ברית הנישואין, ואיך להימנע מהשוואות

סיימנו את הפרק הקודם בשאלה למה מתחתנים. מה החסר של האיש ושל האשה שאותו באים חיי הנישואין למלא.

החסר המרכזי – הבדידות

התשובה כתובה בתורה, בפרשת בריאת האדם (בראשית ב יח), במילים ספורות ממש:

"ויאמר ה' אלוקים: לא טוב היות האדם לבדו".

ה' מביט על יציר כפיו, אדם הראשון אהובו, ואומר: "לא טוב לו!"

מה לא טוב לו? הרי בגמרא (סנהדרין נט:) כתוב: "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין!" מה לא טוב בעולם כל כך מושלם? מה חסר בחיים כל כך יפים?

התורה מגדירה בעצמה מה בדיוק לא טוב לו, במילה אחת:

"לבדו".

לא טוב לו כי הוא לבד.

ננסה לנתח את התשובה הזו. האם מה שחסר לאדם הוא חיי חברה? האם זו הסיבה שהוא פונה לחיי נישואין?

הרי גם בחור או בחורה מוקפים במעגלי חברה רבים: אבא ואמא, אחים ואחיות, המשפחה המורחבת יותר, והחברים מהישיבה או החברות מהסמינר / הכולל / העבודה / הבנין / ספסל הגינה.

מה היחודיות בקשר עם בן הזוג, שרק הוא זה שנותן את המענה לתחושת הבדידות?

כריתת ברית לחיים משותפים

כל מערכות הקשרים בעולם בנויות על קו מסוים של חיבור: הקשר המשפחתי בנוי על קשר הדם; הקשר עם ידידים בנוי על קווי דמיון ותחושת הזדהות; והקשר עם קולגות לעבודה בנוי על חוויות משותפות.

הקשר של איש ואשתו שונה במהותו: הוא לא קשר דם, ואף אינו בנוי על קווי דמיון. הוא בנוי על דבר אחר לגמרי: על כריתת ברית.

אנחנו זה לצד זה כי החלטנו לחיות את חיינו ביחד. החלטנו להקים משפחה, להיכנס ביחד למסלול המאתגר של החיים, לקפוץ ביחד למים העמוקים. אי אפשר לצלוח את ים החיים לבד, צריך מישהו לידינו. זה המקום של בן הזוג.

הקשר נוצר לא מחמת קווי הדמיון המשותפים, אלא מחמת ההסכמה וההתחייבות ללכת ביחד. עצם ה"ביחד" מייצר איחוד פנימי. עצם העובדה שבעלי הוא זה שמלווה אותי בחיים – יוצרת עומק של קשר בינינו. אין ספק שהדמיון באופי יכול לסייע ביצירת הקשר הראשוני, ולכן חשוב לברר ולהיפגש לפני השידוך כדי לוודא שיש התאמה ובסיס ליצירת הקשר. אך בסופו של דבר, מה שמייצר את העומק של הקשר – הוא עצם המסע המשותף הארוך זה לצד זו, מתוך נכונות לעזור זה לזו ומתוך נאמנות הדדית.

ככל שהחיים מתמשכים, וככל שהאתגרים נעשים מורכבים יותר – כך יש הזדמנות לקשר להעמיק יותר, להיות חלק בלתי נפרד מהנפש. בתהליך הדרגתי השותפות הולכת ומתרחבת, ואינה מסתכמת רק בניהול בית פצפון המורכב משני אנשים, אלא בניהול משפחה שלמה: בגידול ילדים, בחינוכם, בדאגה לתהליך התבגרותם, בהשאתם, בליווי מרחוק לבתים שהם מקימים. השיתוף הרבה יותר כולל ומקיף.

שותפות המתבטאת בעצם הנוכחות

השותפות של בן הזוג באתגרי החיים עשויה לתרום רבות ברמה הטכנית, כאשר כל אחד מבני הזוג רותם את יכולותיו לחיים המשותפים. אך בעומק הדבר התועלת אינה נובעת רק מהרמה הטכנית, אלא גם ובעיקר מעצם הנוכחות של בן הזוג לצידנו. עצם הנכונות והנאמנות ההדדית – ממלאת את הנפש.

