לא נקראתי – פרק רביעי

הפרק הקודם כאן.

חושך בחוץ, לילה.

הישיבה סגורה עכשיו, הבחורים כולם כבר במיטות שלהם, חבל.

מסביב לבניין, מאחורה, יש חלון למשרד של סבא, היא חייבת להשאיר לו מכתב, שידע מה הוא עשה, שיצטער תמיד למה הוא לא התקשר אליה, למה לא ניסה להציל.

שקט מסביב, רק מלמול רך מהחדר שלו, הוא בפנים?

התקרבה, שנתיים לא ראתה אותו. כמה הזקין מאז, כמה הלבין, בגללה?

חשוך מסביב, האור היחיד מגיע מהחדר.

הוא דומע, זיידע שלה, בוכה מעל ספר.

התקדמה עוד, צמאה לקול שלו.

מתנדנד מעל הספר, טישו אחוז היטב בידו והוא מוחה דמעות. מתפלל?

לא, נראה שהוא לומד, להיכנס?

"אוי." היא שמעה אותו פתאום, מנגן ושר, "אוי אוי אוי ואני לא נקראתי."

נצמדה לחלון, שפתיה ממלמלות, "לא נקראתי לבא אל המלך זה שלושים יום".

הוא חזר שוב, בוכה, עכשיו ראתה שיש לו בצד דף עם שם עליו, רחל בת בלהה, שתחזור.

הנשימה נעצרה בה.

התקפלה על הקרקע וזיידע חוזר שוב, "לא נקראתי אל המלך".

לא נקראתי.

לא.

"כבר שלושים יום."

משהו עלה בה.

משהו נשבר בה.

האדמה קרבה אליה.

משהו בתוכה התמוסס לשלולית דמוית אדם.

הוא לא רוצה בה.

הקב"ה.

לשווא כעסה על סבא.

זה הוא.

תמיד היה.

המזוודה נפתחה, פרוספקטים צבעוניים נשפכו משם.

חרוזי העץ נכרכו סביב גרונה, חונקים.

הייתכן? זעקה חנוקה עולה ממנה.

מהחדר עולה יבבה שקטה. "הייתכן טאטע שלא תקרא לילדה שלך? שלא תרצה בה?".

צללים עלו סביבה, והיא רואה בהן דמויות שבטיות מרקדות.

בואי. הן קוראות אליה. אנחנו רוצים בך.

על ארבע, איקסים מרצדים מולה טבולים בדחיה.

הטלפון צלצל, מזמין.

ומהצד השני שקט.

לא קראו לה.

לא רצו אותה.

למה שתבוא?

עלבון עטף אותה מתנגש בחרוזי הזהב.

ככה?

היא גרועה מכולם?

מתוך השקט עלתה בה תמיהה. נקיה. ילדית.

חורטת איקס בבוץ.

ריבונו של עולם.

אני רציתי לחזור.

רציתי.

התפללתי שמישהו יתקשר אלי, יבקש, יזכיר.

הייתי חוזרת

רציתי לחזור!

אבל אתה לא קראת לי!!

שלושים יום.

אתה לא רוצה אותי, אבא?

גם אתה מאסת בבת שלך?

החלטת שטוב יותר בלעדי.

"למה עזבתני" היא נקרעת, נזכרת ברגעים אפלים, בפחד שננטשה.

כי נמכרתי, לתאוות, לרצונות, ואתה לא הצלת, לא השבת אותי.

חתמת על הגזירה בטיט. כעסת ולא מחלת.

"לא נקראתי." היא שומעת מרחוק. "זה שלושים יום".

לא קראת לי.

לא רצית אותי.