בכנות, איך את שולחת ילד קטן לצהרון?

שאלה קשה מאד!
אני מרגישה שהצורת חיים שלנו לא באמת נורמלית
זה לא באמת הגיוני שאישה אחת גם מפרנסת 5-8-9 שעות (גם הרבה זמן מחוץ לבית גם הראש העמוסססס וגם העול הכלכלי שבסוף על כתפינו)
גם מגדלת ילדים, גם מנהלת משק בית
בכנות- אי אפשר לעשות הכל מושלם!
ולכן התפתחה תרבות ה'אנחנו מושלמות ככה'
וצריך להגיד את זה- אמא, שזה הנתונים של חייה, שנדרשת לעבוד עד 16 מגיע לה כפיים!!! שעומדת בזה (כי אני לא..)
אמא שהיכולות האימהיות שלה נשחקות מטבע הדברים כי אנחנו בנאדם אחד שלא יכול להיות גם מחשב ורובוט והשגי ומשימתי בעבודה וגם אמא חמה אוהבת מפנקת מטפלת מלטפת בבית וגם מלכה בממלכה שלה הבית- -גם מגיע לה כפיים
וכן, כשיש צהרון וכולם הולכים לצהרון לפעמים זה מורכב למי שבבית ואין חברה, זה נורא תלוי במקובלות הסביבתית וגם במציאות בבית כמה הוא מלא כמה בעצמו מקור לפעילות
אני לפעמים מרגישה שיש איזו תבואת שיגעון של עול הפרנסה שכולנו אוכלות, ואין ברירה אחרת כדי שלא נגווע ברעב אבל לזכור
שכן, בבסיס- ילד צריך בית. ואמא.
ותקום האמא שתעיד על עצמה שהיא חוזרת מהעבודה ב16 ועד 19 היא פנויה לילדים רגשית, טכנית וערנית
אצלי זה השעות של 'סוף היום', אני עייפה, הם עייפים…
זה גורם לשנת לילה מאוחרת יותר כמו שאמרו (כי אי אפשר לחזור הביתה ולהתחיל מיד א. ערב והשכבה) שזה לא בריא בכלל לילדים ולאמא (אני צריכה קצת שקט בערב לטפל גם בבית) זה שנים קריטיות להתפתחות מוחית פיזית ונפשית
ילד שחוזר הביתה ב16 כבר לא זוכר בכלל מה היה בבוקר, אני כן חושבת שבבסיס ילדים בגיל הזה צריכים את ההפסקת צהריים עם אמא, קצת להימרח בזמן בשלב הזה, אפילו להשתעמם.. להתרגל להיות בשקט ושלווה, אחר כך לצאת לחברים- מפגש קטן, עם חברים שכיף לי איתם, אחד על אחד.. זה עולם אחר ולא נשווה לשהות ממושכת עם 30+ ילדים
ורב הגנים כן צפופים ובוודאי הכיתות..

מה שכן- זה המציאות
ולכן כל אמא ששולחת כי זו המציאות שלה- שתשלח בלב נקי ורגוע שזה מה שד' רוצה ממנה, בוודאי, כי זו מציאות החיים שיצר עבורה
אבל אמא שיש לה אפשרות להיות בבית עם הילדים- שתדע שזה נותן המון
נכון, אני מקפלת איתם כביסה
ומבשלת איתם ומנקה- זה ממש כיף להם. אני עושה את זה בנחת, זה מיומנויות חשובות לחיים, וגם לא חושבת שהם צריכים אותי יושבת להם על הזנב מ13 עד 19.
אבל אני פה. אני הכתובת לשמוע את ההגיגים שלהם, לראות את המצב רוח כשמסתיים היום, להקשיב, לראות בעצמי איך משחקים עם חברים ואיזה מיומנויות צריך לפתח. להיותא מא זה בעיקר להיות.

אולי ניגמל קצת מהשוואות ונבין שזה תלוי אמא
תלוי אבא
תלוי ילדים
ותלוי גם במה שהשם מצייר בשבילנו בכל שלב של החיים.

