הי יקרות.
רוצה לשאול אתכן שאלה שחשוב לי לדעת אם רק אני מרגישה ככה .
עכשיו יצאתי מכמה ימים שבהם היית עם שפעת, כאבי שרירים, צינון נוראי וחולשה כללית שלא יכולתי לתפקד כראוי.
הרגשתי בכל הימים האלה רע עם עצמי ואשמה, צורך להתנצל לילד שלי בן השנתיים וחצי ולבעלי שסליחה שאני לא מרגישה טוב.
ואילו התחושה היא שפשוט אין לי את הזכות או ואסור לי לא להרגיש טוב.
זה היה לי קשה ממש.
רוצה לדעת אם יש עוד כאלה שמרגישות כמוני.
אציין שבעלי לא מדבר מילה עושה הכל בשביל להקל. להפך, כועס עלי שאני מתנצלת,
אבל למה אלו התחושות שעולות בי?
אני גם ממש כועסת על עצמי כאילו אני זימנתי את החולי הזה..
הי יקרה,
את ממש לא היחידה, לי זה קרה אפילו כשהייתי לפני לידה 🙁
ברור שזה לא רגשות במקום, בשום פנים ואופן.
צריך עבודה והמון דיבור עם עצמי/ עצמך, כן. אפילו בקול
אני אומרת לעצמי, אני בסדר גמור, אני אישה טובה, אמא מושלמת, מותר לי להיות חלשה…
מחזקת את ידייך!
האם זה מגיע רק בזמני מחלה?
ממליצה על טיפול שורש… בשיטה שאת מתחברת אליה
העיקר שתצליחי להרגיש טוב עם עצמך.
מאחלת לך חיים מאושרים
ותזכרי שבורא עולם מנווט אותך, את סה"כ בובה על חוטים 🪆 ❤️ 🌷
מודעות מעולה.
אשאל אותך כמה שאלות שתוכלי לשאול את עצמך כדי למקד:
מקווה שעזרתי לך למקד,
את יכולה להמשיך להעמיק, לפעמים כשמגיעים לנקודה הפנימית כל הסיפור מתגמד, ואת אומרת לעצמך אהה, זה רק זה… משלימה, מקבלת, מטפלת – משנה וכו'
הי
אני שואלת השאלה
אפשר לומר שעל כל השאלות שכתבת, התשובה היא: כןןן
מה עוזר לי להבין ולהעמיק בזה?
זה לא מרגיע אותי או גורם לי לחשוב 'אאא יש סיבה לזה, בואי תרגעי.'
זה ממש לא מרגיע, הפוך.
אני רק מתוסכלת יותר ויותר.
תראי,
זה יושב על הערך העצמי – ברור לך שחיייבים להיות חזקים, ומושלמים, מי שלא כך הוא לא בן אדם ואין לו ערך,
תנסי להגדיר לעצמך מה את מרגישה (איזה אמירות יש לך בפנים) ואח"כ לענות לעצמך – כ"כ קשה לי להרגיש שאני לא שווה ולא בסדר, תקבלי את ההרגשה הזו תביני אותה ותתני לה מקום
אחרי זה תוכלי לענות לך תשובות שהקב"ה הוא זה שהחליט שלא תוכלי וזה הרצון שלו וההפך כך את טובה יותר וראויה – עובדה שהוא עשה אותך ככה – כי כך הוא רוצה אותך.
אם את לא מצליחה לבד כדאי לך ללכת לטיפול רגשי (קצר) כי זה דבר שמנהל את האדם ומפריע בד"כ להתהלות נכונה.
כנראה שהתופעה משפיעה עליך יותר ממה שהבנתי מהתיאור. גם אם בעבר חוית חוויה לא נכונה עם תגובות לא ראויות לחולשה- למדת עכשו בדרך הקשה שזה טעות (גם אם זה היה קרובים ומעורכים עליך). אם תצליחי לעבוד ולעבד בעצמך, לשתף וללבן עם בעלך או חברה טובה – מעולה.
ואם לא – כמו שכתבה דבי מעולה – זה מנהל אותך ומצטרפת להמלצה שלה.
