אני מרגישה שאני רק מחכה לעבור את הימים הללו, והאמת שלא רק אני נראה לי שכולם ככה, אני רואה אנשים מתכננים חופשים ובילויים ומאמינה שכולם רוצים להיות רק אחרי.
הבו עיצה להתחבר ממקום טוב ולא ממקום של אוף שייגמר כבר.
הרב שושן אמר על זה
יתומים היינו ואין אב
למה הכפילות?
כי אנחנו כל כך יתומים שאפילו לא יודעים מה זה אב, למה להתגעגע ומה אנחנו חסרים.
באופן אישי, מרגישה חיבור עמוק לימים האלו,
לא תמיד היה ככה
אני חושבת שחיבור להקב"ה בכל החיים משפיע ישירות גם לכאן, ולימים נוראים
ולנסות להמשיל לעצמך את האהבה שאת כן מרגישה בחיים מול בעל, ילדים, הורים וכו, ולדמיין חורבן כזה, וריחוק,
להבין שהקב"ה מחכה לנו ומתגעגע ורוצה להיטיב לנו
והמעשים שלנו הם מחיצה שמונעת
ומי שלא מציח להתאבל על החורבן של ביהמ"ק
שיתאבל על החורבן של עצמו……. (זה לא אמירה שלי אלא ששמעתי ועזרה לי כשהייתי במקום הזה)
שנזכה לראות במהרה בנחמת ציון, אמן
מישהי
2 חודשים לפני
גם לי קשה להתחבר, אבל לפחות אני משתדלת מאוד לפחות בימים האלו להקפיד על הלכות האבלות , שנראה שנשכחו…
קיבלתי ב3 השבועות משלוח בגדים חדשים מאלי לילדים, ואני מחכה לפתוח אותו אחרי 3 השבועות,
החנויות בגדים מפוצצות… 🙁 תמתינו 9 ימים, מה דחוף עכשיו??? זה הלכה מפורשת,
וגם המקלחות- מנסה השנה כמה שפחות להסתמך על היתרים והקלות ובאמת לסבול מזה קצת…
אמא
2 חודשים לפני
נפתח עיניים לכל הצרות האסונות והמיתות משונות שאנחנו שומעים עליהם
על השנאת חינם הפירוד וחילול ה'
ונתגעגע אל העתיד ( ראיתי שיש ספר כזה של הופמן, מעניין לקרא)
אני מאד מצליחה להתחבר לאבל דווקא ממקום של לימוד על הגאולה וכל הטוב שהיה בזמן ביה"מק
ללמוד נביאים רלוונטיים, ללכת לסיור מודרך באזור הכותל הדרומי וכו- מרגש ומחבר מאד! ( יש סיורים עם הרב גולווסר וגם מטעם כל מיני צותות חינוך, ניתן לקחת מרצה שמכירה את זה טוב ולהתארגן קבוצה מהמשפחה )
חדוה
2 חודשים לפני
השנה כל כך קל להתאבל על צער השכינה.
ב"ה אנחנו לא חשופות לשנאה אלינו ואל נזר הבריאה לומדי התורה
אבל מספיק לראות את החושך, את ההסתר, את הגלות פה בארץ ישראל
שבחורים ואברכים גיבורי החיל, המיצגים של ד' יתברך בעולם נרדפים על ידי יהודים, ערב רב.
פשוט לקחת קצת זמן שקט, ולהחזיק את הקושי הזה בתודעה, את הצער שלנו ושל השכינה שכל הטוב והקדושה והטהרה והאמת נרמסים כל כך. ביום יום אנחנו מדחיקים את הכאב הזה, בימים אלו צריך לתת לו מקום בלב, להכיל אותו להרגיש אותו.
