"כנראה אני בן אדם ולא מישהי נעלה מדורות קודמים" התגובות שלכן השבוע >>>

התגובה של סתם אחת על מתנות לצוותי החינוך – לא הגזמנו??

"אני מורה
מחנכת
בתיכון
ולא קיבלתי כלום מהתלמידות
לא התאגדו בקבוצה
ולא נתנו לבד
אף אחד לא חייב לי כלום
אני בחרתי בעבודה הזאת
וזה שבוע אחרי מחנה יומיים
הילדים שלי נשארו לבד ולא כדי שאמא תחזור עם כוח
וכמובן שמהמחנה יצאנו עם מריבות ושיחות עם הורים אל תוך הלילה
לא חייבים לי כלום
גם לא הכרת הטוב
העבודה הכי כפוית טובה בעולם זו הוראה
(טוב, אולי לא הכי, מאמינה שלהיות גובת מס גורר תחושה שלילית למדי)
לא דורשת כלום מאף אחד
ועדין – מאוכזבת
כנראה אני בן אדם ולא מישהי נעלה מדורות קודמים"

התגובה של אורה על ז'אנר של עניות 2024

"אני לא חרדית. אנחנו אברכים ב"ה עם סך ילדים מתוקים נאה מאוד דתיים לאומיים.
ההורים עזרו לנו כלכלית בעבר וב"ה היום אנחנו עצמאיים כלכלית.
קראתי מה שכתבת וחוץ מזה שכאב לי מאוד הופתעתי מאוד לשמוע כמה נשים פה שותפות לסיטואציה!

אני רוצה להציף משהו שאני כצופה מהצד לא מבינה-
אתם כציבור חיים בשפע חיצוני ניכר באופן משמעותי מאיתנו. אבל בניגוד אלינו- שהרוב המוחלט מסיימים בפלוס, חוסכים ב"ה, קונים דירות בגיל צעיר וחיים בפשטות בלי להיות נבוכים מזה בכלל-

אצלכם כל אישה עם בוגבו חדשה, פאה יוקרתית, מתוקתקת, ילדים עם סטים, כל אירוע הפקה (הבדיחה שלנו היא שהבנות שלי לובשות בחגים את הבגדי יום חול שלכם)
תמיד תהינו לעצמנו- אם אתם אברכים כמונו, מאיפה השפע?

עכשיו אני מבינה שאין שפע, יש סידרי עדיפויות עקומים!
אחיות אהובות! אתן יכולות להסתכל לעצמכן במראה??
מה יותר חשוב-
מה יגידו עליכן או שהילד ישבע??

אנחנו לא קונים כמעט בגדים חדשים, הכל כמעט מיד 2 בחינם, שקיות למסירה, כשהיו לי חסרות נעלי ספורט לא קניתי במשך יותר משנתיים! עד שראיתי ברחוב שמישהי זרקה (והתפללתי לה' שאמצא), העגלה שלנו יד 2 שעברה ב"ה את כולם, אני שומרת נעליים מילד לילד וכל הרהיטים בבית כולל כל מוצרי החשמל כולל הכל לא עלו יותר מ10000 שח. הרכב חבוט לגמרי, קטן ופרקטי. לא קונה כל חג בגד, תכשיטים משוברים לפני החתונה.
המשלוחי מנות שלנו קטנים, נחמדים ולא מרשימים, נכון. אגלה לכן בסוד שגם היה חבר חסר טקאט שהעיר לבעלי על כך . אבל אנחנו משתדלים לנסות לעבוד את ה', לא את החברה. ומי שלא מתאים לו ההפסד כולו שלו.

וב"ה בשקט בינינו אנחנו עם דירה יפה וחדשה במיקום נחשב.. ועדיין אברכים. בעלי לא עובד בסדרים ואני לא הייטקיסטית.
הרבה סיעתא דישמיא וסדרי עדיפויות ישרים!!!
לא היתה לנו בחסד ה' מעולם בעיה בלגמור את החודש.

והדיבורים פה על ניסי ניסים הם נפלאים, אבל כשהם חלק מהשכל העקום הם מקוממים!!
לילד שלך אין אוכל מזין, את מוציאה את הכסף על סטים מטופשים ואת מצפה שיהיו לך ניסים?!

