כתיבה: כבי בנדיקט
"איך אפשר לחזור למקומות האלו?" זו המחשבה שחולפת לי בראש, כשרחל רבינוביץ, מנכ"לית "בשביל ארצי", מזמינה אותי להצטרף אליה לסיור בעוטף עזה.
"איך אפשר להגיע לשם, לראות את הזוועות בעיניים?" אני מצטמררת, "אי אפשר בכלל לחשוב על מה שהיה שם!"
"דווקא לכן", מסבירה לי רחל, שמנוסה בהנחיית סיורי שטח במקומות רגישים. השנים הרבות בהן היא מרצה ומדריכה סיורים, לימדו אותה דבר או שניים על עוצמת החוויה שיכול סיור כזה להעניק למשתתפיו, ועל מסרים ותובנות שאפשר ללמוד רק ככה, כשיוצאים אל השטח.
"דווקא בגלל שמאורעות שמחת תורה מטלטלים כל כך – אסור לנו לשכוח אותם", היא אומרת, "כמובן שכל אחת צריכה לראות מה מתאים לה ולמשפחה שלה, באופן אישי אני לוקחת לסיורים רק קבוצות של נשים או של בחורות בוגרות. אני חושבת שזו טלטלה רגשית עמוקה מידי בשביל ילדים צעירים.
אבל דווקא שם, במקומות שהייתה הזוועה הבלתי נתפסת, אפשר לראות גילויים מפעימים של יד ההשגחה, לפגוש סיפורים מרטיטים של יהודים שמסרו את נפשם, כפשוטו, כדי להציל יהודים אחרים, להרגיש אמונה בחוש, גם בתוך ההסתרה הגדולה".
השתכנעתי, יוצאים לדרך. מצטרפות?
חניון רעים
מיקום: חניון רעים נמצא לצד כביש סעד – רעים (כביש 232), כ-4 ק"מ מדרום לקיבוץ בארי. פונים מהכביש מערבה בדרך עפר קצרה, המסתעפת מהכביש בין סימני ק"מ 39-38.
עד לשמחת תורה תשפ"ד, היה חניון רעים מקום פסטורלי ושליו, אליו הגיעו מטיילים כדי לערוך פיקניק, ובשיא החורף – גם כדי ליהנות מפריחת הכלניות. באותו בוקר שחור, הפך היער הפסטורלי לשדה קטל נורא.
במקום נרצחו 364 איש, ו-44 נוספים נחטפו לעזה. בתוך זמן קצר, כמעט מבלי להתכוון, ואולי באופן טבעי, הפכו היער ואתר המסיבה לאתר הנצחה ספונטני. עם הזמן הוקמו במקום מיצבי זיכרון והנצחה קבועים לכל אחד ואחת מהנרצחים והחטופים .
"לא קל להגיע לחניון רעים", אומרת רחל רבינוביץ, "לחשוב שבמקום הזה נרצחו אנשים רבים כל כך, ביום אחד… אבל שמעתי מהרב ישראל גולדווסר שמקום כזה, בו נרצחו יהודים על קידוש ה', הוא מקום קדוש ממש, כמו במחנות ההשמדה בפולין. והאמת, באופן אישי, כשאני מגיעה לסיור בעוטף עזה – אני מרגישה להבדיל כמו בסיור בפולין. התחושה היא תחושה דומה: פגישה וחיבור אל הכאב, אל האובדן, ודווקא מהמקום הזה – חיבור חזק של אמונה".
"לפני תקופה לקחתי לרעים קבוצה של נשים", היא מספרת, "עמדנו ליד האנדרטאות הרבות, עליהן תלויות תמונות של הנרצחים. האנדרטאות נראות כמו מצבות, וזו גם התחושה במקום.
חוץ מאיתנו, היו קבוצות נוספות במקום, מכל גוני האוכלוסייה. קבוצת גברים חרדיים התאספה סביב האנדרטה של יהודה בכר ועוד נרצחים, הם שרו יחד שירי רגש עם מילים של תפילה, והתפללו לעילוי נשמת הנרצחים, ולשלום החטופים.