בעיני ילדים צריכים שעות בית, ודאי בגיל הצעיר.
קשה לי קצת עם האמירות שלבעל קשה לחזור בצהריים. אני מבינה שיש מקרים שזה לא אפשרי טכני, אבל לשמוע מנשים ש"בעלי לא בנוי לזה" זה קצת מקפיץ אותי.
מה לעשות? זה הדור שלנו, על דרישותיו המשונות והלא הגיוניות. והבעלים שלומדים ב"ה והנשים שנקרעות בעבודה של שעות. ובתוך כל זה נמצאים הילדים. ובעיני, כשאמא חוזרת מאוחר יותר, הבעל יכול להיות בהפסקת הצהריים עם הילדים שהם גם שלו.
הוא לא אמור להפעיל אותם, לשחק איתם משחקי קופסא או לשיר להם שירי נשמה. פשוט נוכחות הורית מיטיבה שמחממת ארוחה ושואלת איך היה, ונותנת אחר כך זמן למנוחה שקטה.
ואם האמא יכולה- הכי טוב שיש.
אני הכי מבינה בעולם שמעייף להיות עם הילדים מ13:30, אבל מרגישה שצריך יותר לעמול על זה. אמא בבית זה מציאות יוצרת, גם אם היא שוכבת על הספה בחוסר אונים ובעייפות טוטאלית. הילדים יודעים שהיא נוכחת ואין לדבר שיעור.
אין סיבה למתג את זה כ"שעות איכות אחרי הצהריים במקום מריחה של שעות עם הילדים". המריחה הזו נותנת לילדים שלווה, עוגן וביטחון.
כמובן שאני מתכוונת למשפחות שבהן נשים יכולות להוציא ילדים מוקדם, אבל טוענות שהם משתעממים, או לבעלים שיכולים טכנית לחזור הביתה אבל לא בנויים לזה מהרבה סיבות.
למען הגילוי הנאות, אני עובדת כל יום מחוץ לבית, יוצאת מוקדם וחוזרת מאוחר, ובעלי, שלא בנוי לזה, לוקח את הילדים ונמצא איתם עד סדר ב'. וזה בחשיבה משותפת של שנינו ובהבנה שילדים זה גם דבר דורש ולא תמיד קל, לא רק חמוד ומתגמל. משימה אלוקית שמתייגעים עליה הרבה.

בלי ספק העלאת כאן נקודה שכואבת לנו כאמהות עמוק בלב, מאמינה שכמעט כל אמא מרגישה מידי פעם צביטה בלב כשהילד חוזר כל כך מאוחר כל כך וזמן השהות בבית קצר כל כך אבל, הרבה פעמים הילדים שלנו חווים את המציאות אחרת, הם לא מרגישים מסכנים ולא צוברים חסכים. במשך קרוב 14 שנים אני הייתי בעבודה בשעות הצהריים ובעלי היה חוזר מהכולל ומוציא את הילדים, מתוך החלטה שלנו שהכי חשוב שילדים יגיעו הביתה יאכלו ארוחת צהרים בבית, ישחקו בבית וישהו עם זמן איכות עם האבא, זה נשמע נהדר בפועל , אצלינו לפחות, האבא לא ממש הצליח לתפקד במפעיל צהרון יום אחר יום למשך שנים, הייתי חוזרת הביתה עייפה ומותשת ופוגשת או בעל עייף שבילה עם הילדים ובית במצב קשה או בעל וילדים שנרדמו ביחד על הספה, והנה מגיע ערב, ואני שהשכמתי קום ונסעתי שעה הלוך ושעה חזור ו7.5 שעות עבודה אינטנסיביות, בקושי מחזיקה מעמד עד לערב שאז מתחילה משמרת ג' עבודות הבית וארגון כל הצריך ליום המחרת, אבל אז מצאתי את עצמי מקדישה המון זמן לשקם הריסות מהצהריים ומפסידה זמן איכות עם בעלי שחזר עיף עיף או לחילופין ילדים ערניים וחוגגים בשעה שאני מזמן מזמן מיציתי.. בשנים האחרונות הבנו שלמרות כל הסיבות נכון לנו לשנות ואת הילדים הקטנים שלחנו בלב כבד לצהרונים.הם לא סובלים הם חוזרים שמחים ומרוצים אני חוזרת לבית שפוי ויכולה להיות איתם בנחת עד הערב וגם בעלי חוזר בערב אנרגטי ולא מותש ומספיק להיות עם הילדים הגדולים,לסייע בבית ואפילו לצאת להליכה זוגית כל ערב
ולגבי הילדים הקטנים שהוא לא פוגש לא בצהריים ולא בערב – אנחנו מעירים אותם מוקדם ויש מספיק זמן למשחקים סיפורים וכו
בסופו של דבר, אחרי ששנים רבות החזקנו חזק של אין צהרונים עם כל היתרונות שבדבר גילינו שכל המשפחה כולה הרוויחה מהשינוי ולגבי החסרונות של חוסר זמן איכות עם קצת מאמץ וחשיבה מוצאים חלופות כמובן כל אחת על פי התנאים והיכולות שלה.

כאמא ל4 ילדים מזדהה עם כל מה שנכתב פה, לשני הכיוונים…
יש לי שאלה בנוגע לשעות של אחרי הצהרון,
הבן הבכור שלי בן 6 מתעקש ללכת לחברים כמעט כל יום, או להזמין חבר.
אני רוצה שיהיה בבית, להרגיש אותו מקרוב, למרות שזה דורש ממני ממש להעסיק אותו בחוגים, לשחק איתו על הרצפה וכו', הוא כמעט לא מצליח להתעסק לבד או עם האחים.
יש למישהי רעיון לכזה מצב? זה תואם גיל לילד בן 6 לצאת כמעט כל יום מהבית? (ועוד אחרי צהרון!)