אנחנו נשואים צעירים לא הרבה זמן. בעלי אדם מאוד מוכשר ושאפתן, והרגיש שהוא ממש מתייבש בכולל, לא ממצה את עצמו. מה גם שהיה לו קשה שרק אני זו שמביאה את הפרנסה, זה הרגיש לו לא גברי.
מפה לשם, הוא החליט שהוא רוצה לעבוד בערבים. חיפש משהו תורני לעבוד בו ולא ממש הצליח למצוא. אז הוא הלך ללמוד מקצוע בקורס של כמה חודשים. יש לציין שזה מקצוע לא מאד נחשב ולא תואם את כישוריו. מה שהיה ויתור מבחינתו בשביל להישאר בכולל.
בפועל, אני מנסה לעכל את זה כבר זמן ארוך מאוד. וקשה לי עם זה בטירוף. אני ממש כועסת עליו, גם שלא חיכה קצת זמן (אנחנו עוד לא נשואים שנה!!! בוא נעבור אותה ברוגע, מה דחוף?? ואז), רציתי שהוא ילמד ויהיה אברך, וזה מצער אותי מאוד. וחוצמזה – אני מתביישת מאוד מאוד מאוד. ההורים שלי נתנו עליי ממש הרבה כסף, וזה מביך אותי מאוד שזה מה שיצא בסוף, הם עוד לא יודעים אבל בטוחה שזה יכאב להם ושהם יכעסו. מתביישת מכל העולם, החברות, המשפחה. זה מכעיס אותי שהוא לא מתחשב בי. כי בסך ההחלטה הזו נוגעת לשתינו.
אני מנסה להפריד – זה החיים שלו והרוחניות שלו, ואני רוצה שיהיה לו טוב ושיהיה מסופק מהחיים שלו, אבל קשה לי:(
מלחיץ אותי שזה ילך ויפתח, והוא ירצה ללמוד מקצוע גדול יותר ורציני יותר. (הוא פתוח בסגנון שלו, יותר ממני.) מלחיץ אותי שהוא יעבוד בעבודות לא שמורות ושזה ישפיע גם עלי באופן אישי.
חשוב לי לציין שדיברנו על זה בפירוש בפגישות. הוא אמר לי שהוא מתכנן להיות אברך 10 שנים בערך ואז לעבוד במשהו תורני, והיה נשמע לי בסדר. אז מרגיש לי שהוא קצת שיקר אותי.
אני יותר מכל רוצה שיהיה לנו זוגיות טובה ובית טוב ושמור, תעזרו לי. איך להתמודד עם זה? איך לעכל את זה? איך לספר להורים?
אם יש מישהי שחוותה דבר כזה מניסיון אישי, יעזור לי מאוד שתשתף.
תודה רבה!
את כותבת "חשוב לי לציין שדיברנו על זה בפירוש בפגישות. הוא אמר לי שהוא מתכנן להיות אברך 10 שנים בערך ואז לעבוד במשהו תורני, והיה נשמע לי בסדר. אז מרגיש לי שהוא קצת שיקר אותי."
אז קודם כל ההרגשה שלך מובנת ויש הרבה מקום לכאב הזה ולהתנפצות הציפיות.
עם זאת חשוב לי להגיד שאנשים משתנים וככה"נ אין פה שקר מכוון.
הרבה אנשים מגלים על עצמם דברים חדשים אחרי החתונה שלא ידעו לפניה…
ושוב, הרגש שלך מובן מאד והכאב שלך ראוי למקום והכרה…
הדגשה חשובה מאד!
כן, רוב הבחורים לא יודעים מה זה לחיות חיי אברכות, למרות שהם יודעים מה זה ללמוד בישיבה.
הם לא יודעים איך זה מרגיש כשהאישה מפרנסת.
הם לא יודעים איך זה כשאין משגיח שאחראי על הקימה שלך בבוקר ואתה חי לעצמך…
אכן, שקר ממשי אין כאן. אלא אם כן הוא באמת תכננן לפני החתונה לצאת לעבוד והסתיר את זה, אבל לא נשמע מדבריך כך.
כשלמדתי בסמינר אמרו לי שבידי האשה כמה בעלה ילמד ,
היום , אני חושבת שההשפעה הפיזית של האישה על שעות הלימוד של בעלה שואפות לאפס…
האפשרות היחידה שלה להשפיע זה כאשר בעלה מעונין ללמוד ומבחינה טכנית זה יבוא על חשבונה והיא מוותרת (כמו ללמוד ביום שישי בצהריים , או לחיות בפשטות כאשר בעלה מעונין בכך)
אבל לדחוף אותו ללמוד , חוץ מנזקים לא מועיל כלום.