ואי איך מיקדת אותי אמא שלי אשה חלשה לצערי ואני מפחדת שהבית שלי יראה כמו שלה…
אל תפחדי! את מודעת. וזה כבר המון. תנסי לקחת משפטים חלשים ולהיות יכולה עליהם. אני אתן לך דוג, מכירה את מי שלא יוצאת בלי בקבוק מים? אז תגידי לעצמך, אני יוצאת בלי בקבוק מים ואסתדר. איך? לא משנה תסתדרי.(לדוג מקסימום תקני ב4 שקל,ברד, לומשנה אם תהיי חייבת תמצאי סידור זה לא תירוץ של חיסכון!(לא תמיד רק למקרה פה! שזאת הבעיה!! אחרת ברור שלקחת איתך ולא לקנות…)
אם אמא שלך אומרת איך אישה יכולה לצאת בערב אם עבדה בבוקר והיתה עם הילדים, לכי תוכיחי לעצמך שאת יכולה ללמוד, קחי קורס אפילו קצר של הנחיית הורים.
הרעיון הוא לצאת מחשיבה מוסכמת מראש לא נכונה שמתישבת ומנהלת אותנו.
יש לך כוח ואת יכולה!
וחלילה שלא ישמע משהו רע על אמא שלך, היא בטוח אישה נהדרת, אבל כדאי לנו לא לגרור חולשות מדורות קודמים. (יש להם את הסיבות שלהםלא דנים ורק מכבדים!)
בהצלחה!!!
זה באמת מפחיד.
אבל תנסי פשוט להבין אותה,לרכך משהו בתוכך כלפיה,לקבל את החולשה שלה בלי להיות שיפוטית כלפיה,תביני ותפנימי שזה היה רצון ד' גם אם בעבר חשבת שהיא יכלה להתאמץ יותר..תגלי שזה פחות מלחיץ אותך,את מקבלת גם את החולשות שלך..
לצערי מזדהה…
כשקיבלתי תשובה חיובית על הריון שני, ממש פחדתי להיות שוב במקום הזה, החלטנו אני ובעלי שלא מספרים לאף אחד עד שאני מגיעה למקום טוב עם עצמי, יצאנו יום אחד לטיול ארוך בנופים ובמקומות שבהם היה לנו פרטיות, ופתחנו את הנושא הזה לעומק, ביקשתי ממנו המון הבנה ועידוד שאני האישה הכי טובה והחולשה זו לא אני אלא להיפך, זה סבל שאני עוברת בשביל שנינו, ממש ביקשתי ממנו שיזכיר לי את זה לאורך כל ההריון, יכולה לומר לך שהיתה בזה תועלת עצומה, גם לי וגם לו.
עדיין בזמני מחלה או עומס גדול אני מרגישה אשמה ועוד תחושות לא נעימות, אבל אני מזכירה לעצמי את כל מה שדיברנו אז ואם יש צורך אז בעלי מזכיר לי.
אני שווה בזכות מי שאני, בעלי לא התחתן עם רובוט מתפקד אלא בחר בי עצמי בגלל האישיות שלי, כשהשם נותן לי חולי הוא לוקח בחשבון את בעלי והילדים, וכו וכו
המון הצלחה! זה לא עבודה קלה, אבל לגמרי שווה!
ואאאאאאאו יש לי דמעות בעיניים! הלואי שנזכה לערך עצמי האמיתי שבאמת מגיע לנו!
צודקת ממש.
פשוט זה לא עוזר לי מה הוא יגיד ואיך תיהיה התגובה שלו..
זה ממש אני עם עצמי.
הפוך, הוא רוצה שאני שאנוח ואהיה רגועה
והוא זה שרוצה שאוריד את הרף..
אבל אני זו שמרגישה אפס אם לא הצלחתי לתקתק כביסות ואם יש כלים ואין עוגיות.
אני שוב אומרת שזה שלי.
ואיך אני יוצאת מזה?
זה לא עוזר לי להגיד אני בסדר, אני שווה בזכות עצמי והבית על גלגלים..
עבודה עצמית על הערך שלי, ביטחון עצמי ויכולת קבלה עצמית, בטח את בנ"א ביקורתי לא רק כלפי עצמך אלא גם לסובבים אותך, תחשבי כמה רוגע ושלווה פנימית יהיו לך כאשר יהיה לך מקום בטוח ושלם עם היכולות והכישורים שלך.
אין מנוס מעבודה עצמית, ואם לא הולך לבד אז ללכת לטיפול…
לא מחייב שאם היא ביקורתית על עצמה היא ביקורתית על אחרים
אני כותבת ככה כי אני כזו
מאד ביקורתית על עצמי ועל אחרים בכלל לא , כשהם במצבים האלו והם חלשים וכו' אני הכי מבינה אותם בעולם ומנסה להכיל ולעזור כמה שאפשר (ויותר מזה)
רק לעצמי אני לא נותנת להיות במקום הזה
מה יקרה אם לא תעשי הכל מושלם ותרגישי חלשה?