גם אנשים מקבוצות אחרות עמדו מסביב ומחו דמעה. זה היה מחזה מרגש ויהודי כל כך, אנחנו לא שוקעים באובדן, להפך – אנחנו לוקחים אותו קדימה, לתפילה ולחיזוק רוחני.
בכלל, בכל הסיורים בעוטף עזה, מרגישים את האחדות בעם ישראל, זה מקום שבו אין מחלוקת ואין מגזרים, כולנו עם אחד, עם כאב אחד ותקווה אחת גדולה", מתארת רחל.
Photo by Kobi Gideon / GPO
שדרות
"אחרי רעים אנחנו ממשיכים לשדרות, לתצפית שמשקיפה לכיוון עזה", מדריכה רחל, "מהתצפית אפשר לראות את הגדר, במרחק כמה קילומטרים משם. אנחנו רואים את הפריצות לאורך הגדר, כל כמאה מטר בערך נעשתה פרצה נוספת.
כשמסתכלים מהמקום הזה, אי אפשר להאמין איך זה קרה", היא אומרת, "איך גדר עוצמתית כל כך, נפרצה בדרך כל כך פשוטה ופרימיטיבית? אנחנו משוחחים קצת על הנושא של "אם ה' לא ישמור עיר – שווא שקד שומר", אין, פשוט אין הסבר אחר לכך".
בית המייסדים
מיקום: רחוב הרצל 61 בשדרות, על יד תחנת המשטרה.
"בבית המייסדים אפשר לראות בין השאר סרט מרגש על אירועי שמחת תורה", מספרת רחל, "ועל יד בית המייסדים – אנחנו רואים את תחנת המשטרה.
בתחנת המשטרה היה קרב קשה מאד, שהיה, למעשה, אחד מהנסים הגדולים שהצילו את תושבי העיר שדרות. המחבלים התמקדו בקרב בתחנת המשטרה, נחושים לכבוש אותה, וכמעט ולא הגיעו למקומות אחרים בעיר.
לאחר קרב ארוך ועקוב מדם, לגודל הכאב נרצחו עשרה שוטרים, הי"ד. בשלב הזה, החליטו כוחות הביטחון לפוצץ את תחנת המשטרה יחד עם המחבלים שנותרו בה. במקום הוקם אנדרטה- גן הזיכרון והגבורה, גן הנצחה הניצב על חורבות תחנת המשטרה של העיר שדרות שנחרבה בקרב במתקפת הפתע על ישראל. הגן מנציח את תחנת המשטרה, את אנשי כוחות הביטחון שנפלו בהגנה עליה, ואת אזרחי העיר שנרצחו במתקפה.
בגן ההנצחה חקוקים שמות וסיפורים של נופלי העיר, וניצבים בגאון ח"י עמודים שנישאים לגובה 11 מטרים, גובהה המקורי של תחנת המשטרה. ובין העמודים – חלל. העמודים המסמלים את הכאב והתקומה של העיר. בראש העמודים מוצבות אותיות "פורחות באוויר" ובבסיסם משפטי חוסן שנבחרו בשיתוף עם תושבי העיר.
המבקרים בגן הגבורה והזיכרון יוכלו לקרוא על המתקפה המזעזעת, על חלקה של שדרות באותו יום טרגי, וכן על סיפורה של תחנת המשטרה
לאחר מכן, ניתן להסתובב רגלית בשביל הזיכרון, שביל מונגש וקצר אותו מלווה קיר נמוך העשוי מלבנים שנלקחו מהריסות תחנת המשטרה. לאורך השביל 31 לוחות זיכרון, כמספר תושבי העיר שנפלו, כל לוח מספר סיפור של תושב". מסבירה רחל. "גם במקום הזה אנחנו מתפללים לעילוי נשמת הנרצחים, לרפואת הפצועים, ולחזרתם בשלום של החטופים".
קיר המכוניות השרופות
מיקום: כביש 232, ליד הישוב תקומה.
מגרש המכוניות השרופות הוא מקום מצמרר. המגרש הוקם בתחילה כפתרון לוגיסטי לקליטת כלי רכב שרופים או נטושים, שנותרו לאורך הכביש. עם הזמן, הפך המקום לאתר הנצחה זמני.
