זה היה מפתיע לקבל אבחון מאישה בת 70+, ואפילו מתקרבת לשמונים..
סיפור טרי מהחודש האחרון, אישה, שמספרת לי בטלפון שרוצה לדעת על עצמה.
"לא להכוונת מקצוע, את יודעת…" היא הוסיפה.
אותה אישה, שלא פגשתי אותה כי היא לא רצתה להיחשף, אלא שוחחנו רק טלפונית עם מעברים של דפים בין תיבות הדואר.
(חשבת על זה? אין תחליף לבדיקת כתב אמיתי חי ונושם מול בדיקתו דרך המייל או ה-GPT החביב. המגע של הכתב, החוזק שלו וכדומה, אומרים כל כך הרבה על האנרגיה הפנימית של הבן אדם.)
אותה אישה שולחת לי כתב שמטעמי צנעת הפרט לא אפרסם אותו, כתב חי, מתפקד, אבל עם קושי חזק ולחץ.
שולחת לי עץ אהמ.. איך נאמר את זה? מה הוא משדר לך?

נסעתי בדרך בואכה ירושלים, והלב לא מעכל את העצים החרוכים שרק שלד נותר מהם. כזה היה העץ שלה – ניצול שריפת אשתאול, כיניתי אותו בליבי.
עץ ענפים נטל צמיחה וקטן כל כך – לכן צילמתי את כל חלקי הדף, שניתן יהיה להתרשם מהפרופורציה.
והבית – מדויק, ברור, אבל קטן מאד, מרוחק ומשדר לי קריאה לעזרה ובעיות בבית שקשה לה להתמודד עימן (שוב, זהירות! הכל בשילוב סימנים נוספים!).

גם בציור המשפחה היא בחרה לצייר דמות אחת, קטנה ובודדה, קוויה שבורים.
הדמות קצת עם ביקורת ושליטה, ידיה על המותניים, הבנתי שיהיה לה ביקורת לומר, שהמצב לא מוצא חן בעיניה…

הבדידות זעקה.
ניסיתי לבדוק האמנם מדובר באישה בודדה קלאסית, אבל לא. יש לה משפחה, מוקפת בילדים ונכדים ההולכים בדרך ד'. חיה בינותינו, נראית הכי שייכת.
מאיפה מגיעה תחושת הבדידות הקשה שהיא סובלת ממנה?
במועדון שהיא נמצאת לראות עולם ולהתאוורר – היא לא מוצאת את עצמה.
והילדים? הילדים…. יש לה 8 ילדים.
קשה להיות בודדה עם מערך של ילדים ונכדים, לא?
שוחחתי איתה בטלפון וכה היו מילותיה:
"אני רוצה שתדברי עם הילדים שלי. אני בכלל לא רוצה שתדברי איתי." ושוב היא אמרה את זה. ושוב, ושוב.
מדובר באישה חזקה, מתפקדת, מסתדרת היטב בביתה, יוצאת ובאה.
ואני בכתב מוצאת סימנים לתלותיות.
"אני תלותית", היא אמרה לי בטלפון.
"אני בודדה". היא הדגישה. "בודדה".
אז יכול להיות שבעצם החיים היא לא בודדה באמת, אבל בתחושה הפנימית שמשתקפת בכתב ובציורים – כן. אי אפשר להתווכח עם תחושה פנימית חזקה.
"את שומעת, גברת רובינשטיין? דברי עם הבת שלי. אני אביא לך טלפון. היא עסוקה כל היום. אני כל כך מבינה אותה. יש לה ילדים קטנים. והן עובדות היום כל כך הרבה הנשים… ומי מדבר על הבנים שלי שתלויים בגחמות של נשותיהם, אם הן מרשות להם לעזוב את הבית לבקר את אמא שלהם או לא. דברי איתם."
ספרי להם שיש להם אמא.
אמא שמחכה להם. אני רוצה שהם יישבו פה קצת בנחת אפילו שעה ויספרו לי כל מיני דברים, בלי להסתכל על השעון. בלי ללכת לטלפון שלהם תוך כדי וללחוש לאישה שלהם שרגע, הם כבר יוצאים, וללקוחה שרגע, הם כבר מטפלים בה, ואני מרגישה כאילו כל דקה שהם יושבים, הם מפסידים כל כך הרבה עסקים חובקי עולם, כסף, וגם יצטרכו לשלם על זה בבית טבין ותקילין…
ספרי להם שמלהיות עם אמא לא מפסידים. שד' מאריך ימים על השעות שהקדישו בשביל ההורים.
זה לא נעים לי לרמוז להם שאני רוצה שהם יבואו. שיעלו קצת. בטח לא לומר להם את זה!
אני מרגישה נזקקת!
איך אמר לי ילד אחד חמוד שלי? "אתם תהפכו לזקנים אם נבוא לבקר…"
אז אל תבואו לבקר, תבואו להיות. תהנו גם אתם לבוא! יש סיכוי?
אין היום בינה מלאכותית לשלוח להורים, חייבים אנושיות בשביל זה.
הם יודעים שאני מסתדרת מצוין, ושולחים אלי מידי פעם נכדה חמודה… זה נחת. אבל אני רוצה לראות גם ילדים!"
