כשבלעם פגש את הסטטוס

הנה מה שכתבה על זה סיון רהב מאיר (שכותבת מלכתחילה לקהל רחב יותר, חרדי/ דתי/ מסורתי/ חילוני)

אנחנו חיים במציאות מתועדת, לפעמים חסרת פרטיות וגבולות. הנקודה הזו עולה בפרשת השבוע:

בלעם מסתכל בפרשה על האוהלים של בני ישראל, ולא יכול שלא להתפעל ולברך ולומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". רש"י מסביר ממה בלעם כל כך התרשם: "ראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה".

כלומר, כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא יכול להציץ לאוהל של חברו.

בלעם הגיע מתרבות בוטה של פריצות וחשיפה, ופתאום הוא ראה פרטיות, אינטימיות, מרחב אישי מקודש שניתן לכל אדם ולכל משפחה. זו ברכה שמלווה את עם ישראל אלפי שנים, והיא אתגר גדול גם היום.

בשבוע שבו אנחנו מתברכים בפרשה בברכת הפרטיות, אנחנו מוזמנים לחשוב: יש הרבה כפתורי "פרסם" ו"שתף", אבל איפה אנחנו יכולים ללחוץ על כפתור "אל תשתף" ולשמור דברים לעצמנו?

אתם מוזמנים לנסות את זה היום: איזה תכנים ורגשות וחוויות לא שייכים לכולם, אלא נשארים שלנו בלבד, או של הקרובים לנו באמת?

קל להפנות אצבע מאשימה ל"אושיות", שמשתפות בכמות גבוהה.
אני חושבת שיותר אפקטיבי לחשוב על עצמנו, איפה אנחנו משתפות יותר מדי? גם אם זה פחות לעומת אושיות. אולי זה יותר מדי ביחס למצב הרצוי?
איפה אנחנו שמות את עצמנו בעמדה שמציצה לחיים של אחרים (אפילו שהם משתפים אותם בעצמם)?

הלוווו,
תעצרו רגע ותחשבו,
איזה תמונה יש לכם בפרופיל של המייל,
הילדים – אלא מה?!
וזה בשביל מה?
למה זה טוב,
איפה הצניעות, המוגנות!
למה הילדים שלנו צריכים להיחשף לעיני כל העולם???

וגם השיתופים במייל, גם אם זה לא בסטטוס, למה כל המשפחה אמורה לבקר בצלחת שלי/ בעלי???
זה ההפך מצניעות להוציא הכל החוצה.

הגיע הזמן לעצור ולחשב מסלול מחדש!