הלוואי שתבינו שזה מלב אוהב. אבל כואב לי לראות אתכן כותבות ככה. למה הפחד מהחברה מניע אצכן ואין לכן ביטחון בה' ואמונה לומר אני חיה ממה שיש לי בלי להתבייש?
למה להיכנס לגמחי"ם ולהלוות כסף??
אלו קווים אדומים. לא אמורים להגיע לשם."

התגובה של יהודית על ז'אנר של עניות 2024
"אורה-
מסכימה איתך מאוד.
אני כן חרדית, אבל דתית לאומית לשעבר..
כנראה בסופו של דבר כל אחד הולך עם הסגנון שגדל עליו,
ולרוב האנשים קשה ללכת נגד הזרם ולהיות שונים.
אותי אישית זה לא מעניין, גם אם כולם חיים בסגנון נוצץ והחברה שמה דגש על חיצוניות ונראות- אני חיה ממה שיש לי, וטוב לי עם הפשטות הזאת.
כן חשוב לי לא להיות יוצאי דופן ומוזרים, אבל ממש לא אנהל את החיים שלי לפי תכתיבים של החברה."

התגובה של 123 על ז'אנר של עניות 2024

"אני מצטערת לכתוב את זה אבל אני חווה את התגובה שלך כלא מספיק אובייקטיבית וקצת מתנשאת.
אני חרדית שעובדת צמוד לנשים ממגזרים אחרים ולא יכולה להסכים איתך, אני רואה דברים שאני לא הייתי עושה/קונה,
רק מה? כבוד אמיתי זה להבין לכל אחד יש סדרי עדיפויות אחרים, שלך לא עקומים ושלי לא ישרים, אלא כל אחת ומה שמתאים ונכון לה. אבל את כותבת כך – 'יש סידרי עדיפויות עקומים!' 'חלק מהשכל העקום'…
כל אחד בטוח שהוא נקודת האיזון המושלמת והמדויקת ומה שהוא קונה/מחמיר/מקל/נותן/מקבל זה הכי נכון ומדוייק וסדרי העדיפויות שלו הכי נכונים אבל במבט בוגר וכן את מבינה שיש אילוצים שונים, דעות שונות, תפיסות עולום מגוונות והרבה דרכים לעבוד את השם ולהשתמש בשפע שהוא מוריד לנו.

לגבי עצם מה שכתוב בטור-
במגזר החרדי יש את נשות האברכים והמשפחות הפשוטות אבל יש גם לא מעט אנשים/משפחות עמידות שחיות ברמת חיים גובהה וזה בסדר, זה הטוב שחנן אותם הבורא.
אני מכירה הרבה מאוד נשים שאין להם בוגבו, הרבה מאוד נשים שלוקחות בגדים יד 2 (רוצה את הבדיחות שלנו? הבגדים שלנו יוצאים משימוש רק אחרי 5 גילגולים וגם אז זה לא לפח אלא לסמרטוט), המשפחה החרדית מחזיקה הכי פחות רכבים לבית ולא כל אירוע הוא הפקה (היית בחתונה בארמונות חן?). כן, הרבה מאוד נשים מוכשרות שלוקחות כלום ומוציאות את זה יפה ונאה ואין בזה שום בעיה 'דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה' וכי כל ביתה לבוש שני' ואין מצווה להיות מוזנחים. אין ענין להפוך אילוץ לאידיאל לא כשמדובר בעוני ולא כשמדובר בפשטות.
ויש גם הרבה מאוד משפחות חרדיות שכמו בכל חברה אחרת נפלו למרוץ העכברים אבל זה כלל לא קשור למגזר וזה כבר נושא לטור בפני עצמו."

התגובה של ענת על ז'אנר של עניות 2024

"אורה יקרה
התיאור שכתבת לא מייצג את כל הנשים החרדיות, בדיוק כמו שההתנהלות הכללית שלך לא מייצגת את כל המגזר הדתי לאומי.
בכל מגזר יש מהכל!
מהכרות מקרוב – גם במגזר שלך יש נשות אברכים שמתלבשות במאות שקלים, קונות מטפחות שכל אחת עולה עולה 200-300 ש"ח, (ומטפחת הרי צריכה להתאים לכל בגד, אז יש כמה כאלו בארון… וכל עונה משתנה האופנה…)
עושות לק ג'ל כל חודש (60-120 ש"ח) וכו'.