"במגרש המכוניות השרופות ישנם כמעט 1,600 כלי רכב (!), חלקם שרופים לגמרי, ניצבים זה על גבי זה כחומה, ואחרים פזורים על גבי מגרש ענק", מתארת רחל, "מאחורי כל כלי רכב ישנו סיפור: על האנשים שנסעו בו, על נסיבות הירצחם באכזריות בלתי נתפסת, או על הגבורה שהתגלתה באותו יום במלוא עוזה".
"לאחרונה, הייתי במגרש המכוניות עם קבוצה של בחורות שהדרכתי", מספרת רחל, "והיה שם אבא של אחד הנרצחים – בן בנימין שמעוני. הוא סיפר לנו על הבן שלו, שהגיע לשטח להציל יהודים. הוא היה במסיבה ברעים ב־7 באוקטובר. הוא הצליח לצאת מקו האש, כשהוא מחלץ איתו אנשים ברכבו. הוא העמיס אנשים רבים על רכבו, לקח אותם למקום בטוח, וחזר בחזרה שלוש פעמים לאזור הטבח להציל עוד אנשים, כדי להציל אנשים נוספים. יהודים רבים ניצלו בזכותו, אבל בסיבוב השלישי בדרכו חזרה נרצח ברכבו. הרכב שלו, שבו ניצלו יהודים רבים, נמצא גם הוא במגרש המכוניות השרופות, מהווה אנדרטה אילמת לסיפור מצמרר של יהודי בן זמננו, שמסר את נפשו בשביל חייהם של אחרים.
עד היום, למעלה משנה לאחר שמחת תורה, עדיין עובדים במקום לפנות מתוך המכוניות את האפר של הגופות שנשרפו, את האפר קוברים בקבר אחים בראשון לציון", מספרת רחל רבינוביץ בקול חנוק, "מי היה מאמין שנראה דברים כאלו בעיניים שלנו, בדור שלנו? מזמן השואה לא היה דבר כזה, שאוספים אפר של גופות יהודים וקוברים בקבר אחים—"
כביש 232
לאורך כל הדרך, ניצבות מיגוניות. המיגוניות שלא הגנו. אנשים ששמעו אזעקות – נכנסו למיגוניות, אבל אז הגיעו המחבלים ופוצצו את המיגונית, על כל הנמצאים בתוכה, הי"ד.
"בין המיגוניות, נראה גם את המיגונית שבה היה ענר שפירא", אומרת רחל, ומספרת את סיפורו של ענר: "במיגונית מצאו מחסה כ-30 איש, שהגיעו אליה לאחר ששמעו את האזעקות התכופות.
על פי עדויות הניצולים, שפירא היה האחרון שנכנס אל המיגונית. לאחר זמן מה הבחין כי קולות הירי הולכים ומתקרבים אל המיגונית. שפירא הצטייד בשבר של בקבוק וניצב בפתח המיגונית על מנת לקדם מתקפה. הוא הודיע כי "אם אני לא מצליח או נפגע, שמישהו אחריי ינסה לעשות אותו דבר".
מחבלי חמאס הקיפו את המיגונית, והחלו להטיל בזה אחר זה רימוני יד דרך פתח המיגונית, במטרה לפגוע ביושביה. שפירא, שעמד בצמוד לפתח המיגונית, עצר את הרימונים שהושלכו על ידי המחבלים וזרק אותם בחזרה החוצה, הרחק מהמיגונית. לאחר שבלם כך שבעה רימונים, המחבלים ירו אל פתח המיגונית, וענר שפירא נהרג במקום, לאחר שמסר נפשו להציל את יושבי המיגונית".
קבר הבבא סאלי
מיקום: נתיבות.
"לסיכום הסיור, אנחנו ממשיכים אל קברו של הבבא סאלי, בעיר נתיבות. שם רחל מספרת את סיפורה של נתיבות, המחבלים עמדו כבר ממש בפתח, ובאורח נס לא נכנסו פנימה! אומרים ששתי זכויות הגנו על העיר: זכותו של הבבא סאלי הקבור בה, וזכות השבת – שנשמרת בעיר נתיבות.