בתפיסה שלך?
יעריכו אותך פחות?
יאהבו אותך פחות?
את מרגישה שאת צריכה להוכיח את עצמך?
בלי השגים את לא ראויה?
זו תפיסה שבעצם מלווה את כולנו כי אנחנו חיים בחברה השגית השאלה עד כמה זה משתלט לך על החיים והשאלה אם כשאת מרפה את מרגישה שזה סוף העולם
אם כן הייתי ממליצה לך להעזר בעזרה מקצועית
זה ממש יכול לשנות חיים
תתחילי לחיות ברוגע
לבחור את הבחירות שלך על פי מה שמתאים לך
תרגישי שאת יוצאת מאפילה לאורה
מזדהה מאוד
עדיין בנקיפות מצפון על ההריון האחרון
(3 חודשים אאוט לגמרי… במיטה..)
ולא, בעלי לא מפלצת הוא הבין והיה לו גם מאוד קשה…
והוא בנ"א מדהים
עד היום אני מתלבטת אם לא הייתי צריכה להתאמץ יותר לצאת מעצמי..
אז אחרי שבהריון הראשון היה מאד קשה לשנינו- לי לא היה כח לזוז, ולבעלי הצעיר היתה המון עבודה בבית, וכמה שהוא הבין והשתדל לתמוך- זה היה לו קשה. כשהתחלנו לדבר על ההריון הבא הוא כזה מין נאנח איך זה לא כיף, אמרתי לו אין מצב!! בהריון הבא אני אגייס את כל מי שאפשר, נערות מהשכונה, אחיות, וגם עוזרת, כדי שאני אוכל לנוח בהתאם לכוחות שלי, ועדיין יהיה לנו נעים לחיות בבית שלנו והכל יתפקד, ושנינו נוכל להיות שמחים ולהתרגש מהמתנה שמצפה לנו.
אין מקום לנקיפות מצפון על חולשה, פשוט כדאי לחשוב איך לפתור את הבעיה. כמובן גם כדאי לנסות להתחזק ע"י תזונה, שינה, התעמלות וכו'. אבל אישה שצריכה מנוחה צריכה לנוח. אח"כ זה מתנקם.
אני בדיוק הפוכה
כזאת מין חלשלושה ונגמרת מהר
אין לי הרבה כוחות ואני הרבה לא מרגישה טוב
ובכללי אני לא אוהבת לעבוד קשה… באופי אני לא בן אדם חרוץ ונמרץ, אוהבת להתמרח ולא דחוף לי לזוז.
בעלי לא יכול לסבול את התכונה הזאת. הוא בדיוק הפוך, הוא בנ"א של עשייה ולא סובל בטלה.
ועכשיו בהריון עבדתי קשה יותר מבמצב רגיל, מרוב שלא היה לי כוח לריב איתו על להוריד הילוך…
הוא לא רשע והוא יכול להבין שאין לי כוח כרגע, אבל כשזה ככה גם ביומיום, הריון זה כבר לא תירוץ… אף תירוץ כבר לא משכנע. ככה אני.
ויש לי כזה דימוי עצמי דפוק מזה…
מה אפשר לעשות???
עצוב לי לקרוא את זה,
תזכרי שאת מיוחדת!! בלי קשר לכלום!!
להשקיע בלמידה איך לנהל בית ביעילות
זה לא כ"כ עניין של יעילות כמו של רצון…
דבר ראשון תבדקי המוגלובין, מאגרי ברזל, B12 ושיש לך מספיק שעות שינה (8!) לפעמים זה מייצר אישה חדשה.
הייתה לי תקופה ארוכה כזו וכל פעם תליתי במשהו עד שהקדמתי שעות שינה וגיליתי במקביל שמאגרי הברזל שלי היו פשוט ריקים…
כמובן שמותר לנוח ולא חייבים להיות עכשיו פרפקציוניסטים.. אבל הכוחות ברמה אחרת וזה משפיע על הכל.
מזדהה מכל הלב
אין לי לאן להוריד את הרף, הוא נמוך גם ככה, אבל אני מרגישה שאני מיסרת את עצמי מעבר לכל היגיון, שהייסורי מצפון וההלקאה העצמית מביאים אותי למקום לא טוב בכלל.
