יום הכיפורים בשער. היום שבו יקבע כל העתיד שלנו בשנה הבאה, ובד בבד האם נזכה למחילת עוונות. יום גורלי מאין כמוהו. ביום הזה אנחנו באים לבית הכנסת לשעות ארוכות של תפילות, החל מהשכם בבוקר עד תוך הלילה, עם הפסקה קצרה למנוחה. אנחנו מגיעים עם כל הנכונות והרצון הטוב.
בהלכה מבואר שאנחנו דומים למלאכים: עומדים על הרגלים, עטופים בבגדי לבן, מתייחדים עם הקב"ה למשך יום שלם. עד כדי כך שאנחנו צועקים "ברוך שם כבוד מלכותו" בקולי קולות.
אבל האמת היא שדווקא ביום הזה יש לפעמים הפרעות כל כך רבות להרגשה הפנימית, שההרגשה היא שאנחנו ממש ממש לא דומים למלאכים. מבחינה חיצונית – אולי כן, איכשהו, אבל מבחינה פנימית – איפה המלאכים ואיפה אנחנו.
המזגנים קצת מטרטרים – וזה מספיק כדי לטרטר לנו את השכל; החזן קצת מושך / מסלסל / מנסה לבכות בצורה לא כל כך מוצלחת – וזה מעצבן אותנו; רגע אחד הגב מגרד, ורגע שני הראש כואב, ורגע שלישי אנחנו מחפשים טישו; ועד שסוף סוף הצלחנו לרכז את המחשבה בשמונה עשרה – מספיק כסא אחד חורק או בכי של ילד קטן כדי לקטוע את הרצף. וזה עוד הכסף הקטן. עיקר התסכול הוא שהמידות הרעות והיצרים, המחשבות המתרוצצות והתסבוכות, והתאוות הטפשיות – פועלים במלוא עוזם גם ביום כיפור, אין הבדל. היצר הרע לא הולך לנוח לרגע, גם בעיצומה של נעילה. למרבה התסכול אנחנו נשארים קטנים, ממש באותו גובה.
מה צריך להיות היחס לזה?
חז"ל (מגילה לא.) גילו לנו את היחס. ביום כיפור אחרי ההפסקה, אחרי סדר העבודה בוער ו"ונתנה תוקף" דומע – הם תיקנו לקרוא במנחה ביום כיפור פרשת עריות. מדוע? האם ביום כיפור אחר הצהרים אין לנו מה לשמוע חוץ מאזהרה לא לעשות מעשים שפלים ופחותים שלא יעלו על הדעת?
רש"י שם מפרש: "שמי שיש עבירות בידו יפרוש מהן, לפי שהעריות עבירה מצויה, שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו". התשובה היא פשוטה, הרבה יותר פשוטה ממה שנדמה: תבין שאתה בן אדם. בן אדם לא אמור להתהפך תוך רגע. גם אם הוא עומד על הרגלים יום שלם עטוף בגדי לבן ואין לו בעולמו אלא מחזור ותפילה – לא השתנה בו משהו באמת. הוא לא הפך למלאך.
אל תצפה למהפכים, כי בן אדם באמת לא מתהפך. אותו אדם שצועק בכל כוחו "שמע ישראל" בנעילה, עם דמעות בעיניים – חצי שעה בלבד אחר כך הוא אוכל עוגת קינמון עם כל הגעשמאק. וזאת לא סתירה, כי אדם באמת מורכב מרבדים רבדים. אל תחשוב שאתה מלאך. אתה לא מלאך, ולא אמור להיות כזה. אתה אדם, אדם עם יצרים ורצונות וצרכים פשוטים, וגם אחרי "סדר העבודה" מרומם – אתה צריך להזכיר לעצמך פרשת עריות.
אבל זה לא אמור להעליב אותך, אלא להיפך. תבין שהקב"ה רוצה אותך דווקא כמות שאתה. זאת לא חכמה להפוך למלאך ומהגובה של המלאך לחזור בתשובה. הקב"ה רוצה אותך דווקא כמות שאתה, בגובה האמיתי שלך, משם תנסה להתקדם, וזה מה שאהוב לפניו.
גם ביום כיפור מגרד לך הגב, ומעצבן אותך המזגן, ואתה לא יכול בלי טישו, ויש לך מחשבות לא נחמדות על פלוני שלקח את המקום שלדעתו היה מגיע לך. ככה זה, וכך הקב"ה רוצה אותנו. עם כל הרבדים הנמוכים שלנו, הוא רוצה שניקח את זה וננסה להתרומם, בצעדים קטנים וישימים, לחשוב באמת על החיים בצורה ריאלית, ולהתאמץ לתקן מה שאפשר.
הפייטן ביום כיפור אומר: "אשר אימתך – באראלי אומן באבירי אומץ וכו'. ואביתה תהילה – מגלומי גוש, מגרי גיא, מדלולי מעש". נתרגם את זה לשפתנו: "ואביתה תהילה – ממוסחי דעת, ממופרעי קשב, מנפגעים מהגבאי, מנלחמי הרהורים, ממתאווי רוגלך, ממצפי תשומת לב, והיא תהילתך".
—
שיעור של הרב שנמסר הערב לנשים על יום כיפור:
