבנתי את גודל האירוע. היא לא רכשה כלים בסיסיים של ויסות שלכל תינוק יש. כדי להאכיל היה צריך קודם כל להרגיע את הבכי – היא לא ידעה להירגע מעצם האוכל. "היא מיכנסת להיסטריה" שמענו יום אחד את אחותה, בת שלוש, מסבירה, מחקה אותנו, ואנחנו חייכנו.

להרגיע את הבכי היה להיכנס לחדר חשוך למשך זמן בלתי ידוע, וזה יכול היה להתארך גם לשעה עגולה עד שניתן היה בכלל להתחיל לתת אוכל. חיבוק לא עזר. שום דבר לא עזר. עם הזמן למדתי לשיר. שירים יפים, רגועים. לאט לאט הייתה פוקחת אלי עיניים יפות, מביטה בי… הבכי מתחיל היה להירגע. לאט. הייתה מנסה לומר משהו… לא, זה לא יכול להיות. היא בת חודשיים… האם זה אמיתי שהיא מנסה לשיר איתי???

"אבל למה את לא מצליחה לגדל תינוקת במשך זמן סביר יחד עם הילדים ולנהל שיגרה מלאה בתוך רצף היומיום? תינוקות מגדלים תוך כדי… את לא היחידה שיש לה ארבעה ילדים וגם עובדת…" שאלה ששמעתי פעם, כשניסיתי לספר שאני לא מצליחה להגיע לדברים שפעם הגעתי אליהם. לא ידעתי לענות עליה. לא היו לי המילים להסביר שיש כאן ילדה אחרת. שהאכלה והשכבה נמשכות שעות, לא כי יש לי צורך קריטי בהדרכה להורים אבודים, אלא כי הגיעה אלי נוכחות חדשה של משהו אחר, ההוא הנ"ל, זר ולא מוכר, שבחר לבקר אצלי בבית. אבל בשלב זה הוא רק רבץ בפינת הסלון, בוא נניח, או בחדר שלי הפרטי, ליד עריסה קטנה ובה בובת פרווה רכה, וחלום ורוד ויפה שעוד היה ונכח.

והאורח הלא קרוא, החדש? אנחנו עוד לא ראינו אותו. 

לא ראינו, אבל התחלנו לצמצם נוכחות ליד הממדים שלו שהחלו, לאט ובטוח, לגדול; ולתפוס מקום יקר שהיה שייך לנו, פעם.

למקום הזה, שהיה שלנו אי אז, לפני שהוא בא, קראו זמן אישי. ומרחב. ופנאי, לפחות מעט מזה. ופניות. והוא הלך וננגס, הלך ונעלם. היום, אנחנו יודעים דבר אחד: בין כל המלחמות שעל הורים לקיים בחיים האלה, זו אחת הקריטיות. מלחמה על חלקי מרחב אישי ומשפחתי אבודים. לפנות לעצמנו משהו מזה, ובכל מחיר. 

מתברר שלא רק אנחנו היינו זוג בעלי הורות משובשת: גם המטפלת התבררה ככזו. גם היא לא הצליחה להאכיל או להשכיב את שולמית טוב מאיתנו. ההאכלה הפכה יותר ויותר לפרויקט מדובר: היא אכלה תמיד, במקרה הטוב ביותר, 60 מ"ל פחות ממה שאמורה הייתה באופן נורמלי לאכול. אכלה לאט, בהפסקות, ורק כשהייתה במצב שבין ערות לשינה, או בשינה ממש.

בירור רפואי הניב תרופה נגד ריפלוקס. את הריפלוקס היא מעט הרגיעה, את הקשיים המשונים לא. רופאים לא ידעו מה לומר לי. ניסיתי אוסטיאופתיה. בשורה התחתונה לא נרשם שיפור משמעותי. אף אחד לא הוציא את הילדה מזה. פשוט עברנו להאכלה רגילה מוקדם יותר מכל ילד אחר, הבקבוק הפך לנחלת עבר… אבל אז הגיעו קשיים חדשים.

ובתוך כל זה הייתה ילדה שהיא קסם. עם כל הבעיות היה שם אופי חלק מאד, רגוע מאד, ילדה שלא התעקשה על שום דבר, עם חיוך וצחוק מתגלגל, מבט חכם, היינו משוגעים עליה וזהו. ובאשר לרופאים? לא היה הרבה מה לומר. באופן כללי היא נראתה בריאה, חמודה, חיונית. לא משהו מעורר דאגה. לא מושך תשומת לב. בעיות של אוכל? לכולם יש, לא?

