אני בחורה מבית ליטאי. למדתי בסמינר נחשב, ואני בחורה ממש קלאסית ושמורה
תמיד, כשדיברו איתנו על “בית של תורה”, משהו עקצץ בי תחושה פנימית אמרה לי שאני רוצה תורה
אבל להיות אשת אברך, ועם כל הזכות שיש בזה, גם להתחייב ולהשקיע קצת גדול עליי…
אז למדתי תיכון, ולמדתי י"ג י"ד כשכל הזמן מהדהדת באזני התחושה ורגשי האשמה של:
למה אני לא אוהבת את התורה? ולמה אני לא כמו כולם, מכריזה בלהט שתורה, ורק תורה ואין בלתה.
אז , בתור אחת שמאוד חשוב לה הקשר עם ד' והחיבור לתורה ולמצוות התחלתי ללמוד ולהעמיק
פתחתי “נפש החיים” והתחלתי ללמוד במטרה להבין למה לימוד התורה כ"כ חשוב כמטרה , למדתי והעמקתי . עדיין לא הרגשתי שזה המקום שלי ומדבר אליי באופן אישי. וקשור אליי.
עברו שנים והרגשתי שלא בטוח שמבחינת מסוגלות וכוחות הנפש שלי . תמיד אוכל שבעלי ישב וילמד. כן נכון לי שהוא יצא בהמשך לעבוד.
השאיפה שלי היא רק ללמוד איך התורה שייכת לכולם לעובדים וללומדים גם יחד, התורה היא מונחת בקרן זווית , וכל אחד בין אם לומד או עובד יכול לקחת אותה.
עבר הזמן והגעתי לתובנה שנכון לי בחור שילמד בשנים הראשונות שלאחר החתונה ולאחר מכן יצא לעבוד
התחושה שלי על זה שאני היחידה בעולם שמחפשת בחור כזה – לא במובן שאין בחורים כאלה , אלא במובן של הרעיון שאני בחורה רגילה עם טלפון כשר וסינון נטפרי במחשב, מתלבשת קלאסי לגמרי, שמורה.
רוצה בעל שבהמשך יצא לעבוד.
אולי זה גם תחושת הסוג ב' שנכון שאני מודעת לעצמי ומחפשת את מה שמתאים לי, אני עדיין לא כמו הxxx שמחפשות בכל מאודם בחור שרק ישב וילמד ויעסק בהוויות אביי ורבא.
חייבת להזכיר גם את הלגיטימציה החברתית שלא קיימת שלפעמים, למרות שההורים שלי ממש תומכים בי
אני מרגישה שבעיני חלק נרחב מהציבור זה או אברך שיושב ולומד או בעל שעובד והוא מודרני ממש.
מה אומרות? אני ממש אשמח לשמוע את המחשבות של כל אחת על הנושא, ואני ממש מקווה שהמילים שכתבתי לא יחלישו אף אחת מהרצון לבעל אברך שישב וילמד. באתי רק לכתוב את המחשבות שלי….
תודה!
יש לי קרובת משפחה, שכשהתחתנה הצהירה שהיא רוצה בעל שישב וילמד, אבל לא מסוגלת לחיות בדחקות, וכנראה שאלוקים ראה את הכנות והרצון האמיתי שלה ויש לה עבודה מעולה ממש עם קצת שעות
והיום מחתנת ילדים
והיא היחידה מכל המשפחה שלה שבעלה עדין אברך (והיא לא היתה מהבנות הכי שמורות)
יכול להיות שיש לי הצעה בשבילך. יש דרך לקשר בינינו?
בלי קשר לדיון רוצה להוסיף- עבדתי במקום עבודה חילוני, והיה לנו כמה גברים חרדים בעבודה לבושים שחור לבן והכול.. אבל בעוד אנחנו ידענו להתנהל עם דיסטנס, ולשמור על עצמינו, אותם ראינו כל הזמן אוכלים ארוחות עם כל הצוות, משתתפים בימי גיבוש וכו בכל מיני סיטואיציות שתמיד חשבתי לעצמי "וואי אם אשתו הייתה יודעת, בטח מה היתה אומרת.."