ההשתדלות היחידה היא לבכות ולהתחנן לבורא עולם , ובמקביל לשמור על זוגיות טובה ואוירה שמחה בבית.
(אגב שאלתי את בעלי , כמה אישה יכולה להשפיע על בעלה שילמד , וגם הוא טען שאמירות כאלה ואחרות לא באמת עוזרות…)
דיברת אותי ממש,
בדיוק רציתי לכתוב על החינוך בסמינר לגבי לימוד תורה,
יש לי המון המון הערכה לסמינר, וקיבלתי שם המון מבחינת בנייה אישית.
יחד עם זה החינוך בסמינר הוא כללי.
אם היה לי השפעה בסמינר הייתי רוצה להגיד לבנות שם שכל אחת ה' נותן לה את החיים שלה, ואנחנו צריכות לעשות את רצון ה' לפי הנתונים שה' נותן לנו בכל רגע.
וגם, שעבודת ה' שלנו לא תלויה במישהו אחר, לא יכול להיות שגן העדן שלי תלוי בבחירות של בעלי. כן יש לי את הבחירה איך להתמודד עם הניסיון הזה, ועל זה אני מקבלת את השכר שלי.
יש לרב גבירצמן סדרות מדהימות בנושא, והשבוע יש באיילה קורס שלו, וחלק מהשיעורים שלו פתוחים בחינם.
הלוואי שהיה למחנכות בסמינר את הנוסחה המדויקת איך להכין כל אחת לחיים שלה…
מדויק.
רק מעירה שגם להתפלל ולהתחנן לה' שיחזור ללימוד זה לא תמיד נכון בשלב הראשוני לפני שמעבדים את האבל.
זה גורם לך להמשיך להיאחז במחשבה הזאת שאת יכולה ואמורה להשפיע על הרוחניות של בעלך. זה גורם לך לא להצליח לעשות את ההפרדה הבריאה והכרחית בינך לבניו, בין הרוחניות שלך לשלו. אחרי שמתרפאים- אפשר ורצוי להתפלל, ממקום כנה של אכפתיות על הבעל ומקומו הרוחני- בגללו- לא בגלל הכאב שלך
באמת זה מה שאמרו לך בסמינר?
נורא ואיום.
אני לא שאלתי את השאלה ובכל זאת אני רוצה להודות לכל מי שענתה
אין לכם מושג כמה כוח נתתם לי עכשיו במילים שלכם
וגם תודה לשואלת השאלה אני גם באותו מצב אומנם לא שנה ראשונה אבל בעלי לא רימז אפילו משהו כזה בפגישות.
גם בעלי התייבש בכולל ועכשיו אחרי תקופה ארוכה בעלי הולך ללמוד מקצוע
וואו איך שזה קשה ומבייש:(
מה עושים עם כל הבושה הזו? מה עושים עם הפחד שלא יקבלו את הילדים למוסדות?
ואולי הכי קשה לי מהכל זה מה יהיה החלק שלי בתורה?
לגבי השאלה האחרונה
למדתי ממזמן שהתורה היא לא רק ללמוד- היא בעיקר לקיים
צניעות,,חסד,לשון הרע, לכבד תלמידי חכמים
אני מכירה כמה משפחות שהאבא עובד והבית הוא בית של תורה!
ומאמינה שבזה יש חלק מאוד גדול של האישה
החלק שלנו בתורה זה לקיים מצוות ולעשות את רצון ה', כפי שהוא בכל שלב בחיים ובמציאות שה' שם אותנו בתוכה.
אין מציאות כזו שאחריות רוחנית על החיים שלנו היא בידי מישהו אחרי, זו סותר לחלוטין את הבחירה החופשית.
כל השאר זה, במחילה, שטויות לא מוסמכות שהמציאו בסמינר.
לרווקה אין חלק בתורה?
אין לה עולם הבא?
יש לה, כשהיא מקיימת את רצון ה' ושומרת על מצוותיו.
התורה היא ספר הוראות וחוקים, אנחנו מצווים לחיות על פיה. וכשאנחנו עושים זאת יש לנו חלק בתורה.
