אז מה האופציות?? (וגם מה שאמר לנו ראש הישיבה)

שוב ערב, שוב דיונים מתישים…

"בואי נסכם שוב את האפשרויות הריאליות" אומר בעלי:

"העירייה יכולה לסדר לנו סמינר כלשהו",

 "איזה סמינר דפוק שאני יכולה לסדר אותו לבד"… אני מרירה.

"תהיי הגיונית בתיה," מבקש בעלי, "אף סמינר גדול לא יכניס אותה, זה מקומם באמת,

אבל זאת המציאות, כן, למרות שהיכולות הלימודיות שלה גבוהות מהממוצע, בגלל הקשיים שלה אף סמינר לא ייקח אחריות"…

וגם בגלל שסבתא שלה לא מורה באף סמינר, חולפת לי מחשבה אכזרית.

"אף סמינר לא רוצה להשקיע טיפת מאמץ, או טיפת לב" אני מתחילה לדמוע.

"בתיה, בבקשה בואי נשאיר את הדיון ענייני, זה לא יעזור להאשים אף אחד".

אני מנסה, למרות הכאב שאוכל אותי:

"יש את כיתות התקשורת", אני כמעט לא מוציאה את הרעיון מהפה, "זוכר מה סיפרו לנו על זה, הם משתדלים לעשות עבודה טובה… הבעיה היא שהרמה הלימודית נמוכה,

לכל הבנות שם יש לקויות למידה נלוות,

כל הבנות שהן על הרצף והרמה הלימודית שלהן תקינה משתחלות איכשהו לסמינרים, כי יש להן אחיות בסמינר, או שסבתא שלהן מפקחת, או שיש להן דוד עם קשרים למרות שהן לא זוכות לשום יחס מיוחד או טיפול מינימלי".

"גם הבנים," מוסיף בעלי, "זוכרת מה אמר לנו ראש הישיבה".

כשעוד דמיינתי את הכיתה שנקים הלכנו לשאול, להתייעץ מה לעשות, ו"ראש הישיבה" – אחד מגדולי הדור – אמר לנו, שהוא לא כל כך יודע מה קורה אצל הבנות, אבל אצל הבנים ההורים לא מטפלים.

מעדיפים לטייח, שולחים אותם לישיבות, הבחינה שייכת רק ללימודים אז אם הרמה הלימודית גבוהה – הם נכנסים לישיבה.

כשהם מחליפים חברותא כל חודש מרימים גבה.

כשהם לא מסתדרים בפנימייה חושבים שהם מוזרים וזהו.

הם גם מתחתנים בדרך כלל כי אף אחד לא רוצה לקלקל להם ולספר איך הם לא מסתדרים חברתית.

"אני," כך אמר "הראש ישיבה" "שומע על זה רק כשמגיעים האבות של הכלות הצעירות לבכות…."

"תטפלו בה", ביקש "הראש ישיבה", "תתנו לה כלים לחיים, אל תטייחו, אל תתעלמו מבעיות, ושזה לא יהיה על חשבון הבנות האחרות בבית".

 בעיה, אם כל מנהלי הסמינרים מתעקשים להתייחס אליהן כאל גוש אחד בלתי נפרד…

"אין אופציה טובה", אני מסכמת לבעלי.

"נצטרך לבחור את הגרועה פחות" הוא עונה לי.

אני הולכת להדליק מוזיקה, מנסה לבשל תוך כדי למחר, הנגן נדלק על שיר יפה,

"מתנות קטנות",

איך אני אוהבת את השיר הזה….

את השיר הזה שלחה לי אחותי כשאילה נולדה, אחרי שהבנתי באיחור רב,

(שבועיים אחרי הלידה, ככה זה חוסר תפקוד מוחי של יולדת),

שאם היא לא עברה סינון שמיעה אני אולי הולכת לגדל לקויית שמיעה נוספת….

בכיתי לילה שלם,

בבוקר התקשרה אחותי, בכיתי גם לה, היא שלחה לי את השיר כתגובה:

"שיר חדש, את תאהבי אותו"…

בטח אהבתי,

מתנות קטנות,

מישהו שלח לי מתנות קטנות

רסיסים של כוונה

עיגולים של אמונה

מתנות קטנות,

כמו הכוח לקבל את שאין, את מה שיש,

מה עוד אפשר כבר לבקש….

זוכרת איך התבוננתי בפנים הקטנות המשורטטות של אילה

"מישהו" שלח לי אותה, בדיוק כמו שהיא, מתנה.

עם מה שיש ומה שאין.

כמה נחמה הייתה במחשבה הזו…

לכל המודאגות, השמיעה של אילה תקינה, עשינו "ברא" בהרדמה מלאה כד לוודא את זה.

אבל השיר נכון ויפה תמיד,

ויש בו השלמה כל כך יפה ונכונה….

"אני לא יודעת מה להחליט," אני חוזרת לבעלי לסלון רגועה קצת יותר,

"אבל דבר אחד ברור לי, שירה תיכנס רק למקום שבו היא תהיה רצויה, שיחכו לה עם זרועות פתוחות ולב רחב ולא משנה על מה נצטרך לוותר בשביל זה".

מגיע לה.

לתגובות, בתיה: ratsufahava@gmail.com