כנראה שלא את, אבל בטוח את מכירה כאלו 

אני לא כותבת את זה כדי להתנגח או לפתוח ויכוח על "אנחנו ואתם", אלא רק כדי לומר –
1. לא להכליל – בכל מגזר יש מהכל!
יש משפחות שנראות כמו שתארת, ולצידן יש כמובן גם הרבה משפחות בלי כל הדברים שציינת.
ולכן להפוך חלק מהמגזר למייצגות של כולו – זו הסתכלות מכלילה.
(ותבדקי עם עצמך למה את רואה דווקא אותן…)

2. להתייחס בביקורת גורפת לכך שאשה מתוקתקת, והילדים עם סטים, ולראות בזה הוכחה לסדרי עדיפות עקומים – זו הסתכלות מתנשאת ושטחית!
יש כאלו שאסתטיקה חשובה להם ויקפידו על סגנון לבוש ויעשו את זה בעלות נמוכה, בזכות טעם טוב ואולי גם ידי זהב.
ויש כאלו שיש להם כסף אבל לא טעם, ויראו גרוע בלי קשר להוצאות שלהם,
ויש גם כאלו שלא יוציאו על החיצוניות, בלי קשר למצב חשבון הבנק שלהם, לא משיקול כלכלי ובלי קשר לערכים והסתפקות… פשוט כי האסטטיקה פחות חשובה להם.

3. במגזר הדתי לאומי יש אימהות שמלבישות לביה"ס בגד שלטעמי הוא ראוי להיות מקסימום פיג'מה, והן שלמו עליו יותר מבגד יפה (לטעמי כמובן) שאני אלביש.
ולכן הבדיחה שלך, שהבנות שלך לובשות בחגים את הבגדי יום חול "שלנו", אולי היא בדיחה עליכם?
לדעתי זו לא בדיחה, זה ענין של סגנונות לבוש שונים של המגזרים ולא בהכרח עניין של עלויות והוצאות על חיצוניות.

אני כותבת לך כחרדית שמכסה את הראש רק במטפחות (וכן, יש לי עשרות מטפחות שאני נהנית לקנות מהכסף שה' חנן אותי, כי חשובה לי האסתטיקה…), לא קונה בגדים ביד 2, כן מעבירה בתוך המשפחה, נותנת לילדים שלי לחתונה הרבה יותר מהמקובל במגזר שלכם…
אני יכולה לכתוב על עצמי עוד הרבה, כל מיני ענייניים שחלקם סדרי עדיפויות של כל קהילה וחלקם בחירה אישית של כל בן-אדם לעצמו….

אני בטווחה שכתבת מלב אוהב, אבל מציעה לצרף ללב האוהב גם קצת גמישות מחשבתית ועין טובה "

התגובה של שרי על ז'אנר של עניות 2024

"אורה יקרה,
אין לי מה לומר לך חוץ מ:
א ת צ ו ד ק ת!

אני עובדת עם כמה נשים דת"ליות ומעריכה מאד את הפשטות והחיים הנעימים והאמיתיים.
בדיוק כמו שהגדרת : עובדים את ה' ולא את החברה…
עדיין גם בציבור החרדי יש כאלו שחיים בפשטות, אבל פחות ופחות."

התגובה של אחות על פרק 47: טיפות של חיים

"בפרק הקודם הזדהיתי בתור אחות למישהי שעזבה את הדרך ואת היהדות וחיה היום עם ערבי
אני מרגישה שאני חיה את הסיפור כאן ביחד עם אחותי. כל פרק כאן משקף לי חלק אחר בהתמודדות עם אחותי
היה כמה וכמה פעמים שאחותי ניסתה להתאבד וברגע האחרון הצליחו להציל אותה. לרוב זה היה קורה לפני החגים
הגיע מצב שהייתי אומרת לאמא שלי בואי נתארגן מהר לחג כי אם חלילה נצטרך לשבת שבעה שזה לא יתקע אותנו.
זה נשמע אולי לא שפוי כי אם יהיה שבעה כנראה שלא יעניין אותנו אם יש אוכל יותר מרגש או פחות. רק מה, כשהכאב הוא כאב כרוני. זה לא כאב חד פעמי של שבעה אלא כאב של שנים יש גבול כמה מקום אפשר לתת לו. כי חייבים להשאיר מספיק מקום בחיים
וזה עוד יותר כואב אבל החיים חייבים להמשיך ויותר מזה אני רוצה להמשיך אותם"
לגבי הראיון בשזיף זה לא רק כסף ועבודה. זה גם המשמעות של התעסוקה או הקידום ומה שזה לא יהיה זה בסוף החיים המשמעותיים וטובה עם כל הכאב הייתה לא משמעותית המון שנים בחיים שלהם. אז נכון שעכשיו הפטירה שלה מציפה המון המון כאב אבל שימו לב שזה כאב על המערכת יחסים שלה עם המשפחה בעבר ופחות כאב על עצם הפטירה שלה. יכול להיות שהכאב על הפטירה עוד תגיע אבל עכשיו זה רק בשלב שזה מציף את זיכרונות העבר וזה כאב שונה