בכלל, כולנו ראינו ושמענו סיפורים רבים ומפעימים על זכות שמירת השבת, שהגנה באותה שבת שמחת תורה. מקומות שומרי שבת – כמעט לא נפגעו, יהודים רבים שומרי שבת – ניצלו בדרך נס.
סיפורי הניסים מחזקים אותנו, ומאירים אלומות של אור ונחמה לאחר שרואים מחזות קשים ומטלטלים כל כך.
בסיורים שרחל עורכת היא אוהבת להתמקד בנקודות של אמונה ושל תקווה. את הסיור מלווה אומנית שמנגנת בכלי נגינה, כמו כינור וכדומה, ושירי אמונה ותפילה מלווים אותנו, נותנים תקווה וחיזוק לחזור איתו הביתה".
בתפילה שנזכה לגאולה במהרה בימינו אמן!
להזמנת סיור לקבוצות בעוטף עזה:
https://www.bishvilartzy.com/contact-us
לביקור באתר של 'בשביל ארצי':
בת של ד',
אני לא הולכת לשם כדי להתחבר לתרבות שלהם,
אני הולכת לשם כדי להרגיש את הכאב שעבר עליהם, עלינו כעם
קצת חורה לי הניתוק הזה ממה שקרה להם,
מבטיחה לך שאם זה היה קורה במקום "משלנו" היית מתחברת,
מה שכואב לי זה הניתוק המוחלט וההתעלמות ממה שקרה שם…
אנשים תתעוררו!! אלו אחים שלנו!!! תרצו או לא תרצו, אנחנו עם אחד!!! מה ההתעלמות הזו???
מילא תתעלמו אבל להעיר למי שכן מתחבר????
הכל נכון.
אבל ברגע שמבינים שהיה במקום עבודה זרה ממש וגילוי עריות
הייתי ממליצה ללכת לבארי או למקומות אחרים.
שם הכאב, האובדן והצער העמוק על אחים, תינוקות שנישבו, טרגדיה של עם, ערבות ישראל-
הרבה יותר מדברת אלי.
הרבה יותר.
וגם, יש דיעות רבות שאומרות שגם אם אדם נהרג בגלל היותו יהודי אבל המשיך לכפור במיתתו- לא בטוח שהוא על קידוש ה'.
צריך לברר.
ואין מקום לכעס. זאת תגובה מיותרת.
ואם יורשה לי-
אני לא מכירה את הרב גולדווסר, אבל בשבילי הוא לא פוסק.
ויש עניינים שצריך דעת תורה של פוסק וגדול כדי לשמור על דעת נקיה והשקפה טהורה.
זה רגיש מידי בשביל לסמוך על כל מיני ש"בטח ביררו" וכו…
אהבת ישראל זה לא רק להכיל את אחינו התועים
אהבת ישראל זה גם להכיל את אחינו הקנאים
אפשר להכיל אותם בשמחה כבני אדם, הכעס פה היה על הדעות שלהן שהועלו כאן : )
בדיוק כמו שאף אחד מאיתנו לא תכיל את הדעות של אחינו התועים…
יודעת שרחל רבינוביץ לקחה (אולי לוקחת קבוע) לסיור ברעים ביחד עם הרב ישראל גולדווסר.
היא גם מצטטת אותו בתוך הכתבה: "שמעתי מהר ישראל גולדווסר, שמקום כזה, בו נרצחו יהודים על קידוש ה', הוא מקום קדוש ממש".
בעיני זה מספיק.
אחרי שיהודים נטבחים במיתות משונות לא כותבים עליהם דברים כאלה פשוט בושה!
ומי שרוצה בירור הלכתי -שתלך ותעשה אותו בעצמה ולא תצטדק לנו פה.
תארו לכם שמישהי ממשפחות הנרצחים קוראת את התגובות פה,
אחרי מות קדושים אמור. היהודים האלה נרצחו בשל יהדותם.
ואת זה צריך לזכור.
אולי מישהי באמת שאלה מהי דעת תורה, ותכתוב לנו כאן.
