בעלי עזב את הכולל–

סליחה שאני אולי קצת בוטה
אבל מי שהתחייב לפרנס בכתובה זה הוא ולא את…
בנוסף אישה לא אמורה להיות המשגיח של בעלה ,
וזה מציאות שקיימת שקשה לבעל ללמוד כי לא מוצא את עצמו בכולל ועם חברותות
וצריך לדעת להכיל את זה
ולהמשיך להעריך את הבעל שעובד את ה׳
בדרך שהוא מתחבר אליה
ולדעת להנות מהמציאות שיש יותר כסף בבית
וזה יכול לחסוך הרבה מתחים ומריבות שמחסור כספי יוצר

אני חושבת שבנות הסמינרים היום
(שגם אני בכללם )
יוצאות מידי חמות על הנושא
ולאברך שקשה ללמוד זה בעייה מאוד גדולה מול אישה
ששרופה על הנושא
בית של תורה זה האוירה בבית ולאו דווקא רק זה שהבעל אברך!

צריך חידוד על העניין הזה

ולהפך אישה שיכולה להקטין משרה כי בעלה מפרנס
ובזכות זה היא מגדלת ילדים בנחת ואהבה ויותר פניות הדעת ,
זה שלעצמו יעזור לה יותר לחנך בדרך התורה מאשר שתעבוד שעות ארוכות ….

רוצה להוסיף מילה לגבי הסמינרים, מהצד ההפוך:
לא כל בת יכולה ומסוגלת להחזיק בעל שלומד בכולל!
יוצאות מהסמינר בעיניים בורקות, מחפשות בחור שרוצה לשבת וללמוד,
ואז—
או שיש מתחים וכעסים, או שמצליחים לגרום לבעל לעזוב את הכוילל. וזה עצוב.
אני חושבת שצריכים להסביר ולברר יותר לבנות את הנושא הזה של בעל אברך, וכמה זה דורש.
לא חכמה להוציא מחזור של 200 שרופות ואז לעמוד מול שוקת שבורה

תתנו לי גם כוח!!!
בבקשה!

אני לא בוכה הרבה, אבל עכשיו אני יושבת וזולגות לי דמעות…
התחתנתי עם בחור ששידר כל הזמן שמה שהכי חשוב לו זה תורה!
בחור שסיים ש"ס בגיל מאד צעיר!
חכם מאד מאד!
יודע ללמוד טוב!
מבריק ושנון!
רציני מאד!
דיברנו שהדבר הכי חשוב זה תורה, ואולי אם יהיה צורך כלכלי אז כמובן רק משרה תורנית.
ומהר מאד,
תוך כמה חודשים אחרי החתונה, הוא התלונן שהוא לא מוצא את עצמו בכולל.
יצא משם.
והלך לאיזה הכשרה מקצועית.
לומד במקרה הטוב איזה חצי שעה ביום, וגם זה לא כל יום.

מתפלל ביחיד ב2 דקות, ולפעמים לא מספיק חצות בימי שישי.
כמובן שהולך בלי כובע וחליפה.
הוריד את הסינון לצורך ההכשרה, משהו זמני, אבל נמשך כבר הרבה זמן.
הוא בחור שמור, אני יודעת שהוא לא גולש בתכנים בעיתיים, אבל עדיין.
ועצוב לי כל כך!
והוא יודע שאני מאוכזבת.
והוא בחור מאד טוב.
ואני רואה איך הוא נהיה קר יותר ברוחניות.

ואני גם מפחדת שאולי זה באשמתי, שהוא הרגיש שאני לא מקבלת אותו ב100%, ולכן הוא עושה לי מבחנים שמשפיעים על העולם הזה והעולם הבא שלנו.
אני יושבת ובוכה ובוכה.
התייעצתי, ואומרים לי לקבל אותו בלי תנאי.
אבל אני לא מסוגלת.
לא מסוגלת!
לא מסוגלת!!!
אני יושבת ומתאבלת.

אני מתביישת בו.
אני מאוכזבת ממנו.
לא מצליחה לקבל אותו.
אני יודעת שזה נורא.
ועוד יותר נורא שהוא גם מרגיש את זה.

אבל לא מסוגלת למשהו אחר.

ואל תתנו לי כל מיני עצות,
כי שמעתי,
ואני לומדת,
ואני מתייעצת,
ואני עובדת על עצמי מאד מאד מאד חזק לקבל אותו.
ואני באמת יותר מקבלת אותו עכשיו.
אבל אני בתהליך של אבל עמוק.

אם יש פה מישהי שעברה כזו התמודדות,
ויכולה לומר לי משפט מחזק,
אני אשמח לשמוע אותו.
אבל אני מתחננת,
רק בלי האשמות.
גם ככה אני נגמרת.

די,
אני בוכה,
נעולה בחדר ובוכה.

ה' תעזור לי

הייתי מוסיפה משהו נוסף על מה שנכתב
את מנסה להסתיר מבעלך את האכזבה אבל בסוף הוא מרגיש אותה
חושבת שנכון לצאת ביחד ברוגע ולפתוח את הנושא בצורה רגועה ולשקף מה את מרגישה בלי כעס והאשמה- חלמתי כך וכך, מבינה את הקושי שלך, מעריכה אותך עדיין וברור שאתה צריך לעשות מה שטוב לך, רוצה לשמוע מה אתה מרגיש וחושב
פתיחות בצורה חכמה תמיד תוציא אותכם חזקים ומחושלים יותר והעיקר ביחד ואולי תופתעי לטובה ואם הוא לא ירגיש מאויים וירגיש שאת עדיין מעריכה אותו הוא גם יגיד מעצמו שכן רוצה לקחת על עצמו מסגרת כזו או אחרת של שיעור או משהו ותחליטו שניכם שאתם משקיעים בזה