התגובה של אמא אוהבת על אני טובעת בעומס החיים, אני טובעת בבלגן

וואו אמהות יקרות ומהממות מזדהה ממש ממש…
באמת כל כך לא קל השלב הזה!
אני ב"ה אמא ל-5 כשהגדולה עוד לא בת 6.
מגיעה לאמא שלי בקריסהההה, אני מהקטנים בבית, זוכרת את אחיות שלי עם ילדים פחות צפופים מגיעות קורסות לשבת של חופש ומנוחה וכל הדודות הצעירות שומרות להם על הקטנים וקמות כל רגע להביא להם את כל מה שביקשו.
היום אני מגיעה להורים שלי וממש מרגישה תחת ביקורת מכולם
למה הם לא לבושים מספיק חם, למה את משכיבה אותם כל כך הרבה, למה הם בוכים, למה ולמה ולמה
ואני רק רוצה להזכיר לכל האחים הגדולים היי אתם לא זוכרים אפילו באיזה מצבי קריסה הייתם מגיעים ואיך הייתם נראים אז
ושכחתם לגמרי מזה השלב הזה עם הקטנים, אולי במקום ביקורת תשלחו פעם את הבחורות שלכם לעזרה בתמורה לכל מה שעזרתי לכם פעם.
אישית עושה לי הרבה פחות חשק להתארח או להיפגש
רוצה רק להסתגר בבית עם הילדים המדהימים שלי ולגדל אותם באהבה
בלי להיות נתונה לביקורת כל היום…
אני מגיעה לפעמים אחרי כאלו ימים מאתגרים ולילות לבנים וחסרי שינה לחלוטין
כל פעם התינוק התורן שמוציא שיניים כבר שבועיים והמחלות חורף שעבר בשרשרת בלתי נגמרת כל החורף הזה
והטרוף של החיים ען בית-עבודה-כביסות-ארוחות וכו וכו
רק מחכה ונואשת לקצת מילים טובות והערכה
רוצה לפעמים לצעוק לאנשים סביבי
אל תיקחו לי את הכח!! מילא אתם לא עוזרים, לפחות אל תיקחו את הכח!!

יכולה לתת מהניסיון שלי כמה טיפים:
העצה שהכיייי חוסכת לי עבודה ביומיום:
1. חתכתי לגמרי פיג'מות לילדים (רק אל תזמינו לי רוווחה:( )
אחרי אמבטיה הקטנים מלבישים גופיה ומכנס (כמובן מכנס נח, לא ג'ינס או משהו כזה)
הגדולות לובשות חולצת בסיס וחצאית
בבוקר כשקמים מסיימים להתלבש
אין לכם מושג כמה חוסך לי בערב-בבוקר-בכביסות!!!
2. שואב שוטף – חובה חובה בבית שאין עוזרת
לא כל יום הרצפה נקיה ברמה שמאפשר לי להעביר אותו
אבל משתדלת 2-3 פעמים בשבוע לההגיע לרצפה ריקה מחפצים ואז להעביר 15 דקות
אין כמו ההרגשה המדהימה שהרצפה נקיה, גם אם כל הבלאגן על השולחן עושה לי אור בעיניים שהרצפה נקיה ומהשולחן יותר קל לשים במקום (או שלא… מקסימום נשאר בשולחן ולפני שבת מארגנים)
ולפני שבת כמובן עושה איתו יותר יסודי
3. מיני קיטשן – פתרון מדהיםםםם לארוחות צהרים קלילות בכלום עבודה
מכניסה צ'יפס קפוא וחזה עוף בערך 3 פעמים בשבוע אחר כך להכין גם פתיתים או אורז בסיר כתוספת ויש ארוחה מושלמת
רק בזכותו יש לי מבושל בקצב הגיוני