במובן מסוים, ניתן להבין את משמעותה של הנוכחות התמידית דרך קשרי הורים וילדים:

מה הורים נותנים לילדיהם? אינספור דברים: אוכל, קורת גג, חום, אהבה, חינוך, הקשבה, הדרכה, ליווי, סיוע, הכוונה. אבל מה הדבר הכי חשוב? ניתן להגדיר אותו במילה אחת: נוכחות. עצם הדבר שהם קיימים בעולמו של הילד – זה הדבר הכי גדול. לא רק לילד. גם לאדם בוגר.

כאשר הורים זקנים מסתלקים לבית עולמם – ה"ילדים" עצובים מאוד, הם מרגישים שנפער בעולמם חור, חסר ממשי וכואב. מה חסר להם? הם עצמם כבר בעלים בעמם, ראשי משפחות גדולות, בעלי משרות ותפקידים חשובים. מה בדיוק חסר להם כשההורים הזקנים ממשיכים את דרכם לעולם שכולו טוב? למה יש לילדים הגדולים חור בלב?

כי חסרה להם הנוכחות ההורית. נוכחות הורית ממלאת את הנפש ומעצימה אותה.

כך – ועוד יותר – נוכחות של בן זוג ממלאת את הנפש. עצם הדבר ש"יש לי מישהו". מישהו שאני שלו והוא שלי, שהחיים שלנו הם סיפור אחד, ושיש לנו הסכם שכל אחד מאיתנו מושיט יד לשני.

הנוכחות של בן הזוג – תורמת יותר מהכל. תחושה של ביטחון, תחושה שיש מישהו שנמצא ברקע. "שיתוף" זה לא רק סיפור חוויות. שיתוף הוא דבר יותר עמוק: הוא ליווי מהותי לחיים עצמם. הנכונות להיות שם תמיד. זאת נכונות הדדית, וככל שאחד מן הצדדים משקיע בה – כך הצד השני מגיב בהתאם.

זו המילה המגדירה את הקשר בין בעל לאשתו: "נאמנות". אני שלך ואתה שלי, כי ככה החלטנו וכרתנו ברית על כך.

הדברים נשמעים אידיאליים ונחמדים מאוד. בפועל, בשטח – זה מחייב עבודה עצמית, כל יום מחדש. להיות אשה נאמנה לבעל, או בעל נאמן לאשה – זו עבודת המידות. זו השקעה, זה מאמץ. עבודה של חיים.

אבל זה מאמץ ששכרו בצידו. אלו חיים אחרים: חיים בשניים. וכהגדרתו של החכם מכל אדם (קהלת ד ט): "טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם".

השוואות

מכיון שהנאמנות היא ערך כל כך יסודי בחיים של בעל ואשה, יש צורך להתייחס לאתגר מסוים, שאולי לא נעים לעסוק בו, אבל הוא קיים בהיקף לא קטן, ודורש התייחסות:

מצוי שאשה משווה את בעלה לגברים אחרים שהיא רואה – בעלים של חברות, אחיות, או גיסות. פעמים רבות הדבר מתרחש כאשר מספר זוגות צעירים מתארחים בצוותא על שולחן ההורים בשבת. מתנהלת שיחה ערה בין כל היושבים, ומתחילות לצוץ מחשבות קנאה.

תופעת ההשוואות מצויה לא רק בנושא הלימוד אלא גם בנושאים רבים נוספים: בעוצמה, בקסם אישי, בפרנסה, במראה חיצוני מרשים, ועוד.

לאור האמור, שנאמנות אמיתית היא יסוד היחודיות והיופי של הקשר שבין בני הזוג, ניתן להבין כמה מחשבות אלה של קנאה ותחרות פוגעות ומזיקות לעצם הקשר.

לא נתכחש לזה, ואף לא נבטיח לעצמנו "לעולם לא אחשוב כך", כי אין תועלת במחשבה זו. האדם אינו שליט על רגשותיו ומחשבותיו. אם יש נסיון וקושי – יש להתמודד איתו בעיניים פקוחות ולחפש פתרון מעשי.

להיות גאים בעצמנו

לנסיון שבו אנו עוסקים אין פתרון קסם, אבל יש להציע קו חשיבה שיכול לסייע:

גאוה פנימית.

כאשר אדם עורך השוואה ומחליט בליבו שהמצב של השני טוב יותר משלו – הוא זה שבעצם ברגעים אלה מכתיר את הזולת למלך. הוא זה שקובע שחבירו מוצלח יותר ממנו, והוא זה שחומס מעצמו את האפשרות ליהנות מהחיים.