אמנם בהחלט, גם מול בעלה – יש קושי חזק מאד והדבר ניכר. איך היא אמרה לי? "הבעיות שהיו ביננו לא נפתרו בגיל הזה. הן רק הולכות ומחריפות". הוויכוחים מולו על כל דבר, את זה היא זוכרת מאז ומעולם.
אכן הסברתי לה שהקושי שלה הרבה נובע בגלל זה, גם בבית עצמו לא טוב לה. דיברנו איך אפשר להקל את האווירה בבית. היא הסכימה איתי והיא מוסיפה: "אני יודעת, אני מודעת שהרבה מאד תלוי בי. קשה כבר בגיל הזה… אבל הילדים יודעים את הסיפור ביני לבינו". בעלה עדיין עובד מחוץ לבית, חברותי ונהנה. והיא זו שמרגישה כל כך לבד…
דיברנו על המון נושאים נוספים. מה מרגיש לה, מה יכול לחזק אותה, איך בגיל שלה כבר הגיע הזמן לדאוג לעצמה ולצאת מעט, מה היא יכולה לעשות מול התחושות שלה. הדרכתי אותה איך ליצור קשר בעצמה עם הילדים, איך להתקשר ולהתעניין בהם. איך לעזוב את תחושת התלותיות וללמוד להיות בעמדת המשפיע. היא הייתה קשובה.
אבל, הזעקה שלה: דברי עם הילדים שלי, עדיין מהדהדת לי.
אז הנה, דיברתי.
מה אומרות?
——————————————————
מילה של גרפולוגית:
בעץ ענפים נטול צמיחה – יכול חסר כזה לבשר על תקופה לא קלה, או חסר ברגשות חמים.
הרבה פעמים הדבר יראה גם על רציונליות וטכניות, עבודה עם שכל ופחות עם רגש.
לעיתים מדובר באנשים עם חוש צדק מפותח,
כואבים את המציאות ורוצים לתקן אותה.
בציורי דמויות, המורכבים מצורות גיאומטריות, מרובעים ממש, עיגולים ומשולשים – לעיתים הדבר יצביע על חוש טכני אצל המצייר.
מחזור שלישי ללימוד גרפולוגיה נפתח כעת בבני ברק ובשעות הבוקר!
משלב העמקה פסיכולוגית ומקיפה על האישיות, אך מן הצד השני מתמקד בפרקטיקה של הכתב והציור – עד לרמה של ידע ברור, מדעי, שאינו מסתמך רק על אינטואיציה. עם קבוצות קטנות וליווי יד ביד.
החומר מקצועי, מסוכם באופן בהיר על מנת שיבוא לידי שימוש שוב ושוב, עם פרקטיקה אמיתית מהשטח. מדע מרתק שפותח את הראש והלב עוד הרבה לפני הפרנסה שאחר כך…
אם את אחת מאלו שמחפשות להרוויח שליחות ורווחיות – בואי!
מותנה בבדיקת התאמה גרפולוגית.
יהודית רובינשטיין היא גרפולוגית מוסמכת הנותנת מענה להורים באבחון קשיים אצל הילדים, ולצוותי הוראה באבחון קשיים אצל התלמידים. היא נותנת ייעוץ בתחומי תעסוקה ובתקופת השידוכים.





תודה יהודית!
זהו, אני קובעת אצלי יום לביקור, לפחות פעם בשבוע. בזכותך!
יהודית יקרה, איזה טור מיוחד!
כל כך מחזק ונכון!
כיבוד הורים זה דבר שכולנו צריכים חיזוק בו.
כי הרי כל כך קל לשכוח את ההורים במרוץ החיים. כי כולנו עסוקים כל כך.
אז תודה רבה , ממש עוררת את הלב, ונתת לי חומר למחשבה.
תודה ענקית שכתבת, יהודית. זה מאד חשוב לכולנו. מי שהגיבה נגדך יש לה כנראה סיבות טובות להילחץ מהסיפור הזה או לראות בדיוק את האשה הבודדה באור שלילי. אנחנו כאן בשביל ללמוד ולהשתפר וסיפור כזה מעורר מאד. יש מצוות כיבוד הורים וחובה לבוא, לבקר, להקשיב, אפשר גם להתקשר ולהתעניין, לקבוע לצאת לקפה יחד… והעיקר להראות שיש לנו את כל הזמן בעולם כי זו אמא שלנו!!! וממש לא משנה איזו אמא זו ואם תמיד היה לך כיף איתה או לא.
יהודית, הטור שלך נגע לי ללב
לצערי, אצלי זה כבר חסר תקנה
עכשו סיימנו שנת אבל על אבא , ואמא נפטרה לפני קרוב ל 20 שנה.
ואני צעירה!!
מה שכן , זה נתן לי דחיפה לגבי הורי בעלי ,
גם לעודד אותו יותר להגיע אליהם, ואולי גם להצטרף בעצמי .
