שלום לכולן,
אנחנו משפחה עם קטנים, אני עובדת מהבית, בדרך כלל קצת בבוקר ואחר כך בערב כשהילדים ישנים. בגיל הקטן הם איתי ואחר כך בגן בלי צהרון. הם חוזרים עייפים ורוצים רק את הבית אפילו בלי לצאת לחברים…
ברוך ה' המשפחה גדלה והמשכורת כבר לא תמיד מספיקה ואני חושבת לפעמים על לצאת למשרה מלאה, וכאן השאלה שלי:
איך שולחים קטנים למעון או צהרון? אני לא שופטת חלילה אף אחת, אני באמת רוצה לשמוע ממנוסות מכל כיוון אפשרי…
לא מצליחה לדמיין את זה שאראה אותם בקושי שעתיים-שלוש ביום. וגם, בכנות… טיפול של גננת הוא לא כמו של אמא…
אני גם חושבת איך זה בימים שפתאום אין צהרון או ילד חולה או כל דבר אחר שקורה, אולי הקריעה בין הבית לעבודה תהיה עוד יותר קשה.
אשמח מאד לתשובה מהמנוסות כאן,
תודה,
יהודית
את יכולה להגיב בתגובות למטה או לשלוח למייל שלנו: sh[email protected]
יש גם לך שאלה? נושא שמציק לך? זאת ההזדמנות שלך לשאול שאלה באנונימיות מוחלטת!
כתבי ל: [email protected] וכולנו ננסה לעזור לך!


את נשמעת אמא חושבת ומכוונת מאוד לילדים, והפחד והחשש הזה נראה לי מלווה את רובנו……………..
לפי התגובות זה נראה המצב האידיאלי בעולם להשאיר ילד בגיל הרך עד 16:00 במוסד לימודים, כי אז חלילה לא ישעמם לו, וכמובן שהוא ירוויח הרבה יותר כי אז אמא תהיה רק איתו וכו……………
תרשו לי לחלוק- אנחנו חיים באין ברירה. זה לא המצב האידיאלי. אולי הנסיבות הביאו אותנו לשפר את המצב הלא אידיאלי הזה להכי טוב שאפשר (ולצערנו המצב רחוק מלהיות בדר"כ הכי טוב שאפשר)
אבל אם נשים את זה על השולחן- זה לא מה שאף אחת מאיתנו הייתה מבקשת מלכתחילה.
זה קשה מאוד, גם רגשית וגם טכנית.
אבל גם לחיות עם פרנסה מצומצמת זה קשה מאוד רגשית וטכנית, וצריך לבחור ביניהם, אין ברירה!
ולכל הנשים שיושבות ועובדות ומקריבות את עצמן כדי לפרנס, אני מעריצה אתכן,
אבל אתן באמת בודאות לא יודעות ולא מבינות מה קורה שם בצהרון.
אני גננת מעל עשור ועובדת עד 4, הילדים מכירים אותי מצוין ואין ספק שאני דמות משמעותית עבורם,
ואף על פי כן באזור השעה 13:30\14:00 גג הילדים מתעייפים מאוד, מאבדים סבלנות, רעבים, ניכר שהם רוצים פשוט לזרוק את עצמם על איזה ספה ומיטה ולהקשיב לשקט……………
גן זה אחד מהמקומות הכי רועשים בעולם, חשבתם איך זה להיות 8 שעות בחלל צפוף ורועש? חשבתם איך זה להתמודד כל השעות האלה עם מאבקים בלתי נגמרים על המשאבים שלכם? (אני חייב את הטרקטור עכשיו אבל יוסי משחק ואחר כך נותן למוישי ומוישי אף פעם לא מסכים לי ולפעמים נותן לי בעיטה…. תרגמו את זה ל: אין לי מקלדת למחשב אבל אסור לי להתלונן או לבקש אני צריכה למצוא את הדרך להסתדר בלי……….)
שלא לדבר על זה שלא בכל הגנים יש את הדמות הקבועה והמשמעותית, יש גנים שהגננת מתחלפת שם……….
ולגבי הילדים החמודים שמבקשים להישאר:
אתן פשוט מגיעות באמצע סיטואציה.
זה בדרך כלל אחרי שהילד חיכה שעה וחצי שיתפנה בימבה והוא יקבל סיבוב או אחרי שהגננת הבטיחה לחלק דף צביעה מיוחד בסוף היום רק למי שהצליח להתנהג יפה כל היום (7 שעות!!!!!!!!!!!!!!) והילד החמוד הזה הצליח 6 שעות ואמא באה לאסוף אותו.