אסתי 22
2 חודשים לפני
בדיוק בעלי סיפר לי משל יפה בשבת, לא בטוחה של מי, אולי הרב שמשון פינקוס
משל למלך שבנו נפטר ומכל הבתים בעיירה הוא בא לדפוק על הדלת של הבית שלך, ואת פותחת את הדלת ורואה שם את המלך עצוב, בוכה – והוא שואל ומבקש ממך, כן דווקא ממך – האם את מסכימה לבוא להתאבל איתו, לבכות על האובדן
הנמשל ברור.. איך מכל האומות בעולם אנחנו העם הנבחר והד' מבקש מאיתנו שנבכה איתו את החורבן, אז מילא אנחנו כל כך רחוקים, ולא מבינים בכלל מה איבדנו, הרי יש לנו קשר כל כך קרוב עם ד' וכל כך אכפת לנו, כשהוא מבקש ממנו כזה דבר נגיד לא?
ואז כבר באמת יותר קל להתחבר (כן, לחשוב על זה גם במקלחת עם המים הקרים, וגם כשממש רעבים לחלבון נורמלי..)
אמא צעירה
2 חודשים לפני
קראתי ועזר לי להתחבר –
שווה קריאה- חזק ביותר!!!
תחשבו רגע על ילד.
ילד שמשחק מחבואים.
הוא מוצא את הפינה הכי מושלמת, הכי חשוכה, הכי נסתרת.
הוא מצטנף שם, עוצר את הנשימה,
הלב שלו דופק בהתרגשות, בציפייה –
הנה, עוד שנייה הצעדים מתקרבים, עוד שנייה יפתחו את הדלת,
עוד שנייה יצעקו: "מצאתי!"
הזמן עובר.
דקה. ועוד דקה.
והצעדים… מתרחקים.
הקולות בחוץ הופכים עמומים.
ההתרגשות הופכת לחרדה, הציפייה הופכת למחנק.
הוא יוצא לאט מהמחבוא, העיניים שלו דומעות, והוא מגלה את האמת הכי כואבת:
הם פשוט הפסיקו לחפש.
הם עברו למשחק אחר. הם שכחו שהוא שם.
הבת של החפץ חיים נכנסה אליו לחדר.
היא בכתה את הבכי הזה, הבכי שמכווץ את הבטן.
הוא עזב את הגמרא, הביט בעיניים הטהורות שלה ושאל: "בתי, למה את בוכה?"
והיא, בדמעות של ילדה, סיפרה לו את הסיפור הזה בדיוק.
שיחקנו מחבואים, אבא. התחבאתי. והם פשוט הלכו.
החפץ חיים חיבק אותה, ניגב את הדמעות, הרגיע.
היא חזרה לחייך, יצאה מהחדר וחזרה לשחק.
אבל בחדר? בחדר נשארה שתיקה.
ואז – פרץ של בכי.
בכי תמרורים.
אשתו של החפץ חיים נכנסה בבהלה: "מה קרה? הרי הילדה כבר נרגעה!"
והוא? הוא לא יכול היה לעצור את הדמעות. הוא הביט בה ואמר:
"הילדה נרגעה, אבל אני רק עכשיו הבנתי.
רק עכשיו הבנתי מה זה 'במסתרים תבכה נפשי'.
רק עכשיו הבנתי את הכאב של הקדוש ברוך הוא, של השכינה."
כי אלפיים שנה, חבר'ה, אלפיים שנה שהשכינה נמצאת בגלות.
אלפיים שנה שהקדוש ברוך הוא, כביכול, התחבא מאיתנו.
סתם את העיניים, הסתיר פנים,
נכנס לתוך המחשכים ואמר: "שחקו איתי מחבואים. תחפשו אותי."
והוא מחכה.
הוא מחכה שנפתח את הדלת. הוא מחכה שנצעק "מצאנו!".
הוא מחכה שנבכה על זה שאין לו בית.
שהוא מסתובב בודד, שהשכינה בצער, שהעולם הזה הפוך ומדמם כי בעל הבית נמצא בחוץ.
אבל מה אנחנו עושים?
אנחנו… הפסקנו לחפש.
התרגלנו לחושך. התרגלנו למחבוא.
בנינו לעצמנו בתים יפים, מצאנו משחקים חדשים,
קריירה, טכנולוגיה, עניינים, דאגות יום-יומיות.
התרגלנו לחיות בעולם שאין בו בית מקדש,
ואנחנו בכלל, אבל בכלל, לא מבינים את גודל הקושי!
