אני מאושפזת. כן. שמעתם נכון. ולא— אל תחפשו אנטיביוטיקה. אחרי יומיים כאן הגרון נפתח, והצעקה יוצאת בלי לבקש רשות. כי כאן אין זרי פרחים. אין תור ארוך של מבקרים. אין שוקולדים ובלונים. לא כי אין אהבה— כי יש פחד. פחד לשאול מה שלומי. פחד להקשיב עד הסוף. פחד להישאר בקשר כשזה כבר לא נוח. במקום יד מושטת יש בושה. יש הסתרה. יש שתיקה מחונכת. כולם מדברים על מודעות, מניפים סיסמאות, משתפים פוסטים עם לב סגול. אבל כשזה קורה באמת— כשזה בן אדם, כשזה קול רועד ולא שקף— אתם מתרחקים. לאט. יפה. בשקט שלא משאיר עקבות. ואני לא נעלמתי. לא השתניתי. לא נהייתי מסוכנת. רק הפחד שלכם החליט שעדיף להשאיר אותי לבד.
שולחת לב. ובלון.
ומה שלומך. באמת?.
אני חושבת שאנשים פשוט לא יודעים איך להגיב או מה להגיד אז הם נמנעים… המודעות לנושא הזה בחברה החרדית היא מאוד נמוכה, ויש לאן להתקדם… ואולי את יכולה ליזום את הקשר ולהראות לצד השני שהכול בסדר ואין ממה לפחד, אני מאמינה שחלק מהקרובים אלייך ממש ישמחו שתעשי את הצעד הזה במקומם
בינתיים שולחת לך הרבה כוחות! בזמנים קשים אני מעודדת את עצמי בזה שאני יודעת שהשם אוהב אותי והוא זה שיתן לי את הכוחות להתמודד, לפעמים מדמיינת את עצמי כמו תינוקת קטנה שתלויה רק בו.
את צודקת שכנראה הצד השני לא יודע מה לעשות,
מה לומר, איך להגיב.
אבל אולי אתם בתור צד שני
תוכלו להגיד מה ישכנע
מה אני יכולה לעשות כדי שלא תפחדו ממני כ"כ
מה לומר כדי שלא תאבדו מילים
איך אני עוד יכולה לעזור לכם כדי שתצליחו להיות איתי?????
ווי, דמעות
חיבוק שהשם ישלח כוח ובריאות 💝
כואב,
אני רוצה לשמוע, ועד הסוף…
אם תרצי בקשי משבי את המייל שלי..
בכל מקרה, הרבה כח, והרבה הכלה והבנה עצמית.
ותדעי שאת גבורה!!
לשואלת היקרה
לא אישי כלפי 'חני'
אבל בבקשה-
אל תשפכי את נפשך למייל אנונימי שצף לך ברשת.
גם אם מצאת אותו בשבי רגע תחת שם נשי.
בבקשה.
חני לא פרסמה כתובת מייל, וגם אם היא הייתה כותבת בתגובה לא היינו מאשרות אותה.
וואו
כואב לי מאוד מאוד לשמוע שאת עוברת קושי גדול כל כך ולבד כל כך,
שולחת לך חיבוק והמון המון כח!!
ולשאלתך (או שאלת מישהי אחרת, לא הצלחתי להבין אם זו היית את או לא)
אולי אם קצת יותר תשתפי בצורך שלך אנשים יגיבו אחרת?
אולי אנשים מפחדים ויש לך אפשרות לספר להם שלא נורא אם הם יטעו העיקר שיהיו ולא יתעלמו או יברחו?
אולי להסביר (למי שזה אפשרי כמובן ועד כמה שזה אפשרי) מה עובר עליך, כי אנשים במצבים כאלו לא יודעים להבין מה קורה, הם חוששים אולי מדברים שעלולים לפגוע בהם כי חסר להם מידע, חוששים מהלא ידוע, אז אם תוכלי קצת יותר להסביר מה יכול לקרות וכו' זה יהיה פחות מפחיד ורחוק ולא ידוע, ויותר יוכלו באמת להיות איתך במה שעובר עליך במצב הזה.
ואולי במקביל גם להכין את עצמך לזה שאם אנשיםיותר יהיו איתך, הם גם יוכלו לטעות, לומר דברים לא במקום, אולי חלילה לפגוע בטעות ולא מרוע לב חס ושלום.
אני באמת לא יודעת, רק מנסה להציע כי נכנסת לי ללב, וכואב לי.
וואו יקרה
אני כל כך כואבת אותך, איזה עצוב
מתפללת שהשם ישלח לך אנשים טובים
וירפא לליבך הכואב.
מעריכה.