החלק שלך בתורה אף פעם לא תלוי בדברים שלא בבחירתך!
גם אשת אברך לא תקבל שכר לפי כמה בעלה למד (=משהו שלא בשליטתה) אלא על כמה היא עשתה את תפקידה כאשת אברך, אמא ורעיה בשלמות.
את תקבלי שכר על כך שאת עושה את התפקיד שלך בשלמות!
קראתי מה שכתב בעיון, מרגישים את הכאב הגדול.
רוב התגובות כאן מתייחסות לחלק הרוחני והטכני של לומד/עובד.
יכול להיות שמה שקשה לך בכלל לא קשור לזה? או לא בעיקר?
נשמע שקשה לך ההחלטה שנקבעה במהירות, אולי את מרגישה לא מספיק שותפה,
אולי לא מצליחה להביע את מה שאת מרגישה? לא מצליחים לנהל שיח?
אם לא אל תתייחסי…
אבל אם כן – תביני את הנקודה שקשה לך, תני לעצמך לגיטימציה להרגיש,
ותדעי שזה התמודדויות מאד מוכרות ונפוצות בשנה ראשונה… וגם אחרי 🙂
מבינה אותך…
התחושות שאת מרגישה הן באמת מובנות ואפילו מתבקשות…
יכולה רק לומר, שבעלך הוא אדם מאוד ישר וחכם.
יש הרבה כמוהו שנשארים 'לחמם את הספסל בכולל' כדי לא לספוג בושות וכו'
אבל בנ"א עם ראש על הכתפיים שחושב ברצינות על הייעוד שלו בחיים, ומחליט לעשות עם עצמו משהו- ראוי להערכה!!
זה נדיר ולא מצוי בכלל!
אגב, כששמעתי מבעלי מה הם אחוזי האברכים שנמצאים בכולל רק בשביל מסגרת ולא באמת לומדים שם, הייתי בהלם… (ואל תתנפלו עליי שזה לא בכל המקומות, כי כמובן שבכל מקום זה אחרת, אבל בעלי מכיר מקרוב הרבה מאוד כוללים מכל מיני סוגים ומגזרים…)
אז תנסי (זה קשה…) להעריך אותו על הצעד הזה ולהיות לצידו.
בהצלחה!!!
נתתי לך לייק-
זה מה שבעלי אמר כשיצא לעבוד.
כמובן בלי להכליל,
אבל יש הרבה "אברכים" שיושבים ומנייעסים, ולומדים את שוק ההון ופוליטיקה.
אז תגידי תודה לה' שבעלך מספיק רציני, אמיתי, אחראי, ישר ועם ראש על הכתפיים כדי לעשות את הצעד שנכון לו
אגב זה ממש נכון ,
תעריכי את בעלך שהוא לא מורח את החיים וחי בבטלה רק כדי לא לצאת מהכולל ,
חברה שלי סיפרה שבעלה מתפלל שכל האברכים שנמצאים בכולל רק כי הם מפחדים מהשווער/ האשה , ימצאו את סיפוקם ויצאו לעבוד ויפסיקו להפריע לאברכים שרוצים ללמוד…
זו דעה שרק רב שמכיר את הבנאדם יכול להחליט מה עדיף
מכירה הרבה שיצאו לעבוד וירדו ברמה הרוחנית ממש מהר
טלפון, לבוש, מוסדות לילדים וכו'
כשהוא "מתפלל" עליהם הוא לוקח אחריות מה יקרה איתם כשיצאו לעבוד?
לא אהבתי את הגישה…
זה נכון שאדם לא מסופק צריך למצוא מה לעושת עם עצמו,
אבל אדם שפה ושם לומד בכולל ויש לו חברים לפטפט איתם ואחרי הכל הכי חשוב- חוזר הביתה עם חיוך,
אז בהחלט מוטב שישאר שם בכולל.
ואם זה נורא מפריע לאותו אחד- הוא יכול להתפלל עליהם שימצאו חשק ואהבה בתורה.
ולא שיפסיקו להפריע לו בעיניים…
סורי, ממש צרם לי.
קחי בחשבון שיש פה גם נשים שיודעות שהבעל שלהן הוא לא השפיץ בכולל והוא גם די אוהב לנייעס.
מה את רוצה שהיא תיקח ממשפט כזה- שאולי אשכנע אותו לצאת לעבוד?
את יודעת איזה סכנות יש בחוץ?
