קצת בחשש מעלה את הנושא.
באמת חלמתי להיות סבתא שאוהבת את כולם ולא מבקרת ולא שופטת ולא…
אבל מה עושים כשהראש של הנכדות רוחש כינים וזה פשוט דוחה? והלבוש מוזנח, ולא כי אין כסף אלא כי לאמא לא מדי אכפת…
ולהגיע להתארח אצלם זה לעצום עיניים ולהתגבר ולא לראות מה שדוחה. ואם הם מאד מבקשים שתתארחי כולל לינה, אז זה בכלל סיוט…
ואל תציעו שאני אעשה את הניקיון לראשים ואת הקניות וכו’ כי מבחינתי זה שדר לבת / לכלה שהיא כישלון.
כל כך עצוב לי שחמות רואה את הכלה שלה בכזו שטחיות ושיפוטיות,
נכון שטיפוח וניקיון זה לא נעיין של מה בכך,
אבל אם בזה מסתכם הצורה שבה את רואה אותה-
סליחה על הבוטות,
אבל למה לקחת אותה ככלה?!
למה היא אמורה לעמוד בסטנדרטים שלך בנושאים שהם כל כך אינדיבידואליים ותלויים בגורמים משתנים?
ממליצה לך לקחת פסק זמן מידי פעם, ולהיזכר למה באמת שלחת את הילד שלך להיפגש איתה,
אולי זה יחזיר אותך לפרופורציות.
מבינה מאוד את מה שאת שואלת , גם אני הגיינית ותמיד במשפחה יש ילדים נקיים יותר ופחות וזה מפריע לפעמים .
אני חושבת שמה שאת שואלת זה לא שאלה ספציפית , זה שאלה של חיים ,
ללמוד לקבל את האחר , ללמוד לאהוב את האחר באמת איך שהוא ,
ובתוך המשפחה צריך ללכת בין החבל הדק של בין "להכיל "ולבין "לעזור "
בגדול אני חושבת שאת פשוט רוצה עצה פרקטית אז :
תתפללי עליה ועלייך, תעריכי את כלתך בדברים הטובים שיש בה ! גם אם לא תגידי היא תרגיש ! ותלמדי לאהוב אותם ככה , לא משנה אם המצב ישתנה או לא . ( אני מניחה שלא מדובר בהזנחה פושעת אלא בקו אחר מימה שאת )
זה הכי יעזור לך בעולם כי את עצמנו קל יותר לשנות לעומת בנאדם אחר
אני משרקת עם מרכך אך הילדים שלי התרגלו וחזרו לבכות ולצרוח
אני מבינה אותן אך אני סבלתי כי הכינים קבוע באו אלי ולא לאחיותי
ובה' שילדי לא סובלים כי אני לא יכולה לעמוד מול הכאב הזה כי גם אני הייתי רגישה
אשמח לעוד הצעות הקלה
(גיסות שלי סמות את הילדים שלהן מול מסך שזה ממש לא בערכים שלי)
לספר סיפורים, להמציא שירים, חידות, לנחש כמה כינים נספור, מתי תצא המפלצת של הכינים (הכיתה הכי גדולה..), לצחוק הרבה שמחר תולים שלט לגן 'כל הכינים נא ללכת לראשים אחרים', לדברר את הכינים בפאניקה על הראש. הינה בא המסרק! הצילו! כולם ימינה, לעלות מהר על אוזן שמאל!- הכל יכול להקל. לא יכולה לומר לך שזה ניסים.
אםשר גם סיםורים בקלטת.
מה שגם מאד עוזר חוץ מהכימיקלים זה לחפוף בסבון כלים. (פיירי עדיף)
זה טוב לא רק כדי להסיר את החומר מהשיער. זה גם הורג
לחמות היקרה, לדעתי אין מה לעשות וזה המצב. הכלה/בת לעולם לא תשתנה. זה אופי מולד. גם אם היא תעשה כמה צעדים, מניחה שהם לא יגיעו לסטנדרטים שלך אף פעם. גדלתי לאמא כזו. שנאתי את זה. סבלתי מזה. התביישתי. אמא שלי אישה מדהימה, אבל היום אני מבינה שפשוט לא היה לה את זה. לא באשמתה. היום אני מבינה שזו מתנה לדעת לטפח, להבין בניקיון. לתחזק בית. סבתא שלי היתה פדנטית. הדודות תמיד דיברו על ניקיון ותמיד הרגשתי סוג ב' בין כל הנכדים. גם האחיות שלי הרגישו ככה (כינים זו בעיה אחת מהמכלול). במבט לאחור אני נעלבת בשבילי, ומבינה את הסביבה באותה מידה. כי זה קשה לדרוש קרבה ואהבה ממי שהוא אנטיתזה למה שאת. הבית שלי היום מצוחצח. לילדים שלי אין כינה אחת. הכל מוקפד ברמה גבוהה מאד, והרבה מזה בגלל חוויות העבר שלי…אבל לסבתא ולדודות אין לי הרבה סנטימנטים. זו האמת. הייתי ילדה מוזנחת שלא באשמתה, בוגרת מאד ומבינה הכל. גדלתי. השתנתי. הבית השתנה כי ידענו לתקתק אותו, אבל מבחינת המשפחה המורחבת-אין לי רגש.
ההודעות כאן כל כך שיפוטיות על השיפוטית של החמות
לחמות אסור להיגעל מילדים מלוכלכים ורוחשי כינים
אבל לשפוט את החמות על כך שהיא רואה רק את הלכלוך של הכלה כאן מותר להיות שיפוטיים. וזה למה?
חמות יקרה. אני ממש מבינה לליבך. לא כיף שהנכדים שלך מגעילים אותך
ואגב. כינים זה לא בגדים מוזנחים. כינים זה ילד שמגרד בלי סוף וסובל. לא מבינה למה זה נשמע כאן לגיטימי
ואני מבינה שאקבל תגובות שאני שיפוטית על ההודעה שלי.
אבל היה לי חשוב לכתוב אותה כי יש עוד שחושבות כמוני אבל חו לא רוצות להיות שיפוטיות