דירה לשבת

את בטח שכחת איך יוצאים לשבת, זוג צעיר, שלושה ילדים קטנים, מזוודה ושלל מטעמים לסייע ביד ההורים המארחים מעול ההכנות, שבת של חורף, וגשם, אוטובוסים שלא עוצרים, כן באים, בורחים…

בטוח שכחת. אולי מעולם לא נתת דירה, אולי אף פעם לא עבדת ביום שישי, או עבדת בכלל, כנראה הבית שלך מבריק והילדים שלך מחונכים וזמנך משוחרר, כנראה את מאורגנת נורא והכל מוכן לך כבר ביום חמישי, ואיכשהו הכביסות שלך מקפלות את עצמם, הכלים שלך מודחים בשרות עצמי והאוכל בכלל נוצר יש מאין, בטח יש לך רכב ומעולם לא פגשת את המרתון הזה בין 12:00-12:50 בין איסוף מהמעון למקלחות אינטנסיביות, אריזת מאכלי המקרר יציאה מהבית בהילוך אחורי תוך בדיקה שלא נשאר שום דבר אישי, לא מסודר, לא נעים, בבית ולרוץ לאוטובוס האחרון!

אחרת, איך יכול להיות שאת מבקשת ממני דירה ביום חמישי בלילה מאוחר, בכאלה תחנונים ומניפולציה, שאני לא עומדת, שוב אני זולגת שעתיים שלוש אל תוך הלילה לפנות פינות ממה שעומד בהם ואין לו שום מקום אחר ביחידה הקטנה שלנו דלת המטרים, ואח"כ שוקעת לשינה קצוצה כי את התינוק שלי לא מעניין מתי הלכתי לישון ואם בכלל, ושעוד מעט אני צריכה לקום לעבוד, להתכונן לשבת, וגם לסיים להשאיר לך דירה…

לא נכנסת לזה שלא טרחת לבקש בנימוס מהאורחים שלך להשאיר כנדרש, או לרדת בשקט אחרי שהלכו, לוודא שהשאירו דירה כפי שקיבלו, לא תוהה על שום דבר שמחכה לנו על השולחן, אחרי שהאורחים שלך הדליקו מזגנים ורדיאטור און ליין, השתמשו בחמישיית טישו חתוך, והתקלחו במקלחת שלנו, מניחה שלא במים קרים במזג האוויר הזה… בטח שוקולד יכניס אותך למינוס… פתק יחסל את מלאי הניירת והדיו שבביתכם וטלפון ימלא אותך בקרינה מיותרת…

אני פשוט משתדלת לדון אותך לכף זכות…

אם אני אקח על זה מאתיים שקלים את תביני יותר?

יש נטייה כזו, לכל אדם, להסתכל על השלבים אחורה ולומר – אח, שטויות.                                                  גם לי כאישה צעירה יש את הנטייה הזו, לצחוק על הבחורות שמתעלפות מהעומס של המבחנים, לגחך מזו"ציות שכביסות של עשרה פריטים הן מלא עבודות בית ובישול לשניים לוקח ארבע שעות. ואני נלחמת בה, בנטייה הזו.

תדעי, שכנה שלי יקרה, שכל שלב הוא קשה, השלב שלי אולי יותר משלך, כי לך יש שמונה ילדים שהגדולה כבר בסמינר והיא ועוד כמה יכולים להושיט יד ולא כל קפיצה לחנות מנטרלת את אחד ההורים.

אני מתאמצת בשבילך, כי אני מאמינה שזה חסד, והבית שלי הקטן והחמוד דואג להתבלגן ללא הפוגה משלושה ילדים שמקפידים לא לשמור עליו מסודר מעבר לעשר דקות.

אני מתאמצת בשבילך, למרות שראית אותי מגיעה יומיים אחרי לידה הביתה ולא חשבת להציע אפילו פעם אחת עזרה, ומתי בכלל ראית אותי מעבר ל-'זוג מהיחידה של פרוכטמן' שניתן לבקש ממנו את הדירה לעת מצוא ובשביל זה הוא נוצר.

אני מתאמצת בשבילך כי אני מאמינה שחסד הוא לא תלוי הערכה ואולי הוא גדול יותר ככה, למרות שמעולם לא תחזירי לי על אף שאני מארחת הרבה כי כמה כבר משפחה גדולה יוצאת לשבת, וגם בגלל שאני לא נותנת כדי לקבל.

אבל מגיעה לי תודה? משהו? אפילו ממקום אגואיסטי – איך יהיה לי כח לתת לך שוב?

ומילא אם היית אחת, שכנה שלי, הייתי נדה לקשייך להכיר טובה ומרחמת עלייך שמעולם לא למדת את זה, אבל את אחת מתוך שש עשרה, ואתן כולכן אותו דבר, נשים טובות, יודעות לקחת.