התמונה הממוסגרת שלי

לפעמים אני מרגישה כמו אמא אחת בתוך סיפור שלא נגמר.
לא פרק, לא פסקה – רק משפט אחד ארוך, בלי נקודה, בלי פסיקים, בלי רגע לנשום.
עגלות, תיקים, בקבוקים, קולות.
יד אחת מחזיקה במגב, השנייה בכפית,
והראש… מנסה להישאר מעל המים.

אבל לפעמים – המים שוצפים, ואני טובעת.
בבוקר אני פוקחת עיניים ישר לתוך כאוס:
מישהו לא מוצא גרב,
מישהי החליטה היום פשוט לא ללכת לגן,
והשיש? נראה כמו אחרי שדה קרב.

אני בדרך לעבודה – ושוקו נשפך על החולצה ועל הרצפה.
אני צורחת, בלב, ולעיתים גם בקול.
אני לא שותה קפה – אני רודפת אחריו.

אחרי הצהריים, אחרי העבודה,
אני מפעילה את מכונת הכביסה ברגל, מחלקת ביסקוויטים ביד ימין ומחליפה חיתול ביד שמאל.
ברקע – צרחות, ובלב – אנחות.

וכשיש תאומים?
זה לא רק כפול, זה פי מיליון:
כפול בגדים, כפול כביסות, כפול החתלות, כפול עגלות, כפול בכיות…
ובדיוק כשאני מנסה לנשום –
הגדול בוכה כי האח הקטן לקח לו את האוטו,
והאחות בת הארבע מושכת לי בחצאית:
"אמא, תראי מה ציירתי! עכשיו! לא אחר כך!"

ואני?
אני כבר לא שומעת.
העייפות חורגת מכל הגדרה.
אני מסתובבת בבית כמו לוחמת אחרי קרב,
עושה פעולות בלי להרגיש אותן:
מנגבת, מרימה, מרגיעה, מחלקת, מחליפה, מבשלת, מחלקת שוב…
ובתוך הלב – תחושת חנק, לפעמים כזאת שצועקת: "אין לי כוח יותר!"
"הם שואבים אותי!"

ואני שואלת את עצמי:
מי בכלל המציא שילדים זה שמחה?
כי בתוך כל הרעש, הבקשות, הלילות הלבנים, הבלגן, תחושת הכישלון והלבד –
השמחה הזאת לא תמיד מגיעה.
לפעמים זה נראה לי כמו סיסמה, משהו שיצרו כדי להשתיק אותנו…

הבטיחו שקט, הגיע סיבוב שני –
השנים עברו.
הם גדלו.
החיתולים הפכו לתיקי בית-ספר,
המריבות על צעצועים – למריבות על מקומות ליד השולחן,
והבקשות הפשוטות – לדרישות מורכבות.

השאלות ה"תמות" כמו "אמא, למה השמיים כחולים?"
הוחלפו ב"אמא, למה את לא מבינה אותי?"
ו-"למה את לא מרשה?"
ופתאום אני עומדת מול אותו קיר –
קיר של עייפות, רגשות סוערים, תסכול מצטבר,
קיר שאני נאלצת לאסוף עצמי מולו שוב ושוב…

אמרו לי: "חכי, עוד קצת, תראי שיגיע השקט…"
אז חיכיתי, נשמתי.

אבל אז הגיעו הנכדים.
הם מתוקים, באמת, כל אחד אור קטן.
אבל גם אור יכול לסנוור.
יחד איתם נכנס עוד סיבוב של רעש ובלגן,
עוד אחר צהריים של כאוס,
ועוד בת שלי בדלת, עם עיניים מתרפסות:
"אמא, רק לשעה… את יכולה לשמור עליהם? אני חייבת לצאת."

ושוב – הבית מתמלא קולות,
ושוב – אני לא מספיקה לנשום, גם גדולים, גם קטנים…
ושוב – אני לא יודעת איך אפשר.

