חוסר היגיינה אצל בני משפחה

לאא
אל תעשי את זה.
אל תנקי את הראש של הנכדות בלי שאמא שלהן יודעת. נקודה.
אמא שלהם מלאה בכוונות טובות,
ואני לא חושבת שיש אמא שלא רוצה ילדים נקיים.
יכול להיות שהיא לפני/אחרי לידה
יכול להיות שהיא חלשה מסיבה כזו או אחרת,
יכול להיות שאת לא מרוצה ממי שהיא באופן כללי
ולכן, אם רק תעשי משהו, זה יחמיר את מערכת היחסים הזאת.
ואם את קונה לנכדים שלך בגדים כדי שיתלבשו יפה, תוסיפי משהו קטן לאמא שלהם,
כדי שזאת תהיה מתנה ולא ביקורת בצלופן עם סרט.

הרבה כותבות כאן על כינים כהזנחה,
אני רוצה לחדש לכן שכינים זה עניין של טבע,
יש לי ילדים שהדם שלהם מושך כינים בלי סוף, מגיל חודשיים!!!
ויש להם שיער דק, כך שלא עוזר לסרק עם מסרק כינים, צריך לעבור בין השערות להוציא ידני… ולמחרת שוב הכל מלא..
וחלק מהילדים עם קושי תחושתי שצריך לריב איתם שיסכימו לכמה סרוקים
ומציאות החיים היום תובענית כ"כ שמאוד קשה לשמור על ראש נקי תמיד.
יש לי תקופות שאני משתדלת לסרק ולנקות, ויש תקופות שזה ממש לא מעשי
כמה שאני מנסה ללמד את הילדים להעביר מסרק באמבטיה, הם לא בעניין…

ולעניין הביגוד – לפעמים זה מגיע מחוסר תקציב, יתכן שהיא מלבישה מה שיש, קונה מידות יותר גדולות שיחזיק מעמד לאורך זמן וזה נראה בהתאם

אני חושבת שזה הרבה תלוי ביחס בין הכלה לחמות אם זו חמות שבאופן כללי מחמיאה ומפרגנת כמו חמותי ב"ה אז כשהיא באה אלי עם הדרין ואמרה לי בטח הילדים כ"כ סובלים גם חני (שם בדוי..האחות הכי קטנה של בעלי שעדיין ילדה בעצמה) סובלת מיזה מאוד וכל הזמן נדבקת אז השתמשתי בהדרין ומאז שקטט, היא עשתה את זה בכזו טקטיות שבכלל לא חשבתי להיפגע..

מנצלת את ההזדמנות ומראה גם את הצד השני.

לפעמים כינים זה מכה שאין מה לעשות.
כולנו במשפחה עם דם מתוק. כל הטפילים. כינים. יתושים. תולעים. כיף.

וכן, אמנם כבר מזמן אני לא ילדה. וסיימתי סמינר ממש מזמן.
אבל יש לי אחים קטנים.
כמעט כל ערב מסרק סמיך, הרבה פעמים חומרים מסוגים שונים ולא תמיד זה עוזר.
כינים לא תמיד שווה הזנחה.
כינים לפעמים זה גזירה.

ואני זוכרת את עצמי בתור ילדה.
כמעט כל ערב.
זה מושך בשיער. וזה כואב. ואני בוכה.
ואמא מסבירה לי שצריך…

היום בתור בוגרת זה התפקיד שלי.
ואני במקום הזה.
משכנעת את אחותי לשבת עוד קצת.
בפוזה לא נעימה שיכולה להמשך במקרי קיצון גם שעה.
והיא רק בגן. ילדה קטנה.
אין לה כח לשבת כל כך הרבה זמן בלי לזוז. וכבר נגמרו לי הסיפורים והשירים.
וזה כואב, ומושך.
השיער כבר יבש. וצריך להרטיב אותו שוב.
והיא עייפה.
ואחותה מחכה בתור–

חברות לא רצו לשבת לידי.
וחברה שהביאה פתק מאמא שרוצה לעבור מקום. והמורה אפילו לא טרחה לחכות יום אלא מתוך הפתק של האמא מעבירה אותה. משפילה אותי מול כל הכתה.
אותה חברה דווקא היתה חברה שלי אחרי צהרים. וזה היה מוזר.
ואנחנו הולכות ביחד ברחוב- והיא שואלת אותי למה אני מגרדת. ואני כבר מספיק גדולה כדי להבין שהיא יודעת למה ועונה שיש לי פצעים בראש. אבל היא מתעקשת "ומה עושה את הפצעים בראש?" בחיוך מתחכם. לא זוכרת מה עניתי לה.
זוכרת שנשרפתי מבפנים.
היית בת 9, והזכרון הזה מעלה לי דמעות בעיניים. למרות שממקומי היום (בת 20 +) אני יודעת כמה בת 9 היא ילדה קטנה, וחסרת רגישות. ולא כועסת. אבל

ואמהות הן עמוסות. ומסרך סמיך כל ערב זו מעמסה כבדה מאד.
ויש לנו הרבה בנות עם שיער עבה, מתולתל וארוך.
היום אני עם שיער נקי. אבל מדי פעם נדבקת (עדיין!) וזה מביך. היום אני תוך יום- יומיים מבערת את זה לגמרי. אני כבר לא ילדה.
וכן- דם מתוק זה לא כיף. ומהיתושים אני סובלת עדין, כנראה לנצח.

תראו גם את הצד השני.
לא לשפוט.
לא לבקר.
גם ילדים קטנים רואים מה חושבים עליהם המבוגרים.
הדודה שלא מרשה לעשות הצגה. היא לא מסכימה שתשימי את הכיפה של הבן שלה. ( אפשר לחשוב, תנערי. זאת כיפה! לא צעיף צמר!)
סבתא שמתעקשת לעשות לך מסרק סמיך. ואת על הפרינציפ מסרבת.
הדודות שכתוב להן על המצח- אמא שלך מזניחה. ואת רוצה רק לצעוק- היא האמא הכי טובה בעולם! אתן אלו שלא יודעות כלום.
לא לקרוץ בעיניים ולעשות פרצופים על המזניחים האלו.
אנחנו לא מזניחים ולא מוזנחים.
הילדים שלנו הכי מטופחים בעולם.
גם אם לא תמיד אנחנו משתלטים על הנגע הזה.

אתם לא חייבים לקרב ראש.
זכותך להעביר את הבת שלך מקום- אבל ברגישות. תתקשרי, אל תשלחי עם הילדה פתק- או יותר גרוע- במחברת קשר לדיראון עולם.
אל תרכלו.
ובכללי- אל תדון לפני שתגיע למקומו.

עה"ח.
בחורה גדולה עם לב של ילדה, פצוע.