היא הייתה חולה הרבה, כן, במחלות וראליות. והמטפלת המליצה לתת ויטמינים. בבדיקות דם לא ראו משהו מיוחד. והיא נהייתה לאט לאט פעילה, שובבה קראנו לזה, מאד. חשבנו שזה מעיד על התפתחות תקינה ומעלה.

אבל כל הקשיים האלה היו עדיין נורמליים. כל אם שגידלה ילדים יכולה לראות משהו מעצמה בסיפור הזה, כל רופא ילדים נתקל בסיפורים דומים למאות. "אף רופא לא יכול היה להבין את הסיפור מוקדם יותר", הסבירה לי הנוירולוגית בהמשך, "אלה לא סימנים שמדליקים באמת אור אדום וגם לא דווקא מאפיינים מוקדמים של ילדה אחרת. אלה היו המאפיינים שלה. אבל אתה לא יכול להסתכל על סימנים כאלה ולומר: הנה תסמונת רט. רק הנסיגה שהופיעה מאוחר יותר הייתה הסימן הקליני האמיתי, הסימן שיכול היה להירשם ולהיקלט".

אבל עד אז קרו דברים מוזרים נוספים. היא לא הגיבה בזמן לכאב. ידעתי לומר את זה בוודאות. הייתה בוכה חצי דקה או דקה שלמה לאחר שקיבלה מכה אקראית. ההברות שאמרה, הגיעו לאט מדי, לאחר מחשבה. זה לא בא ספונטני כמו האחים שלה. היא גם לא הגיבה מוטורית כאשר הושטתי לה קרקר, למשל. לקח לה זמן כדי להושיט יד ולתפוס. שמתי לב שכאשר אני מאד ממהרת, באינסטינקט, אני מניחה לידה את הקרקר, החטיף או מה שלא יהיה, לא מחכה שהיא תיקח. ואז שואלת את עצמי – זה אמיתי? אף פעם לא עשיתי דבר כזה עם ילד אחר. משהו בהורות שלי התקלקל עם הזמן? הפכתי להיות אמא עסוקה מדי? משהו בכל הנושא הסנסורי מטריד אותי, מתיישב לי במוח האחורי ולא מרפה. בביקורות שגרתיות אני אומרת את זה. זה משונה, עונים לי, ולא עוד. ומדובר באנשי מקצוע מסורים ומדהימים. הם לא יכלו לדעת את זה, אני יודעת; זה לא קורה עד שזה לא קורה. וגם לו ידעו, לא ניתן היה לעשות דבר.

ליל שבת אחד, היינו בדירה סמוכה להורים שלי. אני מתעוררת באמצע הלילה. שולמית בוכה. היא מקיאה. אני מטפלת בה. חוזרת לישון. זה קורה עוד פעם. אני מוציאה אותה מהמיטה. אין מקום לשבת איתה. מתיישבת על השטיח לרגע. היא דופקת את הראש ברצפה בעוצמה. איך היא הצליחה לעשות כך? איזו אמא אני. מחשבה עוברת בי – זה קורה יותר מדי. יותר מדי הקאות. יותר מדי לילות כאלה. אבל בכל פעם שחשבתי לעשות בירור רפואי התברר שזו מחלת חום, וירוס. כשחלתה פעם אחר פעם במרפא אמרו שהיא פשוט נדבקה בווירוסים שהסתובבו באותו הזמן, וזה היה נכון, הרבה ילדים היו חולים אז במקביל.

אבל זה קורה יותר מדי.

קרוב לחמש בבוקר אני קמה איתה, רואה ששוב יש לה חום. הולכת לארון התרופות בבית הורי. לוקחת אקמול. היא צורחת את נשמתה. יוצאת איתה החוצה כדי לא להעיר אף אחד בבית. לא נכנסת לדירה בה היינו, לא רוצה להעיר גם שם אף אחד. מקווה שלא נעיר את אחד השכנים. בפוזה מוזרה מתיישבת איתה בחדר המדרגות, שואלת את עצמי מה לעשות. להרגיע אותה אי אפשר. חיבוק לא עושה את זה. גם דיבור לא. היא צורחת אימים, מנסה לדפוק את הראש בקיר וכל ניסיון כזה ממלא אותי אשמה ואני לא יודעת אפילו למה.

מחשבה מוזרה, ילדותית, עוברת בי באותו רגע עייף. ידעתי כמה קטנונית היא, אבל בכל זאת, חשבתי אותה, לא אשכח לעולם. שאלתי את עצמי האם יכול להיות גרוע מזה.

את התשובה, לא תיאמן כמו המציאות, קיבלתי תוך שעות.

זה היה ליל שבת ההוא.

חמש לפנות בוקר. שמחת תורה.

השביעי לאוקטובר.