אנחנו נשואים צעירים לא הרבה זמן. בעלי אדם מאוד מוכשר ושאפתן, והרגיש שהוא ממש מתייבש בכולל, לא ממצה את עצמו. מה גם שהיה לו קשה שרק אני זו שמביאה את הפרנסה, זה הרגיש לו לא גברי.
מפה לשם, הוא החליט שהוא רוצה לעבוד בערבים. חיפש משהו תורני לעבוד בו ולא ממש הצליח למצוא. אז הוא הלך ללמוד מקצוע בקורס של כמה חודשים. יש לציין שזה מקצוע לא מאד נחשב ולא תואם את כישוריו. מה שהיה ויתור מבחינתו בשביל להישאר בכולל.
בפועל, אני מנסה לעכל את זה כבר זמן ארוך מאוד. וקשה לי עם זה בטירוף. אני ממש כועסת עליו, גם שלא חיכה קצת זמן (אנחנו עוד לא נשואים שנה!!! בוא נעבור אותה ברוגע, מה דחוף?? ואז), רציתי שהוא ילמד ויהיה אברך, וזה מצער אותי מאוד. וחוצמזה – אני מתביישת מאוד מאוד מאוד. ההורים שלי נתנו עליי ממש הרבה כסף, וזה מביך אותי מאוד שזה מה שיצא בסוף, הם עוד לא יודעים אבל בטוחה שזה יכאב להם ושהם יכעסו. מתביישת מכל העולם, החברות, המשפחה. זה מכעיס אותי שהוא לא מתחשב בי. כי בסך ההחלטה הזו נוגעת לשתינו.
אני מנסה להפריד – זה החיים שלו והרוחניות שלו, ואני רוצה שיהיה לו טוב ושיהיה מסופק מהחיים שלו, אבל קשה לי:(
מלחיץ אותי שזה ילך ויפתח, והוא ירצה ללמוד מקצוע גדול יותר ורציני יותר. (הוא פתוח בסגנון שלו, יותר ממני.) מלחיץ אותי שהוא יעבוד בעבודות לא שמורות ושזה ישפיע גם עלי באופן אישי.
חשוב לי לציין שדיברנו על זה בפירוש בפגישות. הוא אמר לי שהוא מתכנן להיות אברך 10 שנים בערך ואז לעבוד במשהו תורני, והיה נשמע לי בסדר. אז מרגיש לי שהוא קצת שיקר אותי.
אני יותר מכל רוצה שיהיה לנו זוגיות טובה ובית טוב ושמור, תעזרו לי. איך להתמודד עם זה? איך לעכל את זה? איך לספר להורים?
אם יש מישהי שחוותה דבר כזה מניסיון אישי, יעזור לי מאוד שתשתף.
תודה רבה!
גם אני ממליצה בחום על הרב בוצקובסקי
גם אני מתאבלת על שבעלי לא אברך היום.
אבל אחרי כמה שנים של נישואין הבנתי לצערי שהוא נמצא בכולל כי זה מה שחינכו אותו וזה לא מתוכו.
ביום שהוא הודיע לי שהוא עוזב היה לי כאב חד מאד אבל גם שמחה גדולה שעכשיו מה שהוא יעשה בחיים זה יהיה שלו באמת.
וכשניסו לשכנע אותו לחזור אני שכנעתי אותו שיעשה רק מה שמרגיש לו נכון.
ולא דחפתי אותו לשום כיוון. השארתי לו ב100% את ההחלטה לאן עכשיו.
יותר משנתיים הוא לא עשה כלום כמעט. חיפש את עצמו.
היום הוא עובד קצת.
קשה מאד מאד מאד מול המשפחה והחברה.
עין במר בוכה ולב שמח.
אני שמחה שהיום כל ספר שהוא פותח זה לשם שמים וכל מעשה רוחני זה נטו מבחירה שלו.
לא קל אבל בסוף אנחנו פה בשביל לעבוד עבודת ה' מהלב באמת.
ממליצה לך לקרוא את הספר 'האישה המאושרת באמת'-
נותן כח בס"ד.
אני לא יכולה להגיד שעברתי אותו דבר כמוך, כי לא דברנו מראש על 10 שנים..
מראש בפגישות אמרתי שאני שמחה שהוא לומד אבל לי מה שהכי חשוב שכל אחד יעשה מה שטוב לו
ולכן כשהגיע שנה אחרי החתונה ובקש לצאת, עודדתי אותו להשאר, אבל גם אמרתי לו שזה בחירה שלו,
הוא שרד עוד כשנה. אני "מאשימה" את הראש כולל שלו שלא שלם בזמן, היה צריך להתחנן לתשלום, הוא הרגיש מאד נחות מכך שבתור גבר הוא לא מביא שום כסף הביתה למרות שלי לא הפריע, הכבוד הגברי שלו נפגע מזה שאשתו מכניסה משכורת מסודרת והוא חודשים רבות לא מביא שקל
ואז כשהוא אמר לי שקבל החלטה אפילו שכאב לי כמובן לא אמרתי מילה רק שאני גאה בו שעושה מה שטוב לו ועודדתי אותו כמובן להתיעץ עם רב אבל הוא התיעץ לא אני! לא התערבתי לו בבחירות
ואני חושבת שזה מה שהשאיר אותו בעבודות נקיות ועם מכשיר כשר
כי הוא יודע שאשתו מעריכה אותו על דברים אחרים לא רק על תורה (גם על תורה כמובן) אבל יש לו אישה שמעריכה אותו מאד, שהוא עושה מה שנכון לו, שהוא עומד על עקרונות, שהוא שומר על עצמו. הכבוד הזה מחזיק אותו, טוב לו איפה שהוא עומד ולכן אפילו שיש משיכות מבחוץ הוא עומד בהם בכבוד כי הוא יודע שיש לו גב
אבל באמת שאם היינו מדברים על זה מראש זה היה שובר אותי, גם מצד ה"שקר" וגם מצד הציפיות, זה מאד קשה!