כל הורה מכיר את הרגעים האלו של הדאגות. של "מה יהיה עם הילד".
עם האיחורים / המריבות / הבעיות בחברה / בלימודים / במשמעת / במשקל ועוד—
כמה היה טוב, בכלל בחיים, אם היינו רואות את התמונה הסופית – של החתונה של הילד, של הילדים והנכדים שעוד נראה ממנו בע"ה.
את התמונה היפה שבסוף…
אבל בחיים אנחנו רואים את הסיזיפיות היומיומית על כל מה שהיא כוללת, את הדם, היזע והדמעות. הסוף – לא ידוע.
כמה טוב לפעמים לשמוע סיפורים שרואים בהם את הסוף הטוב.
בראיון שהתפרסם השבוע בהידברות, מספר הרב יהודה צ'ולק לישראל מאיר, על החיים שלו בתור ילד היפראקטיבי.
על השיעורים בכיתה (שבהם הוא לא השתתף כמעט בכלל), על המורה הכי טוב שהיה לו (שהסכים להשאיר אותו בכיתה מדי פעם, והוסיף שצ'ולק יהיה המזגן שלו בגיהינום), על המכות שהוא היה מקבל באופן יומיומי, וגם על התמרורים שחסרים בדרום בגללו…
אבל הסיפור לא נעצר שם.
הסיפור ממשיך עם טוויטס מפתיע – ראש ישיבה שלוקח אותו כפרויקט, ועוד ראש ישיבה שנותן בו אמון –
היום הרב צ'ולק מלמד בשתי ישיבות, ועושה עוד הרבה דברים במקביל – עם כוחות שרק להיפראקטיביים יש…
אבל השורה התחתונה חשובה מהכל – בכל שלב, הוא אומר, מול כל העולם שידע רק לתאר לי כמה ברור שאני אהיה כישלון טוטאלי – היו לי זוג הורים שהאמינו בי באמת, ואחרי זה ראשי ישיבות שנתנו לי אפשרות להצליח – זה מה שהעמיד אותי על הרגליים.
שנצליח תמיד לתת בילדים שלנו אמון.
בשורות טובות,
שבי
הפוסט הוא חלק מהניוזלטר שלנו שנשלח פעמיים בשבוע – ביום שני וחמישי.
רשומה ולא קיבלת? תבדקי בקידומי מכירות או בספאם.
עדיין לא רשומה? בואי שבי איתנו : ) בלחיצה כאן
מדהים!!!
אין מילה אחרת