נעים מאד, אני אפרת שטרן, פוסט טראומטית

כהמשך לטורים של הדס, נעלה מעכשיו את הקטעים של אפרת היקרה. גם היא מתמודדת נפש.

מוזמנת להגיב, לחבק וגם לשאול – אפרת תענה בשמחה.

—

שלום לכן, אני אפרת שטרן,

ויש לי משהו לספר לכן, משהו שאני לא מספרת בדרך כלל, משתי סיבות, הראשונה – כי הוא אישי למדי, והשניה – כי בדרך כלל לסביבה קשה לאכול אותו….

אבל אם אתן קוראות, כנראה שהחלטתי בכל זאת לספר, ולא, אין לי שום כוונה לסחוט את בלוטות הרגש שלכן… ואם את בכל זאת דומעת מהר – תדעי שמרחוק הכל מפחיד יותר – אז אפשר להירגע ואפילו לחייך 😊

אני מתמודדת עם פוסט טראומה, והסבל העיקרי שלי הוא מדיסוציאציה – ניתוק.

המנגנון הזה הוא מנגנון הגנה נפלא ומסוכן כאחד.

למעשה הוא אחד מנפלאות הבריאה. כשקורה משהו שהנפש לא מסוגלת להכיל היא "יוצאת החוצה" מהמשחק: "זה קרה למשהו אחר, לא לי".

בקצה הקיצוני של הדיסוציאציה – תופיע הפרעת זהות דיסוציאטיבית – שזה כביכול שתי זהויות באותו אדם. על הרצף יושבים הרבה "בוגרי" טראומות מורכבות.

הדיסוציאציה עוזרת לנפש לצלוח את ההווה הבלתי ניתן להכלה – אך משאירה חותם הרסני על הנפש לטווח הרחוק. זו החוויה שאני מנסה לתאר בשורות הבאות.

תמיד הרגשתי שיש לי בעיה.

ואף אחד לא ידע.

הייתי תלמידה מוצלחת, מאוד, 

אבל בחברה – הסתדרתי פחות, 

היה לי לחץ גדול להיות עם חברות, ועם בני אדם בכלל.

האמת? לא היה לי מושג למה,

למה אני מפחדת מבני אדם?

היתה לי תחושה שאני שונה, אחרת, אשמה.

רגש חמקמק ולא ברור…

למה אני מרגישה אשמה? 

לא ידעתי לשים את האצבע…

התחתנתי, והתחלתי את החיים.

אחד אחרי השני נולדו הילדים,

וכל הזמן הרגשתי שיש אותי פעמיים – 

אותה "אני" – שלא הכרתי, שידעה שהיא סבלה ולא ידעה ממה,

שעברה זוועות… וכמעט שלא זכרה מהם.

ועוד אחת זו המתפקדת – שהיא אמא מקסימה לארבעה קטנטנים, אשת אברך שלומד בהתמדה שלושה סדרים. מעמידה בית, עובדת.

ואז הגיע הילד החמישי,

היתה תקופה מורכבת וקשה, והוא נולד.

אבל… הלידה הטיסה אותי לעולם אחר,

עולם של לא, של אין. ואל תשאלו מה כן יש, כי זה בעיקר אין. אין מילים, אין רצף, יש רק פלאשים – מבול של זיכרונות, כאלה שאי אפשר לחיות איתם.

ופתאום האני האחרת התחילה להופיע בהבזקים, "דיסוציאציות" בשפה המקצועית.

והמח – כורע תחת "הכובד הבלתי נסבל של ההיזכרות". (בסל ואן דר קולק, "נרשם בגוף")

זיכרונות יכולים להיות קשים מהמציאות, אתן יודעות? כי למציאות יש התחלה אמצע וסוף.

וזיכרון – יכול להיות בתוכך, ואת בתוכו, ללא תחושת זמן, ללא תחושות גוף.

יש אותי בפעמיים, וזה האני השני. זה לא אני שהייתי מוזרה תמיד? אולי זה בכלל הוא האני השני, שסבל, ולא זכר, ולא ידע לומר אפילו שהוא עובר סבל…

הוא מכביד מאוד. אבל הוא לא נראה מבחוץ, לא תופס מקום בלו"ז – והסביבה לא מבינה מה אני עושה כל היום. ואני – לא יכולה לומר – ביקרתי בגיהינום.

אני חווה שוב את אותו גיהינום שעברתי אז, כולל הכאב הנפשי ואפילו הפיזי.

ולפעמים אני חושבת – יש אותי בפעמיים – כשאני אצליח לחבר ביניהן אני אהיה פי שתיים?

ואני רק רוצה להיות אני, אחת, עם לב פועם בין הצלעות, וראש על הכתפיים.

אני מחפשת חלקי עצמי, בתוך השתיים מאחדת, מתפללת – מה שבטוח אני לא מוותרת על אף חלק שלי, ועל זה אני חותמת, גם כשאני זוכרת.