"כשאני פותח אותם אני מקבל את ההלם של חיי! 65 עמודים של אבחנות וסיכומי ביקורים"

לראשונה קיבלתי מייל מאברך צעיר, יקר.

התכתבנו הרבה, גם שוחחנו בטלפון. לבקשתי הוא כתב לי את סיפורו.

האמת, הסיפור הזה הוא סיפור של גדלות נפש.

כי רק כדי למנוע ממכם צער (וכדי לשמור על כבודו ופרטיותו),

הושמטו ממנו החלקים הקשים באמת.

מישהו דמיין לעצמו באמת מה זה "בריונות חברתית"??

איך זה נראה אצל אוטיסטים שלא כל כך מצליחים להבין הבעות פנים, סרקזם,

ולפעמים עד שהם לא מקבלים מכות באופן פיזי, הם לא מבינים את גודל ההשפלה.

ואלו ילדים שליבם טהור, וכל רצונם הוא חבר טוב, אפילו רק אחד.

ובריונות חברתית היתה רק חלק מהסיפור.

למה אני חושבת שזאת גדלות נפש?

כי זה אדם בוגר, שקם וטיפל בעצמו, בלי לחפש אשמים, בלי לחכות שיעשו בשבילו את העבודה…

ולמה אמרתי שהוא "יקר" ?

כי הוא ביקש ממני: "תכתבי שהכל סייעתא דשמיא, שהקב"ה נמצא עם כל יהודי במקומות הכי קשים ועוזר לו…"

אז הנה המילים שלו:

מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי שונה מכולם. זה התבטא בהרבה תחומים, תחומי העניין שלי היו שונים מכולם. היה לי עולם פנימי עשיר ומרתק, לא עניין אותי לעזוב אותו בשביל המשחקים הטיפשיים של שאר הילדים.

תמיד אמרו לי שהכישרונות שלי הם הרבה מעל הממוצע, צורת החשיבה שלי מאד שונה משאר האנשים, בגדול היה לי טוב עם עצמי, אהבתי את הנושאים המעניינים שלי, אהבתי את עצמי ואת החיים.

הבעיה התחילה עם הסביבה, היא קצת פחות אהבה את כל העסק. בצורה ברורה יותר, היא ממש לא אהבה כל מיני דברים בי. הפריע לה התנועות החזרתיות שלי, מאד אהבתי להתנדנד ולשיר, לא הבנתי כללים חברתיים בסיסיים, לא הכרתי בכלל את עולם הרגשות, זה גרם לחברים שלי ללעוג לי ולפגוע בי מילולית ופיזית.

במהלך השנים ההורים שלי לקחו אותי לכל מיני מטפלים שונים ומשונים, שהמשותף לכולם הוא שלא היה להם שום כלים לעזור לי, אם בגלל חוסר המקצועיות שלהם, אם בגלל שהם לא ידעו עם מה בדיוק אני מתמודד. אחד מהם החליט שיש לי הפרעת קשב ונתן לי ריטלין שהשפיע עלי מאד גרוע, בהמשך לקחו אותי לפסיכיאטר שנתן לי תרופות נוגדות חרדה שלא התאימו למצב שלי וגרמו לי לתחושות קשות. סבלתי מחרדות איומות, כפייתיות, לחצים, גמגום, אבל הייתי חייב לקחת את התרופות שנתנו לי בלי לקבל שום הבנה למה שאני באמת מרגיש.

כשנכנסתי לישיבה נהניתי מהאופקים החדשים שנפתחו לי בלימוד. אבל הקשיים עדיין המשיכו ללוות אותי, הפער בין התפיסה המהירה וההבחנה בפרטים הקטנים, לבין יכולות העיבוד המונמכות יחסית, גרם לי להיכנס לבלבול וערפול, לא הייתי יודע מה שאלה, מה תשובה, איך ניגשים בכלל לדף גמרא ברמה הכי פשוטה, ישר הייתי קופץ לחקירות של האחרונים וללומדע'ס של הישיבות בלי בסיס ובלי סדר, בסופו של דבר יצאתי בלי כלום, אפילו הבסיס הפשוט ביותר של הסוגיא התערבב לי.

זכיתי ומשמיים העניקו לי כוחות נפש אדירים. במהלך כל השנים, במצבים הקשים ביותר, לא איבדתי את עצמי. לא ויתרתי על החלום שלי. על השאיפות שלי. על הרצון העז להצליח ולהגשים את התפקיד שה' ייעד לי בעולם. אני מאד אוהב להבין וללמוד, אני אוהב דברים הגיוניים, נכונים, ברורים וישרים ולכן תמיד נמשכתי ללימוד.

בגיל 21 התארסתי. הפגישו אותנו שתי פגישות, והופ, התארסנו.

הבעיות התחילו מיד. הכל הייתה הצגה אחת גדולה, אני הסתרתי את הקשיים שלי, היא הסתירה את הקשיים שלה. תקופת האירוסין עברה איכשהו, אבל השבר הגדול הגיע בבית, אני הייתי כמו עציץ בצד. לא תפקדתי יותר מדי, גם בגלל התרופות, גם בגלל הקשיים החברתיים.