אנחנו מגיעים לט' באב, יושבים על הרצפה,
מנסים לסחוט דמעה על אבנים שנשרפו לפני אלפיים שנה…
אבל הטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שאנחנו בוכים על העבר.
אנחנו לא מבינים שהבכי הוא על ההווה.
על זה שכרגע, ברגע זה ממש,
מלך מלכי המלכים נמצא בתוך מחבוא –
והוא בודד.
והוא מביט בנו מבעד לחרכים, ורואה איך המשכנו הלאה.
איך הלב שלנו לא באמת נשבר מזה שאין לו בית.
איך הדמעות שלנו הן על הצרות הפרטיות שלנו,
ולא על הצער שלו.
אז השנה, כשהלילה של ט' באב ירד,
כשהבטן תהיה ריקה והגוף ישב נמוך,
בואו לא נבכה כמו אנשים שמדפדפים בספר היסטוריה.
בואו נבכה כמו ילדים שנזכרו שאבא שלהם עדיין מתחבא שם, בפינה,
אני נזכרת כל שנה וגם מספרת לילדים, שכשהייתי ילדה היינו מחפשים כל מיני היתרים כי חם יותר מפעם וכו'
באנו עם הנסיונות הללו לאבא שלי שליט"א, והוא אמר לנו את הדבר הבא, שמלווה אותי כל שנה:
"אם הייתי נפטר, הייתם מחפשים היתרים בימי השבעה, או רוצים להתאבל על אבא כמו שצריך?"
זהו. לא היה צריך יותר. גם היום אנחנו לא צריכים יותר. זה כבר עשרות שנים מהמשפט הזה, אבל הוא מהדהד לי ולילדיי.
עם הילדים מדברים על בית המקדש, פחות על הגלות והצרות, יותר על הקדושה, על בית המקדש בתפארתו, על עבודת הקרבנות. לנסות להרגיש מה חסר לנו.
יש גם ספרים לכל הגילאים על בית המקדש ועל החורבן.
הרב שושן אמר על זה
יתומים היינו ואין אב
למה הכפילות?
כי אנחנו כל כך יתומים שאפילו לא יודעים מה זה אב, למה להתגעגע ומה אנחנו חסרים.
באופן אישי, מרגישה חיבור עמוק לימים האלו,
לא תמיד היה ככה
אני חושבת שחיבור להקב"ה בכל החיים משפיע ישירות גם לכאן, ולימים נוראים
ולנסות להמשיל לעצמך את האהבה שאת כן מרגישה בחיים מול בעל, ילדים, הורים וכו, ולדמיין חורבן כזה, וריחוק,
להבין שהקב"ה מחכה לנו ומתגעגע ורוצה להיטיב לנו
והמעשים שלנו הם מחיצה שמונעת
ומי שלא מציח להתאבל על החורבן של ביהמ"ק
שיתאבל על החורבן של עצמו……. (זה לא אמירה שלי אלא ששמעתי ועזרה לי כשהייתי במקום הזה)
שנזכה לראות במהרה בנחמת ציון, אמן
גם לי קשה להתחבר, אבל לפחות אני משתדלת מאוד לפחות בימים האלו להקפיד על הלכות האבלות , שנראה שנשכחו…
קיבלתי ב3 השבועות משלוח בגדים חדשים מאלי לילדים, ואני מחכה לפתוח אותו אחרי 3 השבועות,
החנויות בגדים מפוצצות… 🙁 תמתינו 9 ימים, מה דחוף עכשיו??? זה הלכה מפורשת,
וגם המקלחות- מנסה השנה כמה שפחות להסתמך על היתרים והקלות ובאמת לסבול מזה קצת…
נפתח עיניים לכל הצרות האסונות והמיתות משונות שאנחנו שומעים עליהם
על השנאת חינם הפירוד וחילול ה'
ונתגעגע אל העתיד ( ראיתי שיש ספר כזה של הופמן, מעניין לקרא)
ספר מדהים, ממליצה
אני מאד מצליחה להתחבר לאבל דווקא ממקום של לימוד על הגאולה וכל הטוב שהיה בזמן ביה"מק
ללמוד נביאים רלוונטיים, ללכת לסיור מודרך באזור הכותל הדרומי וכו- מרגש ומחבר מאד! ( יש סיורים עם הרב גולווסר וגם מטעם כל מיני צותות חינוך, ניתן לקחת מרצה שמכירה את זה טוב ולהתארגן קבוצה מהמשפחה )
השנה כל כך קל להתאבל על צער השכינה.
