אלול בא וקולותיו בקרבי,
אני לדודי ואליו קרבתי.
האמנם?!
אני מרגישה יותר כמו…
אני לקטן שמושך בסינר,
אני למתבגרת שהתחילה סמינר,
אני לכביסות,
אני לכלים,
אני לקניות,
אני לסירים,
אני לבעלי,
אני לשכנתי,
אני למוצץ, לבקבוק, למחברת,
אני לכולם בשינוי האדרת,
לא ממש שומעת את השופר,
וליבי בתוכי מתכווץ, חפרפר,
זה האלול שלי?
כך הוא עובר?!
ללא קבלות, הרצאות, משמעות
ללא שום וידוי, חרטה על טעות
מה יעמוד לי ביום הדין?
על מאזניים ידונו ואני כסרדין?!
רגע… אולי זאת לא הבחינה,
קולו של השופר מזכיר לי בתחינה,
אולי התפקיד הוא שונה,
על הדרישות הרבות הוא עונה –
אני אמא,
גם באלול.
אני אמא,
והכל כלול.
ככל שאקרב אליהם,
כך אתקרב לבוראי.
ככל שאשוב אליהם,
תהיה זו תשובה לקוני.
ככל שאתן מאורי,
הוא יהיה לי אורי וישעי.
ככל שאחלוק מכבודי,
ארגיש אז אני לדודי.
ואליו מבטחי,
ואליו תשוקתי,
וכשאפתח את ליבי ככלי,
אחוש אז “ודודי לי”…
3 Responses
יפה מאד!!
מהמם!!!
בדיוק במקום לכל האמהות והסבתות, שכמעט בוכות ש"אין להן אלול"…
שדואגות וחרדות מיום הדין כי, מה בדיוק הן עושות כדי להתקרב יותר
ועם איזו מנחה הן תגענה לבוראן, להגיש לו ביום הדין???
חזקנה ואמצנה נשים יקרות!!!
כל חיוך לילד, כל החלפת טיטול, כל שטיפת כלים או רצפות, כל בישול,
כל ארוחה, כל נתינת כבוד לבעל, כל התיחסות אליו, כל התיחסות לילדים,
כל התאפקות לא לכעוס, כל שתיקה במקומה, כל…וכל…וכל…
אנחנו עושות ה מ ו ן כל יום בלי להרגיש בכלל! ואם נוסיף רק עוד טיפונת קטנה
של מחשבה על כך שכל עשיותינו הן לכבוד ד' ולרצונו, להבין ש ז ה ב ד י ו ק מה שהוא רוצה!!!
לא נרגיש כ"כ רחוקות….
והלואי שכל מה שכתבתי – יכנס גם לליבי…
הרעיון יפה ומחזק אבל לדייק
השורת האלו:
"ללא קבלות, הרצאות, משמעות
ללא שום וידוי, חרטה על טעות"
חרטה, וידוי, קבלה לעתיד הן חלק ממצות התשובה,
אין לאמא פריבליגיה לא לחזור בתשובה.
נכון שיתכן והקבלות שלנו יהיו באפיק החשוב ביותר בתפקידנו הנוכחי אמהות
אבל חרטה וידוי התקרבות לאבא שלנו שבשמיים הם קריטיות
וזה שנתייחס יפה לילדים ולבעל
לא יכול להיות במקום מצוות תשובה וחרטה על לשה"ר, שמירת שבת, צניעות ברכות וכו'