מסכימה איתך לגמרי. גם לי בעבודה יש כמה גברים חרדים ששומרים על הלבוש שחור לבן וכו', אפילו באמצע יש"צ יצאו לתפילת מנחה.
אבל כשמגיעות למשרד חילוניות שלבושות לא לעניין, כל פעם עולה בי התמיהה מחדש, איך? איך אתם מצליחים להתמודד?
מה גם שבאמת יותר קשה להם הדיסטנס והם פחות משופשפים ויודעים לשלב את הכבוד והעניניות, הם מתנהלים או ביחס חם וקרוב או בקרירות שיכולה לפגוע.
אני אשתו של אחד מהם 😆
אני יודעת וזה לא מפריע לי. אני יודעת מי בעלי ושקטה עם זה לגמרי
למה דיס??
מה עשה לכן רע כל כך בתשובה שלה?
זה פשוט בא מהסתכלות מאד מסוימת על החיים.
גם אני חשבתי ככה בעבר, כשעברתי צד הבנתי דברים אחרים
מצטרפת!
כל אחת ששמה דיסלייק, בעצם אומרת לה: "שלום הבית שלכם לא באמת טוב"… ובמילים אחרות: פוגעת בשלום הבית שלהם. זה בעלה, היא לא יכולה לשנות אותו.
נשים היזהרו בסימונכן!
אל תשכחו שלא תמיד האשה יכולה להחליט בדבר הזה. יש גם כאלו שחלמו על אברך וזה לא החזיק לאורך ימים וזו בדיוק עבודת השם שלהן. להעריך ולייקר גם כך. אל תמהרו לשפוט. שלום בית הוא הראשון במעלה.
הדיון ישן, אבל חייבת להגיב, ובלי להתריס, אלא להציג את הדברים כפי שאני רואה בשטח. (ואני אשת אברך, ושמחה בחלקה מאד). קשה מאוד להמשיך ללמד היום בסמינרים "בית של תורה" לפי מודלים של הדור הקודם כשכל המציאות הכלכלית והחברתית השתנתה.
פעם, כשדיברו על חיים בצמצום, זה באמת היה אפשרי. הייתה רשת תמיכה. קצבאות נדיבות (למי שזוכרת), מחירים נמוכים, קצב חיים אחר. היום, גם אם רוצים- פשוט אי אפשר לחיות באותו מודל. יוקר המחיה שוחק, המון נשות אברכים עובדות בהייטק או במשרות קצה אחרות שדורשות משרה מלאה ואחריות טוטלית (!) של האישה, ולמרות הכל- עדיין מנסים להצמיד את החיים של היום לתבניות של פעם, כאילו כלום לא קרה. בית של תורה זו מציאות מאוד יפה, עמוקה ומשמעותית. אבל זו מציאות שיש לה מחיר שלא תמיד מדברים עליו מספיק. הבנות של היום שגדלות לתוך השיח הזה בסמינר, לא תמיד מבינות מראש את המשמעות הכלכלית המלאה של זה.
היום בנות סמינר קונות מותגים (בסדר, לא כולן…), יוצאות לבילויים בתדירות גבוהה ('קצפת' זו רק דוגמה של כמה עשרות שקלים…ותיק של טומי או שעון של מייקל קורס-חובה.) וכל אמא לבת עשרה תעיד שזה כך, ושמעתי רבות! וכשהן מתחתנות, הרצונות האלו שהפכו לצרכים בסיסיים בעיניהן לא מתפוגגים מאליהם תחת החופה.. מה הפתרונות? לא יודעת. קטונתי. ודאי שאין פתרונות קסם ולכל דבר יש את החסרון והמעלה שלו. רק חשוב לשקף בצורה נאמנה את המציאות. כי יש משכנתאות גבוהות מאד (או שכירות, זה כבר נהיה שווה ערך כמעט), זה רכב-והיום בציבור שלנו זה נוכח מאד, זה סטים לילדים-נושא לדיון נפרד, זה הרבה יותר ממה שהיה לנו כילדים. אפשר לבעוט במוסכמויות האלו, אבל הן כאן-כנראה כדי להישאר:(. ריח של עוגת שמרים שנאפית וניגון גמרא שמתנגן זה תיאורים יפים ומרגשים, אבל צריך להציב מראה. לתאר חיי נצח וחיי שעה. לומר חד משמעית מה לא יתאפשר, מה אולי כן כי את עובדת בהייטק ומה הרווח ושכל אחת תחליט אם מתאים לה. לא לשקר לבנות. גם חיי זוגיות מלאות בריבים ובתסכולים זו לא אידיליה. שאשת אברך תדע את הכל מראש, עם נתונים. שלא תהיה מופתעת. לומר להסתפק במועט זה יפה, אבל תחת כותרת לא מספקת. צריך שקיפות- ולו בשביל שהאברך הבא שיאלץ לממן את גחמותיה של אשתו שהתחנכה יופי לבית של תורה, אבל לא קיבלה את הכלים להבין מה זה דורש ממנה בפועל.
