דירה לשבת

בעבר, כשעוד הייתי נוסעת מדי פעם לשבת, לא רציתי לוותר על השטיפה והסדר, גם כי השבת נכנסת גם לדירות ריקות, והתביישתי ממנה… וגם כי רציתי לחזור לבית מסודר.
הייתי נותנת ממש בשמחה, רק מזהירה מראש, שאני מסדרת עד שהילדים חוזרים. מה שמתבלגן אח"כ, אני משאירה.. (לא מדברת על בגדים באמבטיה או צלחת מלוכלכת במטבח אלא על נעלי בית לא במקום או תיק אוכל שנזנח..)
לא ראיתי שזה גורם לאנשים להפסיק לבקש את הדירה, אפילו להפך…

וואו, זו חתיכת דילמה…
כל אחת כותבת כאן מנקודת מבטה משני הצדדים – נותנת או לא דירה, ובמקביל מתארחת (איפה את משתכנת כשאת מתארחת?)
אז הצד שלי הוא כזה: חמותי המהממת! עסוקה בכל שבוע מיום ראשון לחשוב על דירות לשבת, כי אין לה שום אפשרות לארח בדירתה, וזו הדרך היחידה שלה לארח את הילדים.
ממנה למדתי את התורה הזאת: היא לרגע לא חושבת שמישהו חייב לה משהו.
ומהעמדה הזאת היא מעדיפה ומחכה שיציעו לה, ויש לה שכנות ומכרות שיודעות את מצוקתה ומציעות לה מיוזמתן.
אם היא צריכה וחסרה לה דירה – היא פונה ושואלת בעדינות אם מתאפשר. לעולם בלי הפעלת לחץ.
היא תמיד משאירה משהו למארחים בהתאם לסגנון (אני יודעת כי היא נותנת למתארחים את המתנה ודף ריק ומשאירה אותם לכתוב את התודה. למשפחה עם ילדים משאירה משחק נחמד, לפעמים בקבוק יין או שוקולד קצת מיוחד).
בעיני כך נכון לבקש. כך משאירים לצד השני אפשרות לסרב, בהבנה ובכבוד. כך גם מוקירים את הנותנים, ואני משערת שלכן גם שמחים לתת לה שוב ושוב.

מנגד, אני גרה באזור של זו"צים. הרבה מאתנו נוסעים לשבתות יחסית בתכיפות גבוהה, וגם לא פעם רוצים להזמין אורחים – את ההורים או משפחות.
מקובל אצלנו להשאיר פתק במעלית ובחדר המדרגות "דרושה דירה לשבת".
בעיני זו דרך ניטרלית ומאפשרת: אם מתאים לך – את מציעה. אם לא מתאים לך – את מתעלמת. לדעתי נכון יותר מאשר פא"פ: זה חסד עצום!!! אל תפעילו לחץ, ואל תוציאו אותי אפילו בעיני עצמי כלא גומלת חסד.

לדעתי גם כאן יש דרך לבקש (למרות שזכותו של כל אחד לבקש בכל מקרה).
לדוגמה: יש הבדל בין דרושה דירה לרגל שמחה לבין סתם מתחשק לי להזמין את אחותי. כשאת מפרטת ניתן יותר להבין את הצורך, ומי שמתאים לה אולי אפילו תתאמץ יותר. יצא שתיאמתי שיזמינו אותי לשבת ששכנה עשתה בר מצוה כדי לתת לה את הדירה.

לרוב אני לא נותנת. א. אני איסטניסטית ומאוד מאוד קשה לי לתת (אגב להיות איסטניסטית זה חיסרון. כך בגמרא וכך אני חווה זאת באיכות החיים שלי. משום מה יש אנשים שרואים זאת כהתנשאות כלשהי).
ב. אני מטופלת ברוך ד' בקטנטנות. אפס עזרה. כשצריך לצאת לשבת אני בקושי משתלטת: לקלח תינוקות. לארוז מזוודה ולא לשכוח כלוםםםם! (אני שוכחת. לפעמים מטפחת לעצמי וכו':()לארגן את עצמי (לרוב לא מספיקה להתאפר בבית…)
להשאיר לעצמי בית סביר לחזור אליו כי אני מתארגנת בכזה מרוץ שגורם למלא בלגן…
ג. בעלי מתנגד להתחייבות לתת כי קשה לו לשאת את הלחץ (הסמוי) שזה גורם. עצם זה שאני פועלת מתוך עול של מסירת דירה מקשה עליו. אם אהיה מוכנה פרפקט ביום חמישי אחה"צ וכל מה שיישאר לי זה לחכות לאוטובוס של יום ששי אז הוא מוכן שניתן את הדירה.
אז בכזה מצב אני: מקבלת דירה של מישהו כשאני מתארחת, ולא יכולה לתת את שלי.
נקודה מעניינת: יש לי שכנה שמפרסמת פעם בשישה שבועות בערך שדרושה לה דירה. ואם היא לא קיבלה היענות, היא שולחת את הבנות שלה לדפוק בדלתות השכנים הפוטנציאליים…
רק מה שלא נעים זה נוסח השאלה: אתם יוצאים לשבת?
קצת מביך לענות: כן. וגם ראיתי את הפתק שלכם ובכל זאת התשובה שלילית לגבי הדירה, כנ"ל.

רוצה לציין שפעם, עם 2 ילדים ושובבים קטנים היה לי ממש קשה להכין את הדירה לאורחים. בלי ילדים גדולים שמושיטים יד הייתי ממש מתמוטטת… ובכ"ז מפקססת ונותנת ובד"כ חזרתי לבית נקי. באחוזים בודדים השאירו לא נקי.
היום, עם שמונה ילדים בלע"ר הרבה יותר קל לי לתת את הדירה!! הגדולים קצת עוזרים, ואני לא כל היום מתכופפת כמו פעם..
למדתי גם להשאיר בית מאורגן, ולא ברמה נוצצת. נותנת בית, לא בית מלון…
לדבי חשמל ומזגנים- מכירה כאלו שמבקשים מראש תשלום על שימוש במזגן. הגיוני לגמרי במצב של היום!