חברה שלי נסעה בסיור מאורגן של מדריכות טיולים מסמינרים חשובים, בשביל לראות כיצד לקחת את הבנות מהסמינרים לטיול. הן דנו- מצד אחד אי אפשר להתעלם מהנובה כאלו לא היה,
מצד שני להכניס לשם בנות סמינרים, מה לעשות? וגם כי נטעו שם עצים עם תמונות ותוכן על הנרצחים, שלא בטוח שמתאים תמיד לקרוא..
החליטו שאי אפשר להתעלם לגמרי, אז יעשו את הסיור בעוטף, ועם האוטובוס יכנסו ויסעו ברעים את הסיסבוב שם, אבל לא ירדו ויסתובבו בשטח.
ועוד דבר לדעתי, מי שלא מרגישה בנוח להסתובב שם וזה קשה לה מבחינה רגשית או רוחנית, עדיין לא הופכת לעוכרת ישראל… (כשקראתי ברצף ראיתי שהתגובות נגד מי שמסתייגת היו הרבה יותר תקיפות והרבה פחות מכילות. ולא כל הצבת סימן שאלה היא קנאות קיצונית..)
מחכה לשמוע האם יש למישהי מידע תורני
אולי אני מקפיצה משהו שכבר לא רלוונטי
אבל אם מישהי תקרא ותהי לה בשבילי תשובה – היה שווה…
למעשה יש לי הרבה שאלות
קודם כל – מלמדים אותנו כל החיים ש'לחיות על קידוש השם הרבה יותר קשה מלמות על קידוש השם'
אז איך האנשים האלו (ואני מדברת על מסויימים, שאני כן קצת מכירה מקרוב) מגיעים למקום כ"כ גבוה, וסליחה שאני אומרת, אבל בלי להתאמץ חיים שלמים?
שנית, לגבי מי שכתבה שהשם מדבר בשפה שלנו
אז אולי תלכי לבקר אנדרטות של נפגעים מרעידות אדמה בטורקיה, כי גם שם השם מדבר בשפה שלנו? ותרגישי את הכאב שלהם ותחזרי בתשובה?
אני חושבת שכולנו מדברות מתוך הכאב, גם ה'קנאיות' לטעמכן, וגם המזדהות.
ואל תכעסו עלי על מה שאני הולכת לכתוב פה
אבל בדיוק כמו שבלוויה של סבתא של שכנה שלך לא נדרש ממך לכאוב כמו בלוויה של אבא שלך
אז בדיוק אותו דבר כאן
ברור שהחרדים פחות כואבים
הנרצחים הם לא מהמשפחה הקרובה שלנו. אם נרצה ואם לא.
אני לא צודקת?
ונקודה למחשבה לכל המזדהות והכואבות:
אם אתן כואבות כנראה יש לכן מידע, והרבה.
כי מי שמנותק מטכנולוגיה ומחדשות – טכנית פחות מחובר לנושא ופחות כואב.
אני לא אומרת שלהיות מנותק זה טוב.
אבל ברור שלהיות מחובר לחדשות והשם ישמור מה עוד – זה רע!! מאד!!
תקנו אותי אם אני טועה…
רק עכשיו אני רואה את התגובה שלך, לא יודעת אם תראי שהגבתי, ובכ"ז:
אני מסכימה אתך מאד.
הרבה חשבתי עם עצמי למה אני לא מספיק כואבת,
התביישתי להגיד את זה, כי איך יכול להיות שאני ממשיכה בחיים כרגיל,
מה, לא אכפת לי מעם ישראל? איך אני כזאת מנותקת?
היום אני לא מתביישת בזה שאני לא רואה.
ב"ה, אני גאה שאני מנותקת! לא מחוברת לרשת!
עדיף לי להיות מחוברת לדעת תורה ולגדולי ישראל.
ושלא יספרו לי שגדולי ישראל מצטערים, ור' יצחק קולודצקי ישן כבר שנה וחצי בלי מזרן
כאילו, כל מה שהוא עושה אנחנו עושים?
מי שבאמת בדרגה הרוחנית הזאת- אשריה!
אבל לא פחות מזה אשריה של מי שנמצאת במקום הרוחני המנותק מהרשת,
וגם את התגובה הזאת כותבת בעבודה עם חסימה של נטפרי ברמה גבוהה.
בשורות טובות!