אם כבר קרה- ניתן את מלא התמיכה, אבל ככה?
חברות היזהרו בדבריכן….
אדם שפה ושם לומד והרבה מפטפט הוא מבטל את זמנו.
עדיף פה ושם ללמוד והרבה לעבוד במקצוע מועיל, לא?
אני לא חרדית מיינסטרים אז נראה לי שזה ההיגיון הפשוט… אולי מבפנים דברים נראים אחרת
ממש לא נכון.
המסגרת שומרת עליו.
הסכנות והניסיונות שמחוץ לכולל גדולים מאד.
אם הוא באמת דואג להם
שיתפלל שימצאו טעם וחשק בלימוד
אברך שבאמת רוצה ללמוד יודע לנפף אברכים שבאים לדבר איתו…
תמיד אפשר לעשות סימן עם הפה שהוא בתענית דיבור וכו…
עדיף שינתב את התפילה למשהו יותר מועיל
בלי אברך שבאמת רוצה ללמוד
ומאוד מאוד מאוד!! מפריע לו אברכים שבאים לדבר ומוציאים מהלימוד ולא תמיד זה נעים ואפשרי לנפנף!
לכן כן מי שלא לומד שיעשה טוב ויצא לעבודה תורנית…
מסגרת זה הרבה!
הייתי מעדיפה שעלי יתפלל וילמד חצי יום מאשר שיצא לעבוד וירד ברמה הרוחנית
פחות בריא לרוחניות ולנפש לשבת ולהתבטל מלעבוד, ולא אהבתי את ההקטנה מצד אחד של עולם אברכים (כל כך הרבה יושבים ושותים קפה בכוילל? באמת? אני לא חושבת ככה) ומאידך- את בני האדם שלא לומדים- ככה אתן מאמינות בבעלים שלכן? צריכות לשמור עליהם מפני העולם כמו בני עשרה פוחזים? לא מאמינות שהם אחראים לעצמם לרוחניות שלהם ויידעו להישמר- בדיוק כמותכן כשאתן יוצאות לעבוד בעולם הגדול?
נשים נשואות יותר שמורות מגברים
לא סתם ביחוד יש מושג של "בעלה בעיר" ולא הפוך….
הרבה נשים היו מעדיפות להמשיך לפרנס ולעבוד קשה כי בכל זאת מי שנמצא בכולל לא כ-ל היום רק מפטפט.
הוא בהחלט לומד מידי פעם גם אם לא כל הזמן. וכל דקה של לימוד שווה המון המון!
והן גם מעדיפות שימשיך לשבת שם כדי שלא יצא ל"עולם הגדול"ץ
כידוע גברים לפעמים יותר קשה להם לשמור על עצמם כי הם לא קיבלו את כל החוסן והשמירה שהבחורות קיבלו בסמינר.
לא מכלילה כמובן וכו וכו,
אבל המציאות מוכיחה שנשים מצליחות לשמור על עצמן יפה מאד במשרדי הייטק וכדומה,
לעומת גברים שמהר מאד מדרדרים.
אז כן. זה שווה לאישה למרות שהיא יודעת שהוא לא לומד כל הזמן.
כמובן שוב מסייגת שזה אם הוא חוזר שמח הביתה.
אם הוא חוזר לא מסופק ומדוכדך יש מקום לעשות חושבים כדי שלא יסבול.
אולי גברים מדרדרים כי מראש מי שיוצא לעבוד נחשב כסוג ב'?
כידוע גברים לפעמים יותר קשה להם לשמור על עצמם כי הם לא קיבלו את כל החוסן והשמירה שהבחורות קיבלו בסמינר.
איפה זה ידוע? מאיפה הפסקנות?
בכל הדורות חשבו אחרת- הגברים הם החזקים שיכולים לצאת לעולם הגדול. והנשים- עליהן צריך לשמור בבית פנימה "כל כבודה בת מלך פנימה.
על נשים אומר הכתוב- נשים דעתן קלה. לא על גברים.
על נשים מתבססת המשכיות עם ישראל. המשכיות המשפחה הטהורה. אם חלילה אישה מתקלקלת- מתקלקל כל הייחוס אחריה.
הבעלים שלנו ברוך ה' בכוילל לא כי הם קלי דעת, לא כי הם ילדים קטנים שצריך להגן עליהם, לא כי הם מחוסרי עמוד שדרה שאנחנו צריכות לחזק. זאת צורת חשיבה לא מכבדת בכלל ולא נכונה.