המשקפיים שמשנות את הסיפור –
אני עומדת במרכז כל הרעש והבלגן,
מרגישה איך העומס מכה בי כמו גל ענק שמכסה אותי לגמרי…
אני מתיישבת על הספה, רגע אחד בלי לרוץ. מסתכלת מסביב ורואה –
פתקים צבעוניים על השולחן, עיפרון בלי שפיץ, בקבוק מים כמעט ריק,
בפינה ערימת ספרים שהפכה למגדל משונה,
ועל הרצפה שובל נעליים, צעצועים, טושים בלי מכסה, מגבת נשכחת…

אני מוציאה את המשקפיים שלי, מנקה אותן בשרוול, ומרכיבה על האף.
ופתאום… קורה הפלא. אני רואה אחרת.
העולם נראה אחרת.

הבלגן הזה בסלון – סימן לחיים.
הצרחות והצעקות, שהיו רק רעש מעייף, הופכות לבניית עולם.
הנכדים, להמשך השותפות שלי.

ואני?
אני כבר לא טובעת בעומס – אני שוחה בתוכו.

המסגור החדש –
זה כמו רגע בבדיחה –
כשאת בטוחה איך זה ייגמר, ופתאום הסוף מפתיע אותך,
ואת מתפקעת מצחוק…
לא כי משהו באמת השתנה,
אלא כי פתאום ראית את הסיפור מזווית אחרת.

וזה בדיוק מה שמשנה:
לא מוחק את העומס, פשוט משנה לו את המשקפיים.
מסגור מחדש זה לקחת את התמונה המוכרת,
לתלות לה תוספת אחרת – רכה יותר, מחויכת, לפעמים אפילו מצחיקה.
לא לשנות את המציאות, אלא לשנות את הפרשנות עליה.

אני בוחרת לראות את הסיפור מזווית חדשה –
לא כאילו הכל כאוס, אלא הוכחה לחיים, לתנועה, להמשכיות,
לשותפות, לאהבה שממלאת את הבית.

הכוח לבחור –
אני לא רק "עושה כביסות" – אני מגדלת עולמות.
אני לא רק "משגיחה על הילדים" – אני נוגעת בנשמות.
אני לא רק "מכינה ארוחה" – אני מנהלת מפעל חיים.

וכשאני רואה כך, הכל פתאום מקבל משמעות אחרת.
ואני יכולה להמשיך, לנשום, ואפילו למצוא רגעים של שמחה בדרך.

גיליתי שזה לא קסם, זו בחירה.
כשהלב מתכווץ, אני מזכירה לעצמי:
את לא שפחה – את כוהנת.
הלופ האינסופי – שכר נצחי,
שולחן השבת הסוער – שולחן של חיים,

והבית שלך?
הוא מקדש קטן.

המתנות הקטנות שמאירות את הלב –

ובמשקפיים החדשים האלה – אני לא רק רואה אחרת –
אני גם מרגישה אחרת:

אני שמה לב  פתאום, לפתק עם לב כחול,
ולילד שאומר בקול מתוק – "אמא, ציירתי את זה – רק בשבילך!".
אני רואה – מחייכת, עוצרת, נושמת,
ובוחרת לראות את הרגע הזה, להתמקד בטוב.

ילד עם עיניים נוצצות מנשק את הסידור שלו,
נכדים נכנסים ב'שָלוֹווווום סבתא!',
פנים קטנות מרוחות גבינה – ואני?
במקום לרוץ לנגב – אני מצלמת.

ופתאום אני שומעת את הצחוק המתגלגל,
מרגישה את הרגעיות שבשמחה הפשוטה והשלווה.

אני עומדת מול מקרר עמוס מגנטים, ברכות, תמונות.
משהו בי לוחש ומודה על המתנות הקטנות.

כשהלב נפתח לאור חדש –
ופתאום נפתח לי חלון –
חלון של שמחה, הכרה, התרגשות מחודשת מהמשפחה שלי.

וכשהלב בוחר להתמקד בטוב –
הטוב גדל.

כמו נר קטן בחושך –
אור שמאיר מחדש את כל מה שכבר כאן.