ב"ה אנחנו לא חשופות לשנאה אלינו ואל נזר הבריאה לומדי התורה
אבל מספיק לראות את החושך, את ההסתר, את הגלות פה בארץ ישראל
שבחורים ואברכים גיבורי החיל, המיצגים של ד' יתברך בעולם נרדפים על ידי יהודים, ערב רב.
פשוט לקחת קצת זמן שקט, ולהחזיק את הקושי הזה בתודעה, את הצער שלנו ושל השכינה שכל הטוב והקדושה והטהרה והאמת נרמסים כל כך. ביום יום אנחנו מדחיקים את הכאב הזה, בימים אלו צריך לתת לו מקום בלב, להכיל אותו להרגיש אותו.
בדיוק בעלי סיפר לי משל יפה בשבת, לא בטוחה של מי, אולי הרב שמשון פינקוס
משל למלך שבנו נפטר ומכל הבתים בעיירה הוא בא לדפוק על הדלת של הבית שלך, ואת פותחת את הדלת ורואה שם את המלך עצוב, בוכה – והוא שואל ומבקש ממך, כן דווקא ממך – האם את מסכימה לבוא להתאבל איתו, לבכות על האובדן
הנמשל ברור.. איך מכל האומות בעולם אנחנו העם הנבחר והד' מבקש מאיתנו שנבכה איתו את החורבן, אז מילא אנחנו כל כך רחוקים, ולא מבינים בכלל מה איבדנו, הרי יש לנו קשר כל כך קרוב עם ד' וכל כך אכפת לנו, כשהוא מבקש ממנו כזה דבר נגיד לא?
ואז כבר באמת יותר קל להתחבר (כן, לחשוב על זה גם במקלחת עם המים הקרים, וגם כשממש רעבים לחלבון נורמלי..)
קראתי ועזר לי להתחבר –
שווה קריאה- חזק ביותר!!!
תחשבו רגע על ילד.
ילד שמשחק מחבואים.
הוא מוצא את הפינה הכי מושלמת, הכי חשוכה, הכי נסתרת.
הוא מצטנף שם, עוצר את הנשימה,
הלב שלו דופק בהתרגשות, בציפייה –
הנה, עוד שנייה הצעדים מתקרבים, עוד שנייה יפתחו את הדלת,
עוד שנייה יצעקו: "מצאתי!"
הזמן עובר.
דקה. ועוד דקה.
והצעדים… מתרחקים.
הקולות בחוץ הופכים עמומים.
ההתרגשות הופכת לחרדה, הציפייה הופכת למחנק.
הוא יוצא לאט מהמחבוא, העיניים שלו דומעות, והוא מגלה את האמת הכי כואבת:
הם פשוט הפסיקו לחפש.
הם עברו למשחק אחר. הם שכחו שהוא שם.
הבת של החפץ חיים נכנסה אליו לחדר.
היא בכתה את הבכי הזה, הבכי שמכווץ את הבטן.
הוא עזב את הגמרא, הביט בעיניים הטהורות שלה ושאל: "בתי, למה את בוכה?"
והיא, בדמעות של ילדה, סיפרה לו את הסיפור הזה בדיוק.
שיחקנו מחבואים, אבא. התחבאתי. והם פשוט הלכו.
החפץ חיים חיבק אותה, ניגב את הדמעות, הרגיע.
היא חזרה לחייך, יצאה מהחדר וחזרה לשחק.
אבל בחדר? בחדר נשארה שתיקה.
ואז – פרץ של בכי.
בכי תמרורים.
אשתו של החפץ חיים נכנסה בבהלה: "מה קרה? הרי הילדה כבר נרגעה!"
והוא? הוא לא יכול היה לעצור את הדמעות. הוא הביט בה ואמר:
"הילדה נרגעה, אבל אני רק עכשיו הבנתי.
רק עכשיו הבנתי מה זה 'במסתרים תבכה נפשי'.
רק עכשיו הבנתי את הכאב של הקדוש ברוך הוא, של השכינה."
כי אלפיים שנה, חבר'ה, אלפיים שנה שהשכינה נמצאת בגלות.
אלפיים שנה שהקדוש ברוך הוא, כביכול, התחבא מאיתנו.
סתם את העיניים, הסתיר פנים,
נכנס לתוך המחשכים ואמר: "שחקו איתי מחבואים. תחפשו אותי."
והוא מחכה.
הוא מחכה שנפתח את הדלת. הוא מחכה שנצעק "מצאנו!".
הוא מחכה שנבכה על זה שאין לו בית.
שהוא מסתובב בודד, שהשכינה בצער, שהעולם הזה הפוך ומדמם כי בעל הבית נמצא בחוץ.
אבל מה אנחנו עושים?
אנחנו… הפסקנו לחפש.
התרגלנו לחושך. התרגלנו למחבוא.
בנינו לעצמנו בתים יפים, מצאנו משחקים חדשים,
קריירה, טכנולוגיה, עניינים, דאגות יום-יומיות.
התרגלנו לחיות בעולם שאין בו בית מקדש,
ואנחנו בכלל, אבל בכלל, לא מבינים את גודל הקושי!
אנחנו מגיעים לט' באב, יושבים על הרצפה,
מנסים לסחוט דמעה על אבנים שנשרפו לפני אלפיים שנה…
אבל הטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שאנחנו בוכים על העבר.
אנחנו לא מבינים שהבכי הוא על ההווה.
על זה שכרגע, ברגע זה ממש,
מלך מלכי המלכים נמצא בתוך מחבוא –
והוא בודד.
והוא מביט בנו מבעד לחרכים, ורואה איך המשכנו הלאה.
איך הלב שלנו לא באמת נשבר מזה שאין לו בית.
איך הדמעות שלנו הן על הצרות הפרטיות שלנו,
ולא על הצער שלו.
אז השנה, כשהלילה של ט' באב ירד,
כשהבטן תהיה ריקה והגוף ישב נמוך,
בואו לא נבכה כמו אנשים שמדפדפים בספר היסטוריה.
בואו נבכה כמו ילדים שנזכרו שאבא שלהם עדיין מתחבא שם, בפינה,
ומחכה שכבר נפסיק לשחק במשחקים אחרים.
הגיע הזמן להפסיק להתרגל לגלות.
הגיע הזמן להחזיר את המלך הביתה.
הגיע הזמן… להגיד לו שאנחנו לא מפסיקים לחפש
תודה לך!
הוא בודד
ואנחנו בודדים…
הוא בודד ומחכה לנו.
אננו בודדים ויש לנו מה לעשות..!!
וואו
תודה!
עשה לי צמרמורת….
אני נזכרת כל שנה וגם מספרת לילדים, שכשהייתי ילדה היינו מחפשים כל מיני היתרים כי חם יותר מפעם וכו'
באנו עם הנסיונות הללו לאבא שלי שליט"א, והוא אמר לנו את הדבר הבא, שמלווה אותי כל שנה:
"אם הייתי נפטר, הייתם מחפשים היתרים בימי השבעה, או רוצים להתאבל על אבא כמו שצריך?"
זהו. לא היה צריך יותר. גם היום אנחנו לא צריכים יותר. זה כבר עשרות שנים מהמשפט הזה, אבל הוא מהדהד לי ולילדיי.
עם הילדים מדברים על בית המקדש, פחות על הגלות והצרות, יותר על הקדושה, על בית המקדש בתפארתו, על עבודת הקרבנות. לנסות להרגיש מה חסר לנו.
יש גם ספרים לכל הגילאים על בית המקדש ועל החורבן.