להזיז את הביזנעס לכמה שעות פעם בתקופה, כמו שאני יודעת לעשות זאת במקרים אחרים
יהודית היקרה ,
ישר כוח ענק על הטור, רוצה לצעוק לכן כל הנשים שיש להם הורים בחיים ——ת ח ט פ ו זמן איכות איתם, תכבדו , תרוצו אליהם–אתם לא יודעים איזו החמצה מרגישים אח"כ אם לא עשינו גם אם מסיבות הכי מוצדקות בעולם…… לצערי אני מדברת מניסיון הגעגוע לאבא , המצפון שאולי יכולתי לעשות יותר מאוד מציק…..
ואו, נוגע ללב.
באמת מעבר לכל הספיקולציות והתאוריות לגבי התחושה בבית של ההורים
קודם כל – בתור ההורים – היה לי חבל לקרוא את המשפט "זה לא נעים לי לרמוז להם שאני רוצה שהם יבואו. שיעלו קצת. בטח לא לומר להם את זה!"
אמא שלי בהחלט בקשה מאיתנו – אני רוצה שתבואו, חשוב לי לראות אתכם.
ועשינו מפגש נחמד, מסיבת ראש חודש עם כיבוד ותוכנית, ובסוף גם דברנו על הנושא: אמא, מתי את רוצה שנבוא? עם הילדים או בלי? שנביא משהו או שלא? וחשבנו יחד מה מתאים לנו ומתי.
בסוף סיכמנו על תורנות בין המשפחות שגרות באותה עיר – כל יום משפחה אחרת אחראית להגיע – או בצהריים עם הילדים, או לקפוץ בערב לבד, או סתם לפטפט, או גם קצת לעזור – כל אחת מה שמתאים לה.
וכך זה לא נעלם ביום יום. לכל אחת יש אחריות על היום שלה.
אז כן, גם לנו יש קשיים סביב הנושא. אני חוזרת מהעבודה, וצריכה לקחת את כולם וללכת לאמא שלי. למצוא שם איך להעסיק אותם, ולהכין להם אוכל, ולשמור שלא מידי יפריעו ולא מידי יבלגנו, ולנקות בסוף, ולסחוב את כולם הביתה כשהם עייפים….
הרבה יותר קל לי שאמא שלי תבוא אלי. אבל זה לא מסתדר לה, והיא רוצה להיות בבית, ויש לה את הסידורים שלה, וכו'..
אז אני מכבדת.
לפעמים באמת ביום עייף מידי, אני פשוט קופצת בסוף היום. אפילו חצי שעה, עם עיניים כמעט עצומות, יושבת ושותה את כוס הקפה אצלה במקום בבית. קצת משוחחת, טיפה עוזרת להרים כמה דברים למקום. וזהו.
אבל לפחות יודעת שהייתי, ונתתי תחושה טובה
וגם לי זה עושה טוב – קצת לצאת מהבית והכלים הזועקים מהכיור, והכביסה הזועקת מהמכונה והמיבש…
קצת להיות במקום אחר
זה מאוורר בסופו של דבר.
אז באמת כמו שכולם כתבו – תנצלו תנצלו!! עם כל הקשיים, הטכניים או הרגשיים – אין לזה ערך!!
הקשר של הנכדים עם סבתא, של הילדים עם אמא.
בהצלחה לכולנו במצווה העצומה!!
שמחתי ממש לקרוא את התגובות שלכן,
וכל אחת שהתחזקה ריגשה אותי ממש.
מי שזה נתן לה חומר למחשבה, ובוודאי מי שכבר קבעה יום בשבוע… איזו זכות!
מסכימה גם שלאמא מותר לומר לילדים שלה לעלות, יש פה יכולת זרימה, הלוואי שנשים תקראנה ותאפשרנה לעצמן לומר. אך באמת שלא כולן מצליחות לעשות זאת.
ולכן- כמו שכתבתן אתן, התפקיד שלנו לפתוח עיניים. לראות מה נכון להורים שלנו בכל רגע נתון. (ואי אפשר להקיש מהורים להורים. לכל אחד צרכים אחרים)
מצווה חמורה שבחמורות, אבל שכרה בהחלט בצידה!
בהצלחה!
זה צריך להיות מסר להורים דווקא שמתחילים עכשיו את שלב הנשואים והנכדים. שיסתכלו סביבם ויראו איזה מבוגרים נשארים לבד/בבית אבות ואיזה משופעים סביבם בנכדים/צאצאים. מי שלא היה מוכן להתאמץ ולארח ולאהוב ולשמוח ולהינות מקולות של ילדים ומי שדאג רק לנוחות ולשקט שלו ולבית הנקי והמסודר שלו הוא אותו אחד שישאר עם עצמו ועם אנשים זרים שיטפלו בו. אותם משפחות מבורכות שאתם רואים סביבכם שכל חג ומועד תמיד שמח וחם אצלם זה אותם אנשים שגם בזמנים אחרים ולא רק כשזה כיף ונח וגם כשהיה קשה להם הם פתחו את ביתם ואת ליבם והזמינו ונתנו יד ועזרו וחשבו גם על האחרים שסביבם. כיבוד הורים זה לפעמים אתגר. אבל זה נהיה יותר קל כשההורים נותנים לילדים הרגשה של אהובים ולא של זרים.