בקיצור:
זה לא אידיאלי, אבל לפעמים מה שעומד מול זה עוד פחות אידיאלי ואז אין ברירה.
מעניין לשמוע דברים מנקודת מבט של מי שבעצמה עובדת בצהרון. בכל זאת, לא לגמרי מסכימה איתך:
לא בכל הגנים צפוף. הגן של הבת שלי דווקא די מרווח.
והיא לא רצתה שאקח אותה הביתה מוקדם, גם כשבאתי ב13:30…
הילדים רעבים ב14:00, הגיוני, לכן הם אוכלים בצהרון, הם לא רעבים עד 16:00…
וילדים עד גיל 3 ישנים בצהריים במעון/משפחתון, אז אין סיבה שיהיו עייפים במיוחד.
ואם חסרים משחקים, זו בעיה, אבל האם באמת בכל גן זה כך? אולי ספציפית הגן שלך יותר צפוף.
יחד עם זה, שמעתי מאמא אחרת שהילדים שלה לא מסכימים להישאר בצהרון – כנראה זה באמת תלוי מי הצוות בצהרון ומה התנאים הפיזיים, שווה לבדוק את הדברים האלו.
אני "אמא תרנגולת", לא שלחתי למעון אלא רק לגן פרטי עד 13:00, והייתי ממש נגד צהרונים.
עם השנים וכורח המציאות התחלתי לשלוח לצהרון,
ו – פלאי פלאים!!
השגרה שלנו השתנתה מאד לטובה!!
הרגשתי שהזמן שלי עם הילדים עלה באיכות על "כמות" הזמן שהיתה קודם.
הם חזרו רגועים, שבעים ומרוצים,
ובדרך כלל לא ביקשו מיד חברים.
אני חושבת שהאוירה הרגועה והלא מחייבת בצהרון לעומת הבוקר – מרגיעה אותם בהדרגה.
כמובן שצריך סיעתא דשמיא ושליחים טובים, כמו בכל מסגרת.
תפילות, אמון ואהבה.
בהצלחה!!
היי
הייתי חייבת לשתף…
בסיפור של מיה קינן שנקרא "מקום לאמא" אם אני לא טועה קיבלתי את המסר הכי גדול שקיבלתי בחיים:
בכל דור הקריבו נשים צדקניות למען התורה. כל דור – וההקרבה שלו. אם זה כסף, בריאות, נוחות וכו'.
בדור שלנו מוותרת אישה על הדבר כמעט הכי חשוב לה : האימהות שלה!!! וזה כל כך קשה!!!
קשה לא לשלוח את הילדים בבוקר, קשה לא לקבל אותם באחד בצהריים. קשה לראות אותם כל כך קצת ביום, וגם זה כשאת בעצמך סחוטה ומרוטה…
אבל! זו הזכות שלנו למען החזקת התורה! זה גדול וענק ועצום דווקא בגלל שזה כל כך קרוב לליבנו…
אשרינו שזכינו!!!
בשם הרב שטיינמן -כמה שחות בבית יותר טוב ציטוט מקול הלשון
מצורף קישור- למטה בתוכן השיעור דקה 27 למטה בעמוד יש תוכן מפורט של השיעור "ותתן טרף לביתה נשים שיוצאות לעבוד הכוונה"
https://www.kolhalashon.com/new/Media/PlayShiur.aspx?FileName=1056533&Video=False
כדי לקיים את דברי הרב שטיינמן במלואם, אולי פשוט תמסרי את הילד לאימוץ.
וברצינות, כשנאמר משפט לא ברור, צריך להבין באיזה הקשר הוא נאמר, ומה התכוון הרב.
והרב שטיינמן הנחיל לדור משנה חינוכית מותאמת לדור שלנו – מלאה ברגישות, חינוך בנועם, שינוי שיטות הענישה מדור קודם ועוד ועוד.
לא חכמה לצטט משפט אחד שלו ולנפנף בו. צריך לשמוע ולקיים את כל מה שהוא אומר בנוגע לחינוך, זה מאד מחייב ולא קל.
עם רוב הדעות כאן אני לא מסכימה ה' נותן לאימהות את הילדים בשביל שהם יגדלו אותם ולא שהגננות יגדלו אותם הגננות צריכות רק לחנך אותם וללמד אותם בשנים הקריטיות של הילדות אבל לא להיות במקום האמהות ארוחת צהוריים רצוי לאכול בבית כשאת יודעת מה הם אוכלים ולקבל אותם בבית ילדים לא צרכים לבלות שעות נוספות במסגרת חוץ ביתית ילד צריך לדעת שהוא לא עול או כאב ראש ואין מה לעשות בגילאים האלו ילדים אוהבים גם את הפינה חמה שלהם אחרי שעות הגן הרבות.
