אחרי השבעה

זהו, הצום הסתיים.

שברתי אותו עם כוס מיץ וכדור גבינה מתוקה שהכנתי קודם, ועוד מעט אלך לטפל בבית ובכביסה, מחר כבר נשמע מוזיקה ונתכנן את החופשה שלנו.

זהו. הסתיים ט' באב.

ופתאום כל כך צובט לי בלב.

כמו בבית האבל –

כל השבוע נכנסים ויוצאים אנשים, מנחמים ולוקחים איתם מעט מהצער, מנסים לתת כח, להסיח את הדעת מהאובדן, מהחלל הגדול שנפער פתאום –  

אבל מיד לאחר השבעה מקפלים כיסאות,

כולם חוזרים לבית שלהם, ממשיכים בשגרת חייהם, עורכים רשימת קניות, מבשלים, קונים… חיים.

רק האבלים נשארים לעד עם תחושת האבל. אצלם האובדן הוא לא בר חלוף, הם נושאים אותו יום יום, שעה שעה, לבד.

ימי בין המצרים הסתיימו.

האבל על החורבן,

חורבן בית המקדש,

חורבן הקשר עם בורא עולם,

גלות השכינה,

והאמת שכל כך נעדרת.

ימי השבעה הסתיימו.

אנחנו מקפלים שרפרפים וממשיכים בשלנו עד לשנה הבאה, והלוואי שכבר יבוא קודם,

ובורא עולם נשאר לבד בבית האבל, לשאת את צערו…

 את אבלו על בת ציון, על שבר בת עמי,

על בניו שגלו, גלו מעצמם ואינם.

והוא נותר לבדו.

ופתאום כל כך צובט לי בלב שהסתיים ט' באב, שהסתיימה השבעה.

איך עוד נוכל לנחמו?