תוך זמן קצר הבית התפרק.

לעולם לא אשכח כיצד נודע לי פירוק הבית, עמדתי בחדר קפה בכולל וקיבלתי טלפון שמבחינתה העסק הסתיים. זה נפל עלי בהפתעה גמורה. קשה לי להבחין בפרטים הקטנים והמרומזים, באמת ובתמים שלא הבחנתי שום שינוי בהתנהגותה בימים האחרונים. הכל היה בהפתעה, היה הלם גדול, פחדתי אפילו לחזור הביתה בשביל לישון.

החלטתי לשתף את הרב שלי סיפרתי לו הכל, את התחושות שלי, את השוני, את הסבל. אחרי מחשבה רבה הוא אמר לי, נראה לי שיש לך קשיי תקשורת, יש מישהו שיודע ללמד בצורה טובה את הכללים החברתיים, כדאי שתלך אליו.

התחלתי טיפול – ואז נפתחו בפניי עולמות חדשים. בפגישה הראשונה עם המטפל סיפרתי את כל מה שעבר עלי מגיל צעיר, הוא הקשיב ואמר שאני מתאר את חיי כרצף של כישלונות, אבל הוא שמע בין השורות את ההצלחות שלי, את נקודות החוזק, את העוצמות. הוא אמר שאני צריך קודם כל לראות את עצמי באור שונה, ואז אני אבין את חיי באור חיובי ומעריך יותר.

המטפל הסביר לי על העולם, מה עברתי, איך התמודדתי, מה הזכויות החברתיות שלי, ואיך לעמוד עליהן באסרטיביות ונעימות תוך מתן כבוד לסביבה. הוא המליץ לי לפנות לאבחון כדי לדעת האם אני מתמודד עם ASD. מאד פחדתי. אמרו לי שאם אהיה מאובחן אז המצב שלי בשידוכים יהיה בכי רע.

אך הוא הסביר לי שאוטיזם אינו נכות או לקות, הוא פשוט שוני. כמו שיש הבדל בצורה שבה גברים ונשים תופסים את המציאות, הם מגיבים בצורה שונה, מרגישים בצורה שונה, כך יש הבדל בין אוטיסטים לנוירוטיפקליים (האנשים ה'רגילים' שאינם אוטיסטים).

חשבתי. התייעצתי. ולבסוף בדעה ברורה נגשתי לאבחון.

המאבחן היה אדם חביב מאד, הוא אבחן אותי במשך 6 שעות, בסופן הוא אמר לי שכפי הנראה אני מאובחן על הרצף בתפקוד גבוה. הוא המליץ לי לברר בקופת החולים אם יש תיעוד מהילדות על קשיים התפתחותיים.

בחזור מהכולל אני נכנס למרפאה ומבקש מהמזכירה שתוציא לי כל מסמך מהעבר. ואכן, יש מסמכים! כשאני פותח אותם אני מקבל את ההלם של חיי! 65 עמודים של אבחנות וסיכומי ביקורים. מרגע לרגע ההלם שלי גובר, גדלתי על כך שאני ילד ככל הילדים, אמנם עם שונות מסוימת אבל מעולם לא ידעתי שאני מוגדר על הרצף!!

ההלם הציף אותי בכאב גדול. למה סבלתי כל כך הרבה בריונות והצקות בחיידר ובבית? למה עברתי שנות בחרות כשאני חריג ומפגר אחרי כולם? למה נקלעתי לכאלו נישואין אומללים? למה היום אני גר בבדידות כשכל חבריי מוקפים באהבה ומשפחה. והכל בשביל מה?

בשביל לשמור על השם. בשביל השידוכים.

הכאב שלי התחלף בהערכה עצומה ובקבלה והשלמה עצמית עמוקה. הערכתי את הילד הזה שעם כל הקשיים שלו התקדם כל כך. קיבלתי את עצמי, ידעתי שאני ילד טוב מאד, ילד נפלא שרק רצה להיות טוב אבל לא קיבל את הטיפול שהוא היה זקוק לו.

כיום אני יודע שאין לי על מי לכעוס ואין סיבה להאשים. ההורים שלי עשו כפי יכולתם בהתאם לידע שהיה קיים בשנות ילדותי. לא היתה להם מודעות מספקת למשמעות האבחנה, לא היו להם כלים כיצד להתמודד איתה והם לא ידעו מה ההשלכות של התמודדות עם ASD ללא טיפול.

כיום אני מוחק מליבי את כל תוכחות המוסר ששמעתי בשנות הילדות, את התלונות למה אני מצער את ההורים שלי, את ההאשמות למה אני לא מכבד את המשפחה שלי.

היום אינני מתבייש ואינני מסתיר את עצמי. אני ניגש לשידוכים עם אבחנה ברורה. מוצהרת וגלויה.

אני ניגש מעמדה של כוח וכנות, לא של חולשה והסתרה.

כי אני מאמין שכל אדם עם כל התמודדות שהיא, אם באמת יעבוד על עצמו, ראוי לקבל את היחס הכי מכבד ומעריך מהסביבה."