אני גם אשמח לשמוע טיפים מקצרי דרך בסגנון הזה…
אין דרך אחרת לשרוד את הטרוף הזה של החיים…

התגובה של חני על חשבתי שכולם סובלים כמוני

"כמו שכתבת, בכל מה שנוגע לנפש יש ה-מ-ו-ן חוסר ידע.
וחוסר ידע הוא תמיד מפחיד. ומרתיע.
(אגב, אני לא בטוחה שהדבר קיים רק בתחום הנפש. נראה לי שאנשים רבים כשישמעו על גידול ממאיר, מיד יתחילו לדמיין לוויה ושבעה.)

מדהים בעיני שהאבחנה היתה בשבילך הקלה.
זה כל כך לא מובן מאליו.
כמו שכתבת על הגבולות המעורפלים בין מה שנחשב ״תקין״ בתחום הנפש ומה ששייך לתחום ההפרעה, יכולה להיות חוויה דומה גם למאובחן עצמו – ומי יודע מה יהיו הגבולות של ההפרעה/מחלה שלי? והאם אני עומד להגיע למקומות של פסיכוזה, אשפוזים וניתוק מהמציאות."

התגובה של מתפללת לעסק גדול על העסק הכי שווה

"בא לא לבכות מהתגובה שלך. נתחיל מזה שאני מגיעה בערך מחצי ממספר הילדים של ההורים שלך ולאמא שלי אין פניות אלי מסיבות אחרות שאין כאן מקום לפרט…

כואב לי לחשוב שאת חושבת שהכל תלוי במספר הילדים, כי גם פרקטית זה לא נכון. אבל לנקודה החשובה יותר- האם לחשוב שאם היו לי פחות שותפים להתחלק איתם, הייתי מקבלת יותר זו לא סתירה ישירה ל"אין אדם נוגע במוכן לחברו"?

ממתי אנחנו נוטלים את גורלנו/בריאותנו/כלכלתנו בידינו? לאותם X ילדים שאת כן רוצה- את יכולה להבטיח אמא בריאה/שמחה/מסודרת כלכלית? אפילו רק לשנתיים הראשונות בחייהם? אותה דאגה שאנחנו לוקחים על עצמנו לילדים ממספר X ומעלה אמורה להיות לנו גם לילד הראשון.

חסרות אמהות שהביאו ילדים ולא יכלו לדאוג להם?

נזרקנו כאן ע"י ההשגחה להתמודד לבד? הרבה יותר קל לי לקרוא תגובות בסגנון של אמהות קורסות שקשה להן (או למשפחה ולבעל) עם העומס מאשר תגובות מצטדקות שעוזרות לקב"ה לנהל את העולם…

מקווה שתקבלי בהבנה את התגובה. כאב לי פיזית לקרוא את מה שכתבת ואני חושבת שחובה להביע את המחאה. והלוואי שלא תצא תקלה."

התגובה של אותה מישהי על מתנות לצוותי החינוך – לא הגזמנו??

"לאה יקרה- הינה אני כבר בדרך, כמו קודמותי.
סקרים ומחקרים קובעים בצורה מוחלטת (וחוזרת שוב ושוב)
שההוראה היא המקצוע השוחק ביותר
ויותר ממחצית מעובדי ההוראה עוזבים אותה בתוך 5 שנים מכניסתם לעבודה.
הלכתי להוראה בתחושת שליחות ואהבה גדולה,
אני עובדת באזור ה10 שנים,
בסך הכל התנאים שלי טובים יותר מאחרות
ואף על פי כן זה בא עם הרבה מאוד קושי: פיזי, נפשי
אנשים כמוך וכמו אחרות נותנות לי ולקודמותי בעיטה החוצה.
אמהות יקרות, הינה הצפי למה שיקרה למערכת החינוך כפי הנראה:
היא תהפוך לפרטית, ותעלה הון, (כמו לאחינו בחו"ל) והמורות כך או כך יקחו חופש כפי שנראה להן נכון.
מציעה לכל נשות ישראל לא לירות לעצמן ברגליים.
אני מתכוונת לעבור לעבודה אחרת בעז"ה ומתכוונת לחזק ולהעריץ את כל הצוותים שימשיכו ויהיו שם לחינוך ילדי."