הגברים שלנו ברוך ה' בכוילל כדי ללמוד את תורת ה'. לקיים את העולם.
זאת הסיבה שאנחנו עובדות בחוץ והם לומדים
וכדאי לזכור את כל מאמרי חז"ל ולשמור על עצמינו שמירה יתירה בעבודה בחוץ- שלצערינו אכן לפעמים מדרדרת נשים רוחנית.
איזה תשובות מדהימות!
תודה לכל מי שהשקיעה וענתה.
קיבלתי מכל תשובה!
רוצה להוסיף –
אמרו כבר שלא כדאי לדחוף. ואני רוצה לספר לך שעשיתי הפוך:
בעלי בקושי היה קם לתפילות. בקושי הולך לכולל.
ובישיבה הוא היה מספר 1 (אח שלי היה איתו)
אבל שנה ראשונה – כולם יודעים שיש ירידה.
בהתחלה הייתי בהלם. אחרי התאוששות הבנתי שכמה שאני ימריץ זה רק ילחיץ ויזיק.
התחלתי לעשות הפוך –
הייתי אומרת לו – לא צריך, תישאר, תנוח. תמצא כולל רק לצהריים. תתפלל בבית. אל תלך לסליחות – הלכת כבר אתמול וכן הלאה…
בעקביות.
הוא ידע שזה הדעה שלי. ואני מעריכה אותו איך שהוא, וחושבת שהוא צריך להרפות.
זה ארך שנים. אבל עכשיו, עשר שנים אחרי, הוא הפך לעושה מרצונו ומבחירתו כל דבר.
וזה מדהים בעיניי.
שכל בחור בא מישיבה שעושה הכול כדי לרצות, ובפחות מבחירה מול השם.
והוא ירד כדי להגיע לבחירה.
ממליצה לך גם, לגבות אותו במקומות שהוא מנסה ללכת, לומר לו שהכי חשוב לך שהוא ישמח ויהיה מסופק. והשם כבר יודע את הלב האמיתי שלו וכו'
להבין שהוא נותן בך אמון שאת תמשיכי להעריך אותו – גם אם הוא לא אברך.
וזה אמון מהיר לשנה ראשונה.
תעזרי לו את בעצמך לחפש 'דרושים' או עוד קורסים, ולדעתי זה יעזור לו להירגע ולא להמשיך להילחם ולהיות כל הזמן הפוך…
את גדולה מהחיים!!!
השראה בשבילי
בעייני יש הבדל בין לתת הבנה והערכה בכל מצב לבין עידוד בפועל
גם אני חושבת שבעל לא צריך בהכרח את העידוד של אשתו. הוא צריך שהיא תעריך אותו ותכבד אותו באמת בכל מצב.
מדהימה
ועל זה נאמר חכמת נשים בנתה ביתה
היי
מבינה אותך עד כאב
בעיקר את מה שרשמת, שאת חוששת, שהפתיחות שם
תבוא על חשבונך
הלב שלי איתך
את נשמעת חכמה ומאד בוגרת
אני אגיד עליך פרק תהילים
שהקבה ינחה אותך בדרך הטוב שליבך יהיה שמח
מקריאה של חלק גדול מהתגובות עולה אצלי תהייה:
חלק ניכר מדבר על המבוכה הסביבתית, הבושה מההורים, החשש להיות שונה מהחברות.
אני לא מזלזלת בחלק הזה בכלל. מבינה שלא נעים להיות שונה.
אבל בעיני זו לא יכולה להיות סיבה להפר את השלום בבית הצעיר.
האם אדם צריך להיות במקום שלא טוב לו בו, כדי שלאשתו יהיה כבוד בחוץ?
מי שלא מוצא את עצמו בכולל, מכל סיבה שהיא, ומתגבר על המבוכה שלו, עומד באומץ ובכנות ועושה מה שהוא חושב שנכון לו, ראוי להרבה הערכה על היושר הפנימי. זה קודם כל.
שנית, אף אחת מאיתנו לא ניסתה מעולם לשבת יום שלם בכולל וללמוד. אני חושבת שלחטוב עצים יותר קל מזה. גם למי שמוצא סיפוק בכך זה קשה!!! קל וחומר מי שלא.
