שמתי לב מהרבה שאלות פה בפורום שנשים ממש מפרגנות לבעלים המון, מוכנות להתאמץ בלבוש, להשקיע, לעבוד קשה בפרנסה העיקר לשמח אותו כל הזמן, לקרוא ספרים בנושא…
מאיפה זה מגיע לכן? למה אתן כ"כ מוכנות להתאמץ הרבה יותר ממה שהוא מתאמץ?
רוצה להתחזק בתחום, הבו עיצות
ברור שדבר ראשון ולפני הכל כשיש אהבה יש הכל, יש מוכנות להשקיע להתאמץ ולעבוד קשה בשביל לתת בצורה המדויקת ביותר.
אבל מעבר לזה, גם כשאשה לפעמים מרגישה שעם השנים הילדים והעבודה כבר לא הכל מובן מאליו מבחינתה, יש כאן גם תוצאה שתהיה שווה לך.
כמו שאם אדע שבמאמץ מסוים אוכל להכפיל את ההכנסה שלי, אין לי ספק שאעשה הכל כדי להגיע לזה, אפשר להסתכל גם על השקעה בזוגיות באותו מבט.
בעל ששמח באשתו, מסופק ממנה, ואוהב אותה. זה בעל מלא, זה בעל שטוב לו. וכשבעל טוב לו, הטוב שלו פשוט בצורה ישירה נשפך החוצה ומגיע אליך, האשה שלו. זה מערכת שה' ברא בטבע, בעל שמח רק רוצה לתת ולתת ולתת. אין מישהו בעולם שיכול לעשות אותו שמח כמו שהאשה שלו יכולה. זה כוח שיש לנו. ומה זה קצת מאמץ או השקעה לעומת הדבר הענק הזה…
כל מילה זהב
ממליצה לך ולכל מי שרוצה שידרוג אמיתי לחיי הנישואין לקרוא את הספר ׳׳האישה המאושרת באמת׳׳ של מרים לבל,
ספר משנה חיים כפשוטו!
די חפרתןןןןןןןןןןןן!
נמאס כבר לשמוע על הספר הזה, בכל שרשור מחדש!
אז אוליתקראי אותו?
גילוי נאות-
עוד לא קראתי,
אבל נראה לי שאני צריכה לעשות את זה כדי להבין על מה הבאזזז:)
את יכולה קודם להרשם לרשימת התפוצה שלה במייל ולראות אם את אוהבת.
אני התחברתי ופחות נראה לי שמתאים לי הספר.
אני חושבת שאם החויה היא שזה 'להתאמץ הרבה יותר ממה שהוא מתאמץ' לעניות דעתי יש פה איזה אתגר.
כי לאורך זמן זו חויה שיוצרת הרבה כעס. ריחוק. שליליות.
אם ההרגשה שהוא לא מתאמץ ורק אני "צריכה" להתאמץ, ועוד "הרבה יותר ממה שהוא" – מאמץ זה לא נכון.
לא מתאמצים בקשר, לאורך זמן.
כמובן ויתור כוחו יפה אבל אני חושבת שאולי שווה להתיעץ פרטנית עם מישהי, אפילו רבנית מנוסה, אשה מבוגרת חכמה לגבי התחושה הזו שלך.
להשקיע- כמובן כן אבל השקעה זה משהו עם פרי, עם תוצאה. בסופו של דבר התחושה שנוצר פה איזה זוגיות יפה שנותנת כח
אם ההרגשה היא שזה מאמץ- בפני עצמו ככה- לא בטוח שהדבר הנכון הוא ללמוד איך להמשיך להתאמץ. אולי צריך שינוי בתפיסה יותר עמוק
זו נטיה טבעית באישה, לא?
לנשים בדרך כלל יש אופי מרצה,
הדבר הכי חשוב בשבילן שהבעל ישמח ויהיה מרוצה,
והכי נורא הוא שהבעל יעקם את האף.
גם במערכות יחסים אחרות, בדרך כלל הבעל יגיע ממקום של "מה אני חייב לו" ולאישה מאד יהיה חשוב שהשני יהיה מרוצה…
לא יודעת אם זה נקרא אופי מרצה, אבל את צודקת, ברור שלאישה חשוב מאוד מערכות היחסים שלה.
זה לא עניין של לפרגן לבעל- זה עניין של לפרגן לשניכם זוגיות טובה,
אם חשוב לך לחיות את החיים שלך בזוגיות טובה ולפרגן לעצמך את הדבר הזה אז כן זוגיות טובה זה לא משהו שאו שיש או שאין אותו זה עניין של השקעה יומיומית בקשר בדברים הקטנים ובסוף כל השקעה חוזרת אליך וזה הדדי, כל הדברים שציינו פה הם עניין של השקעה למי שחשוב לה זוגיות טובה זה אינטרס שלה ולא איזה מן מעשים של חסד הרואי…
אני פשוט אוהבת אותו, רוצה שיהיה לו טוב!
אני גם אוהבת אותי- רוצה לראות את העיניים הזוהרות שלו כשאני מצליחה לשמח אותו:) נותן לי כח לשמח אותו פעם נוספת….
פעם הגישה לנישואין הייתה איך להסתדר ביחד. בצורה כזו ודאי שקשה לרצות לעשות טוב כל הזמן- רוצים רק להסתדר וזהו…
היום השיטה היא להיות אחד- כמו שיד ימין עוזרת ליד שמאל, כואבת כשכואב לה….
