למי יש שטר בעלות על הסבל?

אנחנו יודעות להיות אמפטיות,
אנחנו נשים.
אנחנו יודעות להכיל, לתמוך, לקבל…
אנחנו יודעות לכאוב את הכאב של האחר, אנחנו יודעות לעזור כשמישהו נמצא במצוקה.
מגיל ינקות למדנו על "ואהבת לרעך כמוך",
כשגדלנו זה היה "עזוב תעזוב עימו",
חונכנו לחסד, לנתינה.
אף אחד לא הכין אותנו לכך שאנחנו נהיה במצוקה.
פתאום כשקשה, וכואב אנחנו מביטות סביב וחושבות: "רק אני חונכתי ככה?
איפה ההכלה? איפה התמיכה? איפה ההבנה?"
המחשבה הזו מבליחה בין אם אני רווקה וכולן מסביב מבלות בביתן הפרטי, בין אם אני ממתינה לבשורה וסביבי כולן דוחפות עגלות, בין אם אני ממתינה בתורות אינסופיים לרופאים, בזמן שכל הנשים מדלגות לעבודה, בין אם אני אישה הרה שעומדת בתחנת אוטובוס עמוסה ברווקות שיושבות בנינוחות או יולדת שחמותה מבקשת ממנה להכין משהו לשבת.
האם הקושי לוקח ממנו את היכולת להיות אמפתיים? מסתבר שכן.
קל לראות את זה כשמתבוננים בילדים:

יוסי החמוד הוא הילד הכי נוח בעולם, הוא חברותי, הוא ותרן, הוא נחמד.
אבל כשהוא רעב? זה ממש לא מעניין אותו שאמא עכשיו מחתלת את התינוק! (איפה האמפטיה לתינוק המסכן?)
כשהוא עייף? הוא לא יסלח אם יקחו לו, או יסרבו לו.
כשהוא נמצא עם בייבי סיטר הוא מיילל שגמרו לו את החלב (הוא בכלל רוצה את אמא)
זאת עבודת חיים.
אני קוראת לזה: עכבר. ע – עייפות
                                כ – כאב
                                ב – בדידות
                                ר – רעב
העכבר הזה מחבל בנוירוני המראה שלנו, הוא מחבל בהפרשת הדופמין וביכולת ניהול עצמי.
הוא מעכב את הסרוטונין שאחראי על המצב רוח.
כשאנחנו לומדות לזהות את העכבר אנחנו יכולות לטפל בו, או לפחות לתחום אותו, ולהסביר את ההתנהגות שלנו לעצמנו.
"ואהבת לרעך כמוך" קודם כל "כמוך" – איך את דואגת לעצמך? שימי לב ותקשיבי פנימה – תטפלי בעכברים.
אחר כך "ואהבת לרעך". וכאן נמדדות הנשים הגדולות:
האם את מסוגלת להכיל את הלחץ של חמותך משבת כשאת אחרי לידה? האם את מסוגלת להכיל את התסכול של אמא עמוסה בקטנטנים כשאת מחכה לחתן? (כמובן קודם כל לדאוג לעכברון שבפנים).
בואו נכיל אחת את השניה! לסחוב כאב יחד זה קל יותר, גם אם הכאב הוא אחר, שונה.

פעם עולם הסכיזופרניה ריתק אותי. הוא היה מסתורי ובלתי מובן, וחיפשתי חומרי קריאה והסברה בנושא.
הספר הראשון שקראתי היה "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים", ספר שנכתב לפני  70 שנה ומתורגם מאנגלית לעברית והקריאה בו מסורבלת בהתאם 😊.

הספר מתאר את חייה של חולת סכיזופרניה בת 16, לא זוכרת ממנו הרבה, מלבד קטע אחד מחונן:
החולה יחד עם החוסות האחרות במחלקה הסגורה מתעללות באחיות, מציקות בלי הפסקה. (בשליטה). יש להן הרבה חסויות להתנהגות הזו.
בחסות הטרוף שלהן, בחסות החוסר מחויבות או הצורך להיות נימוסיות ולהתאים את עצמן לסביבה.
בחסות הכעס על כך שהאחיות לא סובלות ממחלת נפש, שהן חוזרות לביתן בסוף היום.
בחסות האבל על עצמן שהולך ונעלם, בחסות תחושת הקורבנות שהן סובלות ושאר העולם לא.
בחסות אנשי מקצוע מחויבי אתיקה שאסור להם לפגוע חזרה, האחיות צריכות להכיל, לעזור להן להבריא.
ויום אחד, אחרי הצקה דרמטית לאחת האחיות רגע לפני שהיא יוצאת הביתה, האחות מתפרצת בבכי, מסתכלת לתוך עיניה של המטופלת ואומרת לה: "אין לכן בעלות על הסבל!".
המשפט הזה היה המשפט שהוביל את החולה לשיקום.
זאת הייתה תחושת "הנורמליות" הראשונה שלה מאז האשפוז.
כן, אני סובלת, העתיד שלי לוט בערפל. היום יום שלי קשה מנשוא.
אבל יש המוני סוגי סבל בעולם, כולם מרימים ראש, נלחמים, חיים.

איך אני זוכרת את הקטע הזה?
כי כשסגרתי את הספר רשמתי על דף גדול: "לאף אחד אין בעלות על הסבל!"
ותליתי על המקרר.
זה עזר לי להיות אמפטית, גם כשעכבר טייל לי בפנים.