הגננות צריכות לחנך אותם וללמד אותם בשנים הקריטיות של הילדות?!?!
ומה שחשוב שדווקא אמא תתן זו ארוחת צהריים?
אין שחור ולבן
אלו החלטות משפחתיות מורכבות נתונים ולבטים
מה שבטוח שחשוב
זה לשקול כל פעם מחדש בהתאם לנתונים ולחשוב על המכלול והפרטים
וכמובן לבדוק מי הצוות שמטפל בילד שלך
(נכון גם לבוקר…)
לבדוק שטוב לו ולהיות כל הזמן עם יד על הדופק…
אצלי ספציפית היו שנים ששלחתי לצהרון והיו שנים שלא,
גם אם את שולחת לצהרון לא חתמת חוזה אם אף אחד שאת כל הילדים תשלחי
ולהפך…
אחת הסיבות ששלחתי לצהרון לדוג' זאת ילדה שרצתה בכל מאדה
ולעמות זאת דוג' הפוכה: היו שנים שלא שלחתי מסיבות טכניות שלבעלי היה יותר נוח לקחת אותם מוקדם
מאשר לצאת פעמיים מהבית (אני עבדתי)
בהצלחה!
אני לא שולחת את הילד שלי לצהרון, מהסיבה שאני לא אוהבת את אופי הצהרון בחיידר שלו. ואכמ"ל.
במקום זה בעלי מגיע הביתה ב 13:30 ואם כבר, אז כבר לא השארנו ביום ארוך גם את הקטנים יותר.
ברור!!! שלא כל בעל יכול!!!
אממה-
אולי זה לא קשור לצהרונים, אלא קשור יותר ליום עבודה ארוך.
אני כן מרגישה שהעבודה גוזלת לי את האמהות. אני חוזרת הביתה עייפההההה. וכבר אחרי 3 שעות- למיטה. ולמי יש כוח אחרי זה גם לתפקד את הבית???
הקיץ הזה לקחתי הרבה חופש, יחסית לכל שנה, והבנתי כמה חסר לי לגדל אותם, לשבת איתם לארוחת צהרים. לשמוע מה עבר עליהם בלי שיגידו "אין לי כוח לספר כבר אמרתי לאבא". להיות איתם כשאניעדיין מלאת כוח ולא מרוטה אחרי יום עבודה מתיש.
אז נכון, זה כורח המציאות. והילדים לא בהכרח סובלים מזה.
זה רק אנחנו, עם האמהות העשוקה.
ויודעות מה הכי מעצבן?
שלפעמים גם בעבודה מסתכלים עלינו עקום בתור אמהות..
אנחנו יווצאות מוקדם וכו- לילדים
לא מגיעות -ילדים חולים
משתגעות ל עבוד מהבית ולא מצליחות..
ואין לבוסים מושג כמה התמרון הזה קשה וכמה הוא מעבר ליכולות, וכגם הילדים מפססידים שהם הופכים לעול ומעמסה..
אחרי חודשיים בלי צהרון, אני יכולה להגיד במפורש שכשאני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה מלא במשרד יש לי הרבה יותר סבלנות לילדים מאשר אחרי שניסיתי לעבוד איתם כל הצהריים…
שלום לכל האמהות המדהימות!
דבר ראשון, אין עלינו! מגדלות ילדים( ועוד קודם…) מפרנסות- וואו ענק!
דבר שני, אני גננת בבוקר ובצהרון, ומנסיון אישי, הילדות מאד מאד נהנות בצהרון, יש הרפיה מסוימת בשעה הזו, גם הגננות רגועות יותר, אין לחץ של הספקים ויש זמן ליחס אישי ורגוע יותר, ילדות עייפות יכולות בד"כ לנוח קצת על הספה, לקרוא ספר, לצאת לחצר ולהירגע קצת. גם לגבי הקטנים שנמצאים במעון או משפחתון, הם ישנים ואוכלים טוב ובד"כ טוב להם. מסכימה שזה לא האידיאלי , אבל בשורה התחתונה- הילדים נהנים ורגועים! המלצה שלי, אם מתאפשר לך, תבואי לאסוף את הילדים 10 דקות לפני סיום הצהרון, ואת הקטנים מהמעון אפילו בשלוש-שלוש וחצי. בד"כ הילדים כבר מאורגנים ליציאה ושמחים כבר לפגוש את אמא שלהם!! הרבה הצלחה!