את בעצם רוצה שבעלך ישב שעות ארוכות כל יום על הכסא ויעשה מה שלא טוב לו בו, למרבה הצער, כדי שלך יהיה נעים לומר לחברות שבעלך אברך.
ואו
אישה פה באה עם כאב מובן ולגיטימי
להפוך אותה לאחת שמכריחה את בעלה לעשות דברים שלא טובים לו רק בשביל הכבוד שלה זה ממש לא יפה.
אגב, היא לא מכריחה,
היא כואבת את השינוי בחייה.
להבדיל, גם הורים שנולד להם ילד פגוע (ולא שעבודה בחוץ היא צרה כמו מחלת ילד…) כואבים מאד.
תבואי ותגידי להם-
'אתם רוצים שהילד שלכם יהיה מי שהוא לא באמת רק בשביל הנוחות שלכם?'
אתייחס לעל הנקודות שהעלית:
1. לא הפכתי אותה לשום דבר. היא לא מכריחה כי היא לא יכולה. מדבריה נשמע שאילו יכלה, היתה מכריחה.
2. היא כואבת את השינוי. לא חשבתי אחרת. ציינתי שנשמע כי השינוי שחל בחייה הוא המבוכה החברתית. וזה אכן כואב לה. אבל לא סיבה להנדס את בעלה מחדש.
3. לא רואה את הקשר בין הנידון לדוגמת הילד החולה. גם ילד חולה ל"ע, אילו יכלנו להכריחו להיות בריא לטובתו ולטובת כולנו, הרי היינו עושים זאת בשמחה. אין שום דמיון בין הדברים.
בואי נתרגם את המונח "מבוכה חברתית" לכשלון בחיים
לדעתי הנקודה העיקרית היא לא פחד ממה יאמרו- זה מרכיב אחד התחושה הכוללת (שגם היא לא סיבה שבעל לא יפעל לפי מה שנכון לו, אבל זה יגרום לך להבין יותר את עומק הכאב שהאישה מתמודדת מולו וצריכה לעבד) התחושה הכוללת של אישה שבעלה יצא לעבוד כשהיא תיכננה להינשא לאברך מתמיד יושב אוהל, היא של כשלון אישי. החיים שלי נדפקו. הם לא חיים של הצלחה כמו שאני והחברה שסביבי רואה הצלחה.אז העבודה נשארת- להפריד ביני לבין בעלי. לראות בו בנאדם בפני עצמו. לכבד את האדם שבו. לא לראות בו איזה מודל דמיוני של "ככה צריך בעל מוצלח להיראות" וסולם להצלחה כלשהי שלי.
בדיוק כמו עבודה שיש לאישה כשחלילה מגלה שהבן שלה הוא אוטיסט, לשם דוגמה.
אני רק יודעת דבר אחד
שאם השאיפה שלי היתה שבעלי ישב וילמד, גם אם לא קרה בסוף מכל סיבה שהיא.
אני אקבל שכר כאילו זה קרה…!
פחות לעזור ספציפי יותר לקבוע דעה כדאי שנפנים פגישה זה סוג של חוזה ויש אחריות איך לדבר בפגישות צריך להציג את עצמינו קצת יותר טוב ממה שאנו באמת ליפות קצת את המציאות אבל בלי שקרים מיותרים ובנדבך אחר לספר על השאיפות ולספר כללי איך אני מסתדרת עם שאיפותי וכדאי תמיד לחפש קצת יותר סגור ממני גבר פתוח זה מאוד מסוכן לפעמים אני רוצה שהוא יהיה שותף לפתיחות שלי ולכן מחפשת פתוח אבל בסוף מקבלת גבר שאני לא יכולה עם הפתיחות שלו ובכלל בדרך כלל גם גבר יותר סגור ביחס לאשה הוא פתוח ומרויחים הכל אבל גבר פתוח לפעמים זה ה' ישמור ודאי למבין
מרחמת על מי שהולכת לפגישות בהבנה שפגישה זה חוזה
מן הסתם גם החיים שלה ניראית כמו קשרי עבודה ולא קשרי זוגיות
כאילו שישבתם בפגישות ודיברתם יפה על בית של תורה ובעל אברך הבנת באמת את המשמעות, ידעת מה זה אומר לפרנס ביחד עם הריונות, לידות וטיפול בילדים, בעלך ידע מה זה לשבת יום שלם בכולל? פגישות זה נחמד אבל וירטואלי -זה יפה לתיאום ציפיות בסיסי לא מעבר