בעצם אני מוצאת את עצמי אומרת לעצמי מילים חריפות ונוזפות שאין סיכוי שאני אומר אותן למישהו אחר. מכנה את עצמי בכינויים שלעולם לא אכנה אחרים…
הטור האחרון של אסנת פוקס מדבר בדיוק על זה – ההלקאה המיותרת והמזיקה. אהבתי והסכמתי עם הטור הזה מאוד, וקיבלתי במבדק ציונים לא נעימים. אבל עוד לא הבנתי איך אני אוכל לשפר את הדימוי שלי מול עצמי…
הרבה פעמים ההלקאה עצמית הולכת יחד עם הפרעת קשב,
מכיון שאחד הקשיים המרכזיים בהפרעה הוא התפקודים הניהולים,
וההתנעה, ז‘‘א הרגע הזה של לקום ולעשות הוא קושי אמיתי.
יושבים על הספה ואומרים לעצמנו, אוף אני יודעת שאני חייבת לקום עכשיו כדי לעשות כביסה, כלים, לסדר את הבית,
ולא קמים, מכיון שקיים קושי אמיתי,
ההתנעה של תחילת משימה,
ואז מתחיל ההלקאה העצמית,
איזה דפוקה אני, אני לא שווה כלום, מסכן בעלי , מסכנים הילדים למה אני לא נורמלית כמו כולם…
וזה קשה, וכואב, האכזבה מעצמי,
והידיעה שבאמת אני יכולה ומסוגלת, עובדה שהרבה פעמים הצלחתי, נגיד שיש לחץ של הרגע האחרון, פתאום אני קמה ומתחילה לסדר כמו רוח סערה,
אז איך זה הגיוני שלפעמים אני לא עושה כלום….
וזה מבלבל את הסביבה ,
למה לפעמים את עושה הכל בשלמות,
ןלפעמים רובצת על הספה ולא עושה כלום..
בקיצור,
הרבה פעמים זה הפרעת קשב..
הרבה פעמים ההלקאה עצמית הולכת יחד עם הפרעת קשב,
מכיון שאחד הקשיים המרכזיים בהפרעה הוא התפקודים הניהולים,
וההתנעה, ז‘‘א הרגע הזה של לקום ולעשות הוא קושי אמיתי.
יושבים על הספה ואומרים לעצמנו, אוף אני יודעת שאני חייבת לקום עכשיו כדי לעשות כביסה, כלים, לסדר את הבית,
ולא קמים, מכיון שקיים קושי אמיתי,
ההתנעה של תחילת משימה,
ואז מתחיל ההלקאה העצמית,
איזה דפוקה אני, אני לא שווה כלום, מסכן בעלי , מסכנים הילדים למה אני לא נורמלית כמו כולם…
וזה קשה, וכואב, האכזבה מעצמי,
והידיעה שבאמת אני יכולה ומסוגלת, עובדה שהרבה פעמים הצלחתי, נגיד שיש לחץ של הרגע האחרון, פתאום אני קמה ומתחילה לסדר כמו רוח סערה,
אז איך זה הגיוני שלפעמים אני לא עושה כלום….
וזה מבלבל את הסביבה ,
למה לפעמים את עושה הכל בשלמות,
ןלפעמים רובצת על הספה ולא עושה כלום..
בקיצור,
הרבה פעמים זה הפרעת קשב..
וואי איך הגדרת אותי
זה ממש ככה, אני באמת עם הפרעת קשב
אבל מה עושים עם זה?
אולי אימון קשב,
הבנתי שזה יכול לעזור.
פתרון נוסף זה תרופה לקשב.
וגם שתדעי שאת האישה הכי שווה בעולם,
אנשים עם הפרעת קשב הם אנשים מיוחדים מאוד.
וזה מחקרי,
יש מחקר שחוקרים מארהב חקרו ומצאו משהו כמו 120 תכונות חזקות שיש לאנשי קשב.
חוץ מזה שהם אנשים עם לב רחב רחב שתמיד מוכנים להתגייס למען שני,
הם רוחניים וקרובים לה‘(מוכח מחקרית,
הם בדר‘‘כ נשים יפות(אמיתי☺️)
אינטואיציה פנימית שכמעט תמיד קולעת.
רגישים לקושי של השני ויכולת הזדהות גבוה מאוד.
מצחיקים עם חוש הומור מפותח.
גמישים מחשבתית.
אוהבים את העולם(שכשטוב להם…)
יש להם אומץ ותושייה בדיוק איפה שכולם קופאים.
לוחמי צדק,
ואני יודעת כמה מקשה בחיים,
זה פוגש בכלללל תחומי החיים,
אבל הבשורה שיש מה לעשות,
אני איתך לגמרי בתסכול והקושי.
