לא נקראתי – פרק חמישי ואחרון

 הפרק הקודם כאן

מסתכלת על האיקס, כבר לא בוכה.

יבשה.

אם גם הוא ויתר עליה, מה יש לה לבכות?

היא לא מתקשרת

הטלפון מצלצל, אמנדה?

מנתקת.

הבכי מהחדר מפסיק, היא שומעת מלמולים.

מתרוממת שוב, יש לה דרך להספיק.

כבר מאוחר.

אולי כן תאמר שלום?

לא בכעס.

בהשלמה.

בהשלמה עם הדחיה הקשה מכולם.

הדחיה מעולם הטוהר והאצילות.

עצב פושט בה, מושך את שפתיה למטה.

הקול מהחדר חוזר על עצמו.

"לא נקראתי?"

הצליל חדש ומתרומם בשאלה.

"לא נקראתי לבא אל המלך? יש יהודי שלא קרוי אליו?"

היא מהנהנת, מתקרבת לחלון בזחילה.

רצון עז עולה בה פתאום – להיות קרואה.

***

הוא יושב ליד השולחן, המגילה מולו, הדף הספוג בשמאלה.

ושוב הוא קורא את הפסוק "ואני לא נקראתי".

ככה? הייתכן? יש יהודי שאתה כבר לא רוצה אותו בהיכלך? הקדוש, הטהור.

האם תפקיר חלק ממך, כי שגה?

שפתיו מזמזמות מעצמן את הפסוק כשהוא מתרומם.

מחפש תשובה.

וכי יטוש השם עמו? יעקב חלק נחלתו? חלק אלוקה ממעל?

גם כי שגה, גם כי רחק.

יבבה דקת נשמעת מהחלון, אולי דביבון חולף, אולי כלב נטוש.

היללה קורעת אותו, מזכירת את מה שהוא לא מצליח לשכוח.

נכדה אחת שרחקה, שלא הגיעה כשקראו לה.

הייתכן שבגלל זה לא יקראו לה שוב?

דחף עולה בו, להתקשר אליה!

לקרוא לה פעם אחת נוספת.

להיכל המלך.

נעמד, רגליו רועדות, אוחז בטלפון, מחייג, צלצול וניתוק.

כאב נורא עולה בו בסביבות החזה.

הוא נאנק מכאב, ידו מגששת אחר משענת מפילה את הטלפון על הרצפה.

הכאב עולה שוב בגל חזק, הוא מתקפל קדימה, נשימתו עצורה.

הוא לא מצליח לנשום!!!

הוא—

הוא לא—

שאיפה קטועה.

אויר!!!

הוא מחפש אוויר.

קורס על החלון.

"רחלי," ממלמלות שפתיו, "להתקשר לרחלי, לקרוא לה".

הכל מעורפל סביבו.

הכל נגמר?

המלך קורא לו אליו, בניצוצות של כאב הוא לוחש.

"לא אני, עוד לא קראתי לרחלי."

גופו נשמט אל מחוץ לחלון, עיניו עיוורות בכאביו.

ידיו מושטות בתחינה, "בואי נכדה שלי".

***

אנקה עולה מבפנים, שריקת אוויר כלוא המנסה להשתחרר.

גוף נחבט בחלון.

מרימה עיניים, סבא?

"רחלי" ממלמלות שפתיו, עיניו עצומות.

סבא?

היא צורחת.

הוא נופל על החלון, ידיו מושטות קדימה,

מתחננות,

"בואי נכדה שלי!"

והיא באה.