כל מילה!
לא זוכרת שדיברו איתנו על הסתפקות במועט כערך שקשור לחיי תורה
דיברו איתנו על הזכות והיופי של בית שבו האבא במקום של להכניס תורה הביתה באופן יומיומי ואיך זה משפיע על כל האישיות שלי כאשתו ושל המשפחה בכלל
לא חושבת שצריך לשבת עם מחשבון בגיל העשרה כדי לחשבן אם יש סיכוי או אין סיכוי ואיזה בעל כדאי לי
צריך רצון ותחושת ערך חזקה
כל השאר יגיע עם החיים
ושונה מאוד זוג שהתחתן על דעת שהבעל ייצא לעבוד וסגנון הבית יהיה כזה של בעל עובד
לבין זוג שלפחות רעיונית רצה בית שבו הבעל לומד גם אם נתוני החיים לימדו את המשפחה להתקפל תחת רצונו יתברך
אני מסכימה מאוד עם מה שכתבת על הערך והיופי של בית של תורה, ועל זה שזה לא מתחיל ממחשבון אלא מרצון ותחושת שליחות. זה באמת הבסיס.
אבל דווקא בגלל שזה כל כך גדול ומשמעותי, בעיני כן צריך גם לתת לבנות תמונה מלאה ולא רק השראה. לא כדי "לחשב אם שווה", אלא כדי להבין למה נכנסים ואיזה חיים זה דורש בפועל-כדי שהרצון הזה יהיה מחובר למציאות ולא יתנפץ מולה.
הדור שלנו חי אחרת. זה לא עניין של ביקורת אלא מציאות: רמת החיים, הציפיות, ההוצאות-הכל השתנה. כשבת גדלה לתוך עולם שבו יציאות, קניונים, מותגים, וסטנדרטים מסוימים הם חלק טבעי מהשגרה (גם אם לא אצל כולן, זה כן נוכח מאוד), והרבה פעמים לא מדברים איתה בכלל על המשמעות של הסתפקות במועט- נוצר פער. הרצונות האלו לא נעלמים אחרי החתונה, אלא פוגשים מציאות אחרת לגמרי.
אני לא חושבת שצריך לשבת עם מחשבון בגיל העשרה, אבל כן צריך לדבר בכנות:
מה כן מתאפשר, מה פחות, מה המחיר, ומה המשמעות של להיות המפרנסת העיקרית בהרבה בתים כאלה.
ואגב, לגבי פותחת הדיון שכתבה שהיא רוצה בחור עובד -בעיני זו לא אמירה פחות ערכית, אלא דווקא ראייה מפוכחת. גם אם זה לא נשמע פוליטיקלי קורקט, זו מישהי שמסתכלת על המציאות סביבה ומבינה שלסוג החיים הזה- מכל הסיבות שבעולם- זה פחות מתאים לה. וזה לגיטימי. לא כל אחת בנויה לפרנס לאורך ימים (אגב, בכלל לא חושבת שאישה בנויה לפרנס, זה לא הטבע הנשי בכלל) וזה לא מוריד מהערך שלה.
וכאן אני אומרת את זה גם מהמקום האישי שלי-אני אשת אברך, ובאמת שמחה בחלקי. אלו חיים מיוחדים, עמוקים ובעלי משמעות גדולה. אבל דווקא מתוך זה, חשוב לי לומר בכנות: יש לזה מחירים, והם מונחים הרבה פעמים על הכתפיים של האישה. זה עומס, אחריות ולעיתים גם ויתורים.