התגובה של תמי על העסק הכי שווה

"אני אמא לשבע (הגדולה בת עשר) ועדייין בלי דירה.
יכולה לכתוב ספר ניסים ונפלאות שבאו עלינו עם כל ילד.
עם כל ילד שנולד ראינו ברכה! או שמצאתי עבודה חדשה ושווה יותר, או שקיבלתי העלאה רצינית, או שבעלי עבר לכולל עם מילגה גבוהה יותר וכו'.
ד' הוא זן ומפרנס לכל!!! ומי שנותן חיים ונשמות הוא זה שגם ידאג להם, הוא אבא שלהם!
(כמובן שמי שמרגישה שאין לה יכולת נפשית, זה ענין שונה)"

התגובה של נעמי על העסק הכי שווה

"באמת לא מספיק מבינה הרבה מהדיון פה.
הנושא הזה הוא נושא לדעת תורה!
זה נושא הלכתי עדין ומורכב, שכל פעם שמתחילה לעלות שאלה – לכל הצדדים, הולכים להתייעץ עם רב,
וחשוב שזה יהיה רב שמכיר את המשפחה ואת הנפשות הפועלות כדי שידע להכריע.
וטענה אחת ממש לא ברורה לי – הטענה שנשים עובדות ולכן חייבים לרווח בין הילדים.

יודעת על אחת ששאלה רב גדול שהורה לבעלה – אברך רציני – לצאת לעבוד –
אם האישה לא מסוגלת ללדת עוד כי היא צריכה לרוץ כל יום לעבודה.
כלומר מתפקידנו לעשות את רצון ה', לא את רצון הסביבה והתכתיבים החברתיים,
ולעצור ילודה כי הבעל חייב להיות אברך ולכן האישה חייבת לעבוד 8 שעות כל יום, ולכן היא נקרעת ולא מסוגלת ללדת שוב – בכלל לא בטוח שזה סדר העדיפויות הנכון.
ברור שיש מקרים שרב יורה לעצור זמנית, בטח ובטח!
בגלל רפואת הגוף, ורפואת הנפש של האישה / של הבעל / של הבית וכו',
אבל בכלל לא ברור שבעל אברך קודם לילודה. ממש לא.

ועוד דבר אחרון – גדלתי במשפחה של ארבעה ילדים,
ותאמינו לי שלהורים שלי לא היה פניות נפשית אלי בכלל מכל מיני סיבות שאין כאן המקום לפרטם (וגם לא כסף)
וכל השיקולים של משפחה קטנה שיש בה פניות לילדים כביכול – זה ממש לא נכון.
את החשבונות האלו נשאיר לקב"ה לסדר.
מה שכן משמעותי מאד זה בריאות הגוף ובריאות הנפש והיכולות של האבא והאמא – ובשביל זה הולכים לשאול רב.
והרבה פעמים כמו שכתבתי סולם העדיפויות התורני שונה בתכלית מסולם העדיפויות שלנו – לכל הצדדים, והתשובה תהיה ממש שונה ואחרת ממה שחשבנו – שוב, לכל הכיוונים.
שנזכה תמיד לעשות רצון ה' ולא רצון החברה."

התגובה של אחת שעברה את זה בדיוק עכשיו על חיכיתי ללידה…

"וואוו
כמה את כותבת נכון
עכשיו בדיוק זה קרה לי
אחרי 4 שנים של ציפייה וסוף סוף קיבלתי את הבשורה הטובה
ופתאום – אין דופק
וזה לא בפעם הראשונה אלא הרביעית כבר
וזה כל כך כל כך קשה
כמו שאת כותבת – כבר דימיינתי את החופשת לידה
וכבר עברתי המון ופתאום….
ואף אחד לא יודע
ואני גם לא רוצה שידעו…
מעטים האנשים שיודעים להגיב כמו שצריך….
ד' ימלא חסרוננו ויאמר לצרותינו די"

ומה התגובה שלך? מוזמנת לשתף אותנו!