זה נשמה אחת בשתי גופים, לכן כל חצי רוצה לעשות טוב לחצי השני שלו
תשמעי את הקו של הרב סטפנסקי, זה עולה כסף אבל שווה כל אגורה! הגישה שלו לנישואין מדהימה! הופכת הכל לכיף ולא לעול
"והיו לבשר אחד" זה משהו חדש? ציטוט מ"היום"?
גמני התפלאתי 🙂
אולי יותר נכון לומר להחזיר עטרה ליושנה..
מכירות את הסיפרו על הרב אריה לוין זצ"ל – הרגל של אשתי כואבת לנו..
זה מלווה אותי כל החיים.
ואגב, לכל מי שכתבה על אהבה, נראה לי שכותבת השאלה לא שם, או שלא יודעת מה זה אהבה או שלא מחוברת למושג הזה מול בעלה.
תנו לה קצת תגובות על איך מגיעים לאהבה.
דבר ראשון זה להכיר את עצמי
רק אחרי שאני יודעת מי אני ומה אני באמת
מקבלת את עצמי כמו שאני מממשת את היכולות האמיתיים שלי
ולא פועלת מתוך מניעים חיצוניים ניתן להגיע לאהבת אמת
ע"י הכרה בנתונים והיכולות של השני…
נתינה מולידה אהבה – ישנה נתינה שלא מולידה אהבה – נתינה כזו היא בעצם לא תמיד נתינה רק שאנחנו חושבות שאנחנו נותנות …
ואני אתן דוגמא קצת קיצונית –
בעלי לא רצה לבוא לוורט של אח שלי (נסיעה ארוכה והוא רצה לשבת ללמוד) ואני ויתרתי לו…
האם באמת ויתרתי … האם הזמן שלו שייך לי?…
ודוגמא קלה יותר – מישהי מכן מרגישה אהבה כשהיא מכינה אוכל לארוחת צהריים ? לא ולמה ? כי את מרגישה חייבת
אבל אם את משקיעה קצת יותר בארוחת צהריים כי את רוצה לפנק את בעלך – זה נתינה שמולידה אהבה…או כל דבר שאת עושה כדי לשמח ולא כי מרגישה חייבת …
לפעמים אפילו לקנות מתנה ליום הולדת נהיה חובה….
נכון מאד כל מה שנכתב בענין הרצון להשקיע ולשמח מתוך המבט של אנחנו אחד. אבל מתגובות שונות עולה גם מצב רווח מאד של אישה שמשקיעה ונגמר לה הכח כשלא רואה שום שינוי.
אז אני מעודדת בהחלט להמשיך, אבל פה המקום לחדד:
לפעמים השקעה חד צדדית ממושכת עם שכחת המקום של "עצמי" משדרת לצד השני תלות ונואשות שדוקא תביא להתרחקות.
(מנסיון אישי, אינני מטפלת, אלא טופלתי בסדרת מפגשים שנתנו לי יציבות ובהירות)
חשוב להכיר את עצמך, רצונותיך, כוחותיך ולכבד את עצמך ואת הגבולות שלך.
חשוב מאד למצוא לך שמחה ועוגנים מחזקים לזמנים שאין משוב וחיזוק מהבעל.
כמובן היה נפלא לו הכל היה יכול לסבוב רק סביבו, אבל בזמנים לא פשוטים אסור שתהיה תלות שלי במשוב ממנו.
וכידוע דווקא מאזן של ריחוק- קרבה מביא לאהבה.
יש לך המלצה על משהי מתאימה לטיפול קצר ?
סוף סוף אחת שבאמת מבינה!!!
הרי בטוח שאם שואלת השאלה היתה מקבלת מבעלה מה שהיא צריכה
היא כ'כ היתה שמחה לתת!!! כי זה הטבע של האישה!!!
כך ה' ברא אותנו.
ודוקא שאישה ממלא את עצמה ומתחברת לעצמה.
ולא מרצה ונותנת מפחד כי אז זה לא נתינה.
קורים דברים טובים!!
מאחלת לך שתהי כ'כ מלאה קודם מעצמך!
ואח'כ גם מבעלך-כי זה טבעה של אישה לרצות שבעלה יהיה המשפיע שלה.
ולא להפך!!!
יש נשים שהופכות את התפקידים ונהיות בתפקיד הבעל שלוקחות חסות על האושר והשמחה של הבעל!!!
וזה לא נכון.זה רק משאיר את הבעל קטן ולא משפיע כמו שה' רוצה אותו!!!
ושאישה נפתחת להיות כלי שמקבל מבעלה-זה האושר שלו!!!!
ולכן היא צריכה להיות בחיבור לעצמה לדעת מה באמת משמח אותה וכ'ו..
וממילא כשהיא תהא מלאה מבעלה (וכמובן גם מעצמה קודם.כי אחכ זה יהיה תלות להתמלא רק ממנו.)הכוס תעלה עד גדות וכל הטוב שלה ישפך החוצה.
בהצלחה רבה!!!
מקוה שהסברתי את עצמי מספיק מובן..
וואו,
מזדהה כל כך עם היפוך התפקידים הזה
ומנסה לעשות שינוי בהסתכלות שלי
תודה לך:)
אני מסכימה איתך, פותחת השרשור
לעשות צעדים לבד – זה קשה.
צריך בשביל זה גם סוג אופי מאד מסוים (לא חושבת שזה קשור בהכרח להשקפה של ישות אחת וכו')
מה שעזר לי, זה לקחת כפרויקט משותף
אני לקחתי קורס ייעודי לנשים, ובעלי – קורס לגברים
כל אחד השתפר ועבד בזירה שלו, כשרצינו שיתפנו אחד את השני אבל בלי מחויבות
וזה היה כיף:)