אני לא כותבת את זה ממקום של ביקורת, אלא של שקיפות, ושקיפות לא אמורה להחליש. כי מי שבוחרת בזה-מגיע לה לבחור מתוך הבנה מלאה, עם עיניים פקוחות, ועם כל הנתונים.
ומי שבאמת רוצה בית של תורה- תבחר בזה ממקום הרבה יותר חזק.
אני מסכימה עם רוב מה שכתבת חוץ מהקטע שצריך לשקף לבנות את המחירים שזה דורש…
למה?
כי האם לבת בי"ג י"ד יש את היכולת להבין את האושר (שמגיע רק אחרי עמל וויתורים) אל מול הצורך לשלם מחירים מסוימים של פחות הנאות פחות קניונים פחות קצפת ופחות תיק של טומי ושעון של מייקל קורס?
לא חושבת
יש משהו תמים וטהור כשמתארים את האידיליה של עוגת שמרים וניגון גמרא שדוקא הוא נותן את החשק והרצון והשאיפה לפחות לנסות
אני לא חושבת שאם המורות יעמדו ויתארו את הויתורים שנדרשים מאברכית זה יתן יותר חשק לבנות לתת לבעלים ללכת ללמוד
אני חושבת שהקושי האמיתי נובע מהפער. הבנות של היום גדלות לתוך עולם של שפע ורמת חיים שהפכה לשגרה. כשהמציאות הזו פוגשת אחרי החתונה סגנון חיים שדורש ויתור על דברים שנחשבו בעיניהן לבסיסיים, נוצר דיסוננס שקשה להכיל אותו.
אבל זה לא רק עניין של 'כמה כסף נכנס'. זו האחריות הכבדה שמונחת על הכתפיים של האישה. אין לה את הפריבילגיה לקחת פסק זמן. גם כשיש משכורת הייטק שווה, העול בסוף הוא עליה- הידיעה שאין לה אפשרות לעצור או להוריד הילוך. זה מצב שחייבים להציף בכנות, כי כשבחורה לא מוכנה לעומס הזה והלם המציאות מכה בה, הלחץ מתגלגל בסוף אל הבעל. הוא, שרוצה שהיא תהיה מאושרת ומסופקת, מוצא את עצמו נקרע בין הלימוד לבין הצורך למלא חסרים שמעולם לא דובר עליהם בגלוי.
זה לא אומר שצריך לדבר על מחירים בצורה מפחידה, אלא פשוט להביא תמונה שלמה. נכון, יש תום בתיאור האידיליה, אבל כדי שהיא תחזיק מעמד, היא חייבת להיות מחוברת למציאות. בנות צריכות להבין שזו בחירה שמחייבת כוחות נפש-לא כדי להרתיע אותן, אלא כדי לתת להן את הזכות לבחור באמת, מתוך הבנה של גודל המשימה שהן לוקחות על עצמן.
בסופו של דבר, זה עניין של איזון. להראות את האור הגדול שיש בבית של תורה, לצד ההבנה שזו דרך שדורשת מסירות נפש יומיומית. בעיניי, מי שבוחרת בזה מתוך מודעות מלאה לעול ולזכות גם יחד, בונה בית יציב וחזק הרבה יותר. לא חייבים להסכים איתי. כמובן שלא חייבים להסכים איתי, זה בסדר גמור.
אני עדיין חושבת שכל מה שכתבתן קשור בקשר מאוד עקיף לבעל אברך או לא אברך
ולו בגלל העובדה הפשוטה שרמת החיים שעלתה – היתה רלוונטית להן גם כשהן היו בנות של אברך, ולא רק נשות אברך
מה ההבדל? שפתאום הן צריכות להבין שיש מחיר לרמת החיים הזו, ובת בריאה בנפשה ובוגרת אמורה להבין שהעניין הוא לא בעל אברך ולא אברך (והרי משפחות שאינן אברכיות לא תמיד כל כך קל להן עם ההוצאות שרמת החיים דורשת מהם. לשלוח בעל לעבוד זה לא הוקוס פוקוס) אלא עצם האחריות הכלכלית שנופלת על כתפיה, ואני לא רואה סיבה לקשור את זה לחיי אברכות, זה אותו עול של ילד שהחיידר דורש ממך לעשות לו אבחון, ואותו עול של נהיה לך שבר ביד ובעלך לא בעיר ומה עושים??