זה לא אומר שזה קל,
זה לא אומר פחות עייפות או פחות כלים בכיור,
זה אומר שהלב שלי מתרגש שוב.
זה נותן לי כוח להמשיך –
וזה משנה הכל.

הכל סביבך מושפע מהמשקפיים אותן את מרכיבה –

וזה מה שהבנתי.

לפעמים אנחנו לא רואות כמה המשקפיים שלנו כבר ישנות,

כמה לכלוך הצטבר עליהן – עייפות, שגרה, אכזבות.

אנחנו מסתובבות עם אותו מספר,

חושבות שהעולם נראה כפי שהוא,

 אבל אולי זו רק העדשה –

אולי המספר כבר לא מדויק,

אולי גם אנחנו השתנינו,

גם הלב זקוק לבדיקה.

מה שפעם היה עומס – יכול להיות המשכיות.

מה שנראה כבלגן – היום סימן לחיים,

ומה שהיה מטלה – הפך לרגע של שליחות,

לפעמים פשוט צריך לעצור, לנקות את המשקפיים.

כשאנחנו באמת רואות –

אפשר לראות חד את מה שמחכה לנו באופק,

ולקבל בהירות על מה שמולנו ממש כאן,

וזה משנה הכל.

ובסופו של דבר – מה יותר משמח מתמונה ממוסגרת עם הילדים שלך?

"ילדים זה שמחה" – לא תמיד מהזן שמצטלם שבפרסומות.

לפעמים השמחה לובשת פיג'מה עם כתמי קקאו,

ומתפזרת על הרצפה יחד עם לגו.

היא מסתתרת בתוך הבלגן,

מתחת לערימות הכביסה,

מאחורי לוח הזמנים הצפוף.

וזה בדיוק מה שהופך אותה לאמתית כל כך.

מי שמצליחה לצחוק בין ידיים מלוכלכות,

לחבק גם כשהיא עייפה,

ולראות את היופי גם כשהבית מבולגן –

היא לא רק אמא,

היא אומנית של החיים.

ואם לפעמים השמחה נעלמת מעינייך –

זה לא אומר שהיא איננה.

היא רק מחכה שתרימי אליה מבט,

בין קריאות הילדים, בין רגעי הכאוס הקטנים,

יש נקודות אור שמחכות להתגלות.

ובסוף, מה שגורם ללב שלי לפרוח באמת,

זו התמונה הזאת –

תמונה ממוסגרת, מלאה חיים, עם הילדים שלי.

כן, אני יודעת,

הם אלה שגרמו לי לא למצוא גרב,

ששפכו שוקו על החולצה,

וששכחו לסגור את החבילה של הטושים…

אבל גם הם –

אלה שגורמים לי לעצור רגע,

ולשים סוף סוף נקודה…

אסנת פוקס, פסיכותרפיסטית לנשים ומרצה –

מלווה נשים במסע האימהות שלהן ומפתחת גישה של חמלה עצמית.

מחפשת ערב מרומם לקהילה? סדנה לצוות? או תוכן מעצים ליום עיון?

אסנת פוקס מזמינה אותך להרצאות וסדנאות מרתקות ומעצימות שמעניקות כלים לחיים:

♦ משמעות האימהות – לגעת בלב המסע האימהי ולגלות את הכוח שבך.

♦ חוזרת לעצמך – סדנה מבוססת על שיטת העבודה של ביירון קייטי.

שמלמדת איך להתמודד עם מחשבות שמחלישות אותנו ולחזור לערך העצמי שלך.

♦ פיל בחנות חרסינה – סדנה חווייתית בנושא: מתנת האמון – לניהול רגשות ואתגרים במערכות יחסים.

מתאים לאימהות, צוותים חינוכיים וקהילות שרוצות לצמוח ולצאת מחוזקות.

כי אין כמוך, אמא!

לפרטים נוספים ולקבלת המלצות, חייגי: 054-8470042

'מאמא בצניחה לאמא בצמיחה' קו תוכן מעצים לאמהות  –

השראה, טיפים מעצימים וחמלה עצמית. ללא עלות.

 אמא, את על הקו? 02-3134108