הרי אם פלוני מוצלח יותר ממני אבל אף אחד לא מתייחס לזה – אין לי בעיה. אני לא חייב להיות הכי מוצלח בעולם. כל הבעיה היא שאנשים חושבים עליו דברים טובים ועלי לא, ולזה אני כבר לא מוכן להסכים.

מי החליט להתייחס לאותם אנשים? רק אני קובע, האם אצלי יהיה מקום לדעותיהם של כל אלה שהחליטו להעריך את פלוני יותר, או לא. אם לליבי הם לא יכנסו – לא תהיה להם שום רלוונטיות לחיי.

ככל שאני בוחר להביט פנימה ולא החוצה – כך החוץ נעשה פחות ופחות נוגע אלי. ככל שאני בוחר להציץ החוצה – כך אני מאבד את החיים האישיים שלי. אני הוא זה שחומס מעצמי את החיים.

כך הם פני הדברים בכל קנאה שהיא, אך בנידוננו, כאשר הקנאה היא על בן הזוג – קו החשיבה הזה עוצמתי פי כמה.

שותף נאמן לחיים, יהיה מי שיהיה – מעצים את הנפש. האהבה שבין בעל ואשה במהותה בנויה על "אני אוהב אותך כי אתה אוהב אותי, כרתנו ברית כי ככה, ועכשיו אנחנו ביחד".

אדם אוהב את עצמו לא בגלל שהוא חכם ונחמד, אלא כי אני זה אני. זהו גם כן סוג הקשר עם בן הזוג: הקשר בנוי על עצם הדבר שאנחנו שותפים לחיים.

כל שהנאמנות יותר שלמה, כך היא מעצימה את האישיות. הנאמנות ההדדית ממלאת בגאווה חיובית פנימית. זו אני וזה בעלי, ומי שלא נאה לו – יגיש ערעור בשלשה עותקים… ולהיפך, ככל שמרגישים יותר רצון למצוא חן בעיני אחרים ולרקוד לפי החליל שלהם, כך מאבדים את תחושת הערך העצמי ונוצרת רפיסות פנימית.

הנאמנות ממלאת את הנפש ומעצימה אותה.

אלא שכאן יש להעיר: כאשר הקנאה היא בנושאים כלליים – ביטחון עצמי, מראה חיצוני מרשים, גבריות וכדומה – קו החשיבה הזה עשוי לסייע רבות. אבל כאשר הקנאה היא בנושא הלימוד – זה נעשה קצת יותר מורכב, כי הרוחניות נכנסת לתמונה.

באמת יש לאשה שאיפות רוחניות טהורות לבית של תורה, וכשהיא רואה מישהו בסביבתה הקרובה לומד יותר בהתמדה, והדרגה התורנית שלו גבוהה יותר – זה מהוה אתגר. כי לא מדובר כאן על הבלי העולם הזה אלא על משהו אמיתי.

בשאלה זו נעסוק בעז"ה בפירוט בהמשך, בפרק הבא.

סיכום:

יסוד הקשר של בעל ואשה הוא הבדידות שחש כל אדם עלי אדמות. רק חיי הנישואים ממלאים את הבדידות הזו, וזה העומק של הצורך שמחזיק את הקשר ומעצים אותו.

לפי הבנה זו – מהות הקשר היא הברית, והקיום של הברית הוא על ידי נאמנות, פנימית ועמוקה. יש להימנע מעריכת השוואות לאחרים, וזה על ידי מילוי פנימי והכרה שבעלי ואני הם אחד, והבנה שאין צורך ואין טעם לקבל אישורים מאחרים על עצם היותנו.

מקורות

יבמות סב: וברש"י שם, ספר החינוך מצוה תקפ"ב, ספר מלאכי פרק ב יג – יד.

המאמר נכתב על ידי הרה"ג ר' יעקב בוצ'קובסקי שליט"א, ראש כולל "דורשי ציון" ור"מ ישיבת "תורת רפאל", מחבר הסדרה הנודעת "בעצתך תנחני".

הסדרה לקוחה מתוך ספריו של המחבר, בהסכמתם הנלהבת של גדולי ישראל זצ"ל ויבלחט"א, ובראשם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל.

להצטרפות לקבלת מאמר שבועי על הפרשה ואקטואליה, ולקבלת החוברת "דרכי ישרים" העוסקת באתגרי התקופה, לחצי כאן >>>

לשמיעת הרצאות לנשים מהרב שליט"א בקול הלשון, לחצי כאן >>>