הצעקה שאני רוצה שכולם ישמעו

אני חייבת להודות שהתגובות שנכתבו כאן מרגשות לא פחות
פתחתן את הלב
הכאב, החום, האהבה , התקווה והייאוש זרמו כאן בין המילים
הלוואי וכל מורה הייתה קוראת את זה
סתם, בשביל לדעת שלא הכל חלק
שאפשר להציל
שאפשר לעזור
ולתמוך
הלוואי ויהיה לכולן רק טוב

שלום לך אמיצה !!!!!!!
אני חושבת לעצמי מאיפה לקחת את האומץ להעלות על הכתב את שמכוסה ונמצא בטאבו. מצדיעה לך! ומודה לך כל כך. לי זה עדיין קשה כי הגרון מלא בדמעות ומתקשה לדבר במילים. אבל הכאב שהעלית מוכר לי כל-כך טוב כי אלו החיים שלי. מעבר לזה בכל שבת ובכל חג מגיע תסמונת יום השנה. התת מודע יודע ומכיר את הלוח וזה מציף….. הכאב הגדול הוא שאת מפסידה את ההתרוממות הרוח של הימים הקדושים והמרוממים. ויושבת באבל בין חתנים. בעוד סביבך הכל עליז שמח וקליל , ואצלך כבד , כבד. דמעות בזוויות העין. גם להתארח לא תמיד נעים, כי, סוף סוף את הנעבאך התורנית שהוזמנה עבור עשיית חסד. לא מש אחת מ. לא ממש שייכת לקום ולמה שקורה. לא תמיד יכולה להשתתף בדיונים המשפחתיים. ומה שקורה בעצם זה – שוב להרגיש בודדה אפילו שיש סביבך אנשים ו- בסך הכל די נחמד. בקיצור. תודה לכל היועצות ומנדבות עזרה. פתרונות והפניות לארגונים אנו יודעות לבד. דרוש תמיכה , הבנה , הכרה בסבל בלי שיפוט. וקצת הערכה לאישה האמיצה שנחלצה חושים לקום ולברוח כדי להגן על עצמה ועל ילדיה.

חג חנוכה שמח לך , לילדיך ולא החברות לסירה.
ולכולן

כמעט כל מה שעלה לי כשקראתי בלי לנשום כאן את כל התגובות מצאתי אחרי כמה שניות בתגובה מסויימת.
דבר ראשון תודה ענקית לבמה היקרה הזאת ולכל מי שהגיבה כאן!!! כמה שידעתי עד היום שאני לא היחידה בעולם שהתמודדה ומתמודדת עם מצבים כאלו שתארו כאן. לראות ולקרוא שיש בנות שמבטאות את מה שיש לך בלב העלה דמעות בעיניים ששנים לא העזו לצאת.
אני חושבת שהקושי העיקרי כאן זה באמת החוסר יכולת לשתף כשיש צורך מטורףףףףףף לשתף!!!
לצערי, כאחת שניכוותה גם בטיפול (לקח מידי הרבה שנים עד שזה בכלל התאפשר) גיליתי, שפשוט לא היה לה כמטפלת את היכולת להכיל כ"כ הרבה זוועה. כמה שהיא שמעה פשוט לא הייתה מסוגלת להבין שזאת באמת מציאות החיים!!
שנים שחלמתי להגיע לרגע הזה של אוזן קשבת שתעזור לי לפרוק גרם אחד ממה שיש על הלב. וזה התנפץ לי ברמה כ"כ כואבת. אבל דווקא אז הגיעה הישועה בצורה פלאית ממש,(ולא בטיפול!) כי מצאתי את עצמי מתפרקת בבכי מול אחד ויחיד שיודע מה קורה אתי…
למרות שזה היה ישועה נקודתית, ולא חסרים דברים שעדיין מצפה לישועה שלהם, אני מודה לה' על הנס הזה שקרה.
המסקנה שלי-אני עדיין חושבת שכדאי מאוד מאוד ללכת לטיפול אבל!!
לזכור לפני הטיפול שהמטפלת היא גם בן אדם ואל תבטחו בנדיבים…..
להתפלל חזק בדמעות ובמילים וצעקה שרק ה' הכל יכול מקשיב ומסוגל באמת להכיל שאם זה טוב עבורך -שיפנה אותך לאנשי המקצוע ולרבנים הכי מתאימים שיש !!
אני יודעת שלהגיד לאנשים במצב הזה שיש תקווה זה מאוד קשה לשמוע… מי כמוני יודעת.
אבל, נקודה אחרת שהחזיקה אותי בחיים (כפשוטם ממש! חיים פיזיים!) הייתה מה שקראתי על ניצול שואה ואכתוב כאן בקיצור ממש כי גם לא זוכרת פרטים מלאים של שמות וכו', מדובר על יהודים שהחליטו לקחת ברגעים של ייאוש "הלוואה" מהבנק העתידי שמחכה להם. לדמיין את החיים העתידיים של בית, ילדים/ואם יש ילדים אז נכדים, חיי משפחה תקינים וכו' ושזה ייתן את הכוח להמשיך לשרוד ולהתפלל הלאה.

למרות שאישית אפשר לומר הרגשתי במצב יותר גרוע מניצולי שואה כי להם היה מותר לכעוס ולהאשים נאצים ולקלל אותם בלי שום בעיה. ואני, לא אוכל ולא רוצה לעולם להאשים את ההורים שלי/ או כל יהודי אחר שהיה לו חלק במצב הנוראי הזה….
אז אין אפילו על מי להוציא את התסכולים והכעס… רק כאב נוראי שמתבטא בתפילה מעומק הלב עלי ועל כל עם ישראל שלא יעברו יותר דברים כאלו
ולגבי שבתות וחגים שהם זמן מועד ל…. אני זוכרת את עצמי ברגעים האלה צועקת בלי מילים לה' -זה לא יכול להיות שזאת התורה שלך!! אבאלה! אני רוצה לקיים את המצוות היפות שלך כמו שהגננת והמורה מתארות את זה ולא בצורה נוראית כזאת! הייתי שומעת רבנית מדברת על התגברות על הכעס בזמן הכנות לשבת. רציתי אז לצעוק לה-אבל איך מתגברים על גיהנום ובית שלוהט ולך אין שום חלק בדבר הזה???? כלומר, מה שלא תעשי ומה שכן תעשי לא יעשה את המצב יותר טוב!! על זה אין בכלל שיעורים והרצאות. הרבה יותר קל להתמודד עם אמונה עם מצב כלכלי/רפואי (שגם זה לא נגרע בבתים האלה למרבה הכאב והצער ושלא מאחלת לאף אחת) מאשר להתמודד עם אמונה מול מצבים שאנשים גורמים דבר ראשון לעצמם ומשליך על הקרובים שלהם בהכרח.
אולי בזכות הבמה הזאת יהיה איזה שינוי ונתחיל לשמוע פרקי אמונה גם בנושאים האלה, איך אפשר להתמודד עם מצב לא אפשרי שכזה