הי יקרות.
רוצה לשאול אתכן שאלה שחשוב לי לדעת אם רק אני מרגישה ככה .
עכשיו יצאתי מכמה ימים שבהם היית עם שפעת, כאבי שרירים, צינון נוראי וחולשה כללית שלא יכולתי לתפקד כראוי.
הרגשתי בכל הימים האלה רע עם עצמי ואשמה, צורך להתנצל לילד שלי בן השנתיים וחצי ולבעלי שסליחה שאני לא מרגישה טוב.
ואילו התחושה היא שפשוט אין לי את הזכות או ואסור לי לא להרגיש טוב.
זה היה לי קשה ממש.
רוצה לדעת אם יש עוד כאלה שמרגישות כמוני.
אציין שבעלי לא מדבר מילה עושה הכל בשביל להקל. להפך, כועס עלי שאני מתנצלת,
אבל למה אלו התחושות שעולות בי?
אני גם ממש כועסת על עצמי כאילו אני זימנתי את החולי הזה..
וואו, אתן מדהימות בתגובות שלכן. מזדהה גמני עם תחושת האשמה וההלקאה הפנימית הזו. עבדתי על עצמי המווון באמצעות טיפול רגשי ואחר כך כל הזמן לדבר לעצמי ולענות. לא לוותר! אני טובה! אני שווה! לא משנה מה קרה…
המון הצלחה לכולן
רוצה לומר לנשים המהממות ששיתפו פה לגבי הפרעת קשב –
כדאי לחשוב על תרופה!
אני הייתי בדיוק כמו זו שתיארה כאן איך היא מעדיפה להתמרח במקום לזוז, חלשה, הכוחות נגמרים מהר…
מאז שהלכתי לאבחון והתחלתי לקחת תרופה, החיים שלי השתנו ממש.
מסוגלת היום להיות עם אנרגיות שעות ברצף, לעשות דברים בבית, לצאת! ולצאת לפעמים עם הילדים! שאלו דברים שרק מלחשוב עליהם פעם הייתי מרגישה חולשה שכאבה לי פיזית.
לא אומרת שאין יותר התמודדויות – בטח שיש,
אבל יש גם בסיס נורמלי לחיים ב"ה.
הבית מתפקד הרבה יותר טוב, הסבלנות שלי לילדים הרבה יותר גבוהה, התפוקה בעבודה השתפרה. חסדי השם שברא לנו תרופות.
כמובן שיש גם מחיר לתרופות, תופעות לוואי וסיכונים, ולא בכל מצב מותר לאישה לקחת. אבל התועלת כל כך גדולה שאני בכל זאת ממש ממליצה לבדוק את הנושא.
ויודעת שלא זה היה נושא השרשור, אבל כשראיתי את מה שכתבו פה נשים לא הצלחתי להתאפק מלכתוב את זה…
היי אשמח לדעת איזה תרופה?
סתם שאלה ,
למה חשבת ללכת באמצע החיים לאבחון ?
אפשר להציע לך שאלה פשוטה?
למה? למה את מרגישה אשמה ולא בסדר כשאת לא מתפקדת כרגיל?
אני לא פתחתי את השרשור אבל יכולה להציע לך את התשובה הראשונה שעלתי לי בעקבות השאלה שלך (אני מזדהה עם פותחת האשכול…)
בגלל שיש סביבי אנשים שתלויים בי, לגמרי, ואם אני לא מתפקדת הם סובלים, לכן אני מרגישה אשמה…
אני יודעת שזה לא תלוי בי, אבל ההרגשה היא קשה בכל מקרה.
מלבד זה, לא תמיד אני יודעת לומר אם אני התאמצתי באמת ככל יכולתי, אולי יכולתי לעשות יותר? ברור שיש פעמים שאני מסוגלת לעשות יותר ולא עושה מעצלות (לרוב לא ב"ה) אז אולי גם כאן זה עצלות ולא באמת חוסר יכולת…
וואוו מזדהה לגמרי!!!
ככל שאני מרבה לקרוא אני יותר ויותר מתחברת לאפשרות הזו שיש לי הפרעת קשב…
לגבי תחושת האשמה, מה שלי עוזר זה כשל פעם כשאין לי כוח לעשות משהו ואני כן בוחרת לעשות, אז אני אומרת בקול. שאין לי כוח לעשות את זה אבל אני עושה כי אני צריכה! או כי אין ברירה.
הרעיון שיושב מאחורי זה:
כל פעם כשאת מחליטה לא לעשות (או בגלל שאת חולה או כי את התעצלת… מה שקורה לכולנו לפעמים….)
אז כולם (במקרה שלי בעל) רואים את זה ומשלמים על זה מחיר מסוים… או שהם צריכים לעשות במקום או שזה לא יקרה בכלל.
אז לפחות לתת את הקונטה, להראות את הצד השני, שייראו שאת לא כל פעם שאת ניצבת בדילמה אם לעשות או לא, את מכריע שלא. זה יוצר תדמית של עצלנית..
בעוד שהרבה פעמים את בדיוק הפוך…
הרבה פעמים את מתגברת ומצאת את הכוחות כן לעשות.
הם מודעים רק לצד אחד,
אז תיידעי אותם גם על הצד השני. ואז כשתחליטי שאת לא עושה כי לא מרגישה טוב הם יבינו שזה אמיתי…
וזה גם מוכיח לעצמך כמה את יכולה להתגבר, ומרגיע על הפעמים שאת לא מצליחה להתגבר, כי באמת לא מרגישה טוב ולא אמורה לעשות וכו…
מקווה שעזרתי
הבנתי את הרעיון , אבל זה לא יוצר כל הזמן תחושה של תלונה בבית?
ואיפה אפשר להעמיק בנושא הפרעת קשב?
נראה לי גם אני מאובחנת