הרבה הרבה כוח!!! אולי אנחנו פשוט לא יודעות שאת מאושפזת???
האמת שאני יוצאת די מבולבלת מהפוסטים שעולים כאן לאחרונה,
מדברים כ"כ הרבה על נפש מתמודדת וכ"כ הרבה נשים מגיבות, למה אני לא רואה בסביבה שלי אף אחת כזו???
אז אם את שכנה שלי או ידידה שלי ואת מסתירה את זה- איך אני אדע לבוא לתת לך חיבוק אוהב? איך אני אדע להביא זר פרחים?
כתבת שיש פחד לשאול מה שלומך,
אולי זה כי הם מפחדים לפגוע ברגשותייך או לחצות גבול?
אולי כי הם חושבים שאת לא רוצה לשתף או שזה לא עוזר לך?
כך או כך כואב לי לקרוא את החוויה הקשה הזו, הלואי ותרגישי
הכי ראויה שיש כמו שאת, אני בטוחה שאת כל כך גיבורה
שמגיע לך שכל החדר יהיה מלא בפרחים, ושוקולד,
זה נכון שיש סטיגמה קשה אבל, אם זו הייתה חברה טובה שלי
הייתי רואה זכות לשלוח לה משלוח מחמם לב או לבקר אם היה מתאים לה,
הלואי וכן תמצאי מישהי/ו קרוב בחיים שלך שיכול להיות שם בשבילך,
ובינתיים רק בא לי לומר לך מכל הלב אפילו שאני לא יודעת
מי את, שאת גיבורת על ואת לא לבד בזה,
אומנם זה רק מקום וירטואלי מכאן אבל אולי תצליחי להרגיש
שאני מתפללת עלייך עכשיו לרגע קצר ורוצה שיהיה לך הכי טוב שאפשר,
ובטוחה שלא רק אני אלא כל מי שקראה אותך.
קראתי את כל התגובות
וממש תודה על העידוד נתן לי הרבה כוח
כמה ממכם כתבתם שכדאי שאני יותר יפתח שאני יותר ישתף
אבל איך?
אם כשאני מעיזה לומר לחברה אני מאושפזת
והיא את הטלפון מנתקת
שאני מבקשת עזרה ממוסד הלימודים
והוא בתגובה לא מגיב למיילים
אם מקום מגורים שהייתי בו לפני
דוחה אותי כי הוא מפחד
אז איך אתם רוצות
שאני ימשיך את ה'סוד' לגלות
אם אלו התגובות???
הזיהה
באמת יש אנשים כאלה אטומיםם???
מה, הם לא מתמודדים בנושאים אחרים?
פושט הזיה
מתפללת שתמצאי סביבה נורמלית ומחבקת
אמןןן
עצוב מאד שאלו התגובות, לא יכולה לחשוב מה הרגשת
עם כאלה תגובות של ניתוק טלפון והתעלמות. זה לא מגיע לך.
אבל כנראה שהן לא הכתובות המדוייקות להיות איתך ולתמוך.
אולי פשוט תסנני, תעשי חישוב איזה שיתוף יכול
לתת לך אנרגיה ואיזו שיתוף יזלול לך אותו-
תחשבי למי מתאים לשתף ומי לא,
רק למי שאת סומכת שיגיב/תגיב טוב.
אפילו אם יש לך חברה או קרובת משפחה אחת
שאת לגמרי מאמינה שלא יראו אותך כפחות אם את מתמודדת
ולא יבהלו, וגם אם יבהלו לא ינטשו.
לי הייתה חברה מאושפזת
בתחילה בשושו (ולא ידעתי)
ואח"כ היא פתחה את הנושא וסיפרה על האשפוז
וכמים פנים….
היא התחילה לקבל עזרה – והרבה עם הילדים אוכל ועוד מהחברות
טלפונים ביקורים מיילים עוגות מכתבים
וכל מה שעולה בדעתך
אבל היא פתחה את הנושא כתבה לי מייל די ארוך (וכואאאאאאאב)
ואח"כ חשבתי לעצמי איפה הייתי
למה לא הייתי שם קודם?!
כי לא ידעתי
גם בשמחות זה עלול להיות
רק שמחות לאנשים יותר קל לספר ויש איך מזמינים לאירוע יש קידוש עולים לתורה
פה לא תמיד יש איך לפתוח את הנושא
ואני לא בדלת מולה (אין שם אף אחד – היא גרה בבניין רובו חילונים) בשביל לראות
אז היא לא הייתה בגינה בין חנוכה לפורים וכו'
שולחת חיבוק חם
ומתפללת עליך שתראי ימים יפים יותר
ולרפואה שלמה