עשדיין חפורה עמוק בפנים,
אבל מנסה…
זה קשה מאוד מאד,
אבל אנחנו יכולות ויש לנו את זה!!
וואווו
ריגשת אותי מאד מאד מאד
אני מאובחנת טריה עם הפרעת קשב שמסבכת אותי למדי…
נראה לי שצריך לפתוח שרשור חדש על זה…
אני איתך לגמרי,
מבינה אותך הכי בעולם!
וביננו, רק מי ששם באמת, יכולה להבין על מה צריך להבין…
אני שם הכי חזק שיכול להיות,
זה לא פשוט ולא קל,
את אומרת שאת אובחנת לאחרונה,
אז יש גם את ההקלה,
שאוקי,
לפחות אני נורמלית
כי עד היום פקפקתי בזה…
וגם את המועקה
שלאאא בא לי להיות מאובחנת בכלום!!
רוצה חיים נורמלים ושקטים
ולא את כל התהפוכות והסערות שמלווים עם ההפרעה.
(ויסוות ריגשי וכד‘ וכד‘🤭)
מחזיקה לך אצבעות אחות יקרה!
קודם כל ברגע שמודעים שזו הפרעה, [לגיטיציה פנימית=זה לא 'אני' זו ההפרעה…]וגם מקבלים לגיטימציה חברתית לענין זה כבר נחלש,
רגשות האשמה וההלקאה העצמית הן עבודת חיים של הרבה מתוכינו, באנה ננסה להתמקד במה שכן הספקנו,הצלחנו,הגשמנו,וממש נכתוב רשימה כזאת של 'תודה לעצמי' על מי שאני..[אמיתי שזה כלי טיפולי],נעשה דברים שכיף לנו לעשות,שאנחנו רוצות לעשות ופחות חייבות[חשוב ופחות דחוף] זה מעורר בתוכינו את המוטיבציה הפנימית,האנרגיות והשמחה,[נשמע כמו שנצא לבלות,אבל להפתעתי גיליתי שאני למשל מאוד רציתי לסדר ארונות כמו שאני אוהבת ולא 'פירגנתי' לעצמי כי הרבה יותר דחוף ל…]
והנעה פנימית-להתחיל עם משהו קטן,מוגדר, למשל 5 דק' כלים..ויותר קל להמשיך.. בהצלחה לכולנו,ותמיד נזכור שהעבודה רבה לכולנו,זאת עבודת חיים,מי שמושלם כבר לא איתנו..
אמאלה איך הגדרת את זה אני בוכה
מה שהיא הוסיפה שם שלדעתי משפיע חיובי על השלום בית שחדר שינה מסודר ויפה וכו
תקראו שווה בשביל המצפון של כולנו…
מזדהה כל כך!!
כל הריון מחדש אני מרגשיה שאני צריכה "לפצות" את בעלי,
הקטע הוא שיש לי את ההרגשה הזאת שאני צריכה להתנצל גם על דברים שלגמרי לא תלויים בי
למשל, יש לי 5 בנים ואין לי בנות, בהריון האחרון הרגשתי כל הזמן צורך להתנצל ולפצות את בעלי שזה לא בת
והייתי כל הזמן עסוקה בזה שהוא ישמח עם הבן על אף האכזבה שזה לא בת…..
נשמע טיפשי אבל אני לא מסוגלת להשתחרר מזה!
וואו איזה דיון…
נוגע לי עמוק…
באופן כללי אני נוטה להרגיש אשמה הרבה
ולקחת אחריות יותר ממה שצריך
מה שעזר לי זה תהליך של טיפול רגשי
עשיתי כל מיני סוגים(המסע, ייעוץ שבועי)ואני ממשיכה עכשיו בדינמי
אין לתאר במילים את ההרגשה הזאת
לפני הטיפול הייתי מאוד תלותית וחסרת ביטחון
ואחרי תהליך בסד בנא אחר לגמרי
יותר ביטחון שמחה וחיבור לעצמי
יודעת שיש כאלה שמתנגדות לטיפולים
אני אישית אומרת אם הכל חלק בחיים אז באמת אין צורך אבל אם יש קושי שמשפיע על החיים
זה פשוט עוזר!
שיפור איכות חיים שכמובן עולה לא קצת
אבל כשהבנתי את המשמעות של זה לחיים שלי
אני מפסיקה להרגיש רע על הכסף
(ולא לדמיין שיש לנו כסף)