היכולת לשאת עול ולהתמודד עם זה – לא קשורה לחיי אברכות, כל אישה צריכה ללמוד עם החיים איך לקחת עול ואחריות על כתפיה, גם אם יש בעל תומך וגם אם בעלך טיפוס שלוקח עול ואחריות על עצמו, את לא נשארת פרפרית חסרת אחריות, התבגרת ואת לוקחת אחריות על החיים שלך
מסכימה איתך מאוד , לא נראה לי הוגן לא להעמיד את התמונה המלאה, מעלות וחסרונות רק ככה הבחירה תהיה נכונה, בחורה שיוצאת לשידוכים ואנו סומכים עליה שתוכל להקים בית צריך גם לסמוך עליה להחליט מה מתאים לה ומה פחות.כן זו אחריות כבדה והבנות אפילו לא מבינות מה זה אומר בפועל, בל נשכח שהבחורים היום בחופש אוהבים לבלות ורוצים אטרקציות ודברים שלפעמים הבחורה לא רואה אותו עדיין התלמיד חכם… אני חושבת שתמיד טוב לומר אני מחפשת מישהו ששואף לבית ברוח של אברכים בני תורה, ואם יהיה לנו קושי כלכלי האחריות היא על הגבר … יש לנו מספיק אחריות גם ככה , ללכת לעבוד , ללדת ילדים ולטפח את כל בני הבית .
חוץ מהכסף והמתוגים,
שרוב הבנות יודעיות שההורים שלהם לא חיים ככה, ולא צורכים ככה, וזה יותר צורך חברתי ונערי
על הסתפקות במועט צריך לדבר עוד קודם, לא להכביד על ההורים, ולא לשקוע בשטויות והבלים וכל זה…
אבל כן צריך לדעת על העול העצום שיש לאשה שהיא מפרנסת יחידה , וגם מנהלת בית.
שזה עבודה אינסופית, בבית, בעבודה, בגידול הילדים,
חובה להציף את זה שהתגמול שוה מאד, יש כל הזמן פידבקים מהממים מהילדים, והבעל הוא המטען, וכו וכו
אבל עדיין לדעת לאן נכנסים.
צודקת לגמרי.
הרבה "מדקלמות" את מה שלמדו, אמנם רואות ערך בבית של תורה, ולא רוצות להתפשר
אבל לא (תמיד) מוכנות לשלם את המחיר…
במבחני החיים שמזדמן לפתחן… קשה להן לוותר
מה שהשואלת מבקשת
זה דגם קלאסי אצל החסידים
עשרות אלפי אברכים חסידים ושמורים
בלבוש האוטנטי השמור
עוסקים לפרנסתם
עושים מלאכתם ארעי ותורתם קבע
בעבודות שמורות עם טלפון קשר
בד בבד
הם קובעי עיתים לתורה
מוסרים נפש על לימוד תורה
גומרים מסכתות ונבחנים עליהם
קשורים בלב ונפש לשטיבל ולאדמו"ר
המעטפת החסידית
שומרת על הגברים
בלתי תלוי במה הם עוסקים
אבל היא לא חסידית ולא רוצה להיות כנראה, היא רוצה את הדגם הזה בליטאי-זה הבעיה
היי 🙂
לא קראתי את כל התגובות, ויכול להיות שזה חוזר על עצמו, אבל עדיין חשוב לי לומר לך שגם אני כמוך.
האמת, לא מגדירה את עצמי כל כך קלאסית, אבל מאוד מזדהה עם התהליך הזה, וההבנה שבסוף, לי נכון יותר בעל שילמד בשנים הראשונות, ואם יהיה צורך- בהכרה שכנראה יהיה- ייצא לשוק העבודה.
מעריכה מאוד את הכנות שלך עם עצמך, ואת האומץ להביא את הדעה הזו בפורום רחב.
מצטרפת אלייך, ומאמינה שכשאת יודעת מה נכון לך, ה' יזמן לך את זה בצורה שהכי מתאימה לך.
המון בהצלחה!