ספוקן כבד – הכניסה לרזות אסורה!

כמה זה חמש כפול חמש??

או יותר מדויק,

כמה זה 45 ועוד 25?

כמה  זה יוצא בדיוק?

שבעים??

זהו.

אפרת,

עכשיו כבר כולם יודעים.

גם רואים, ולראשונה גם שומעים,

אני שוקלת שבעים.

קילו. תמים.

לא נורא, לא נעים, 

בטח אתן מחייכות מתחת לשפם,

אז אני רק רוצה לדייק,

אני, אפרת, מטר חמישים ושש, שוקלת שבעים קילו גרם, נקודה שש-

-מאות גרמים נוספים.

תזנה את הנתונים בגברת בינה, ותקבלנה את התמונה –

אני קצת שמנמנה.

אבל מזה, מזה חמודה. 

פנים נאות,

עיניים בורקות, 

חיוך עם גומות,

ולחיים מאוד, מאוד, 

עגולות.

תודה להשם הטוב,

שלא חיסר בעולמי דבר,

ובשנים האחרונות נתן לי ולכל מכריי, 

עוד קצת ממני, ועד קצת, ועוד קצת,

עד שנהיתה כאן הרבה, הרבה, אפרת.

והיום אני רוצה שנדבר עליה, 

על האפרת הזאת, שנישאה 45 קילו-גרמים חפים מכל משקל יתר,

שנדבר על מה קרה לה יום אחד, כשהיא קמה בבוקר, 

וגילתה, שהיא כבר לא דקיקה ושדופה כמו שהיא חשבה וחלמה להיות,

וכמו שכל העולם ציפה שהיא אכן תהיה.

הרזה הזאת, שלא משמינה חרף הלידות, השוקולדים והעוגות,

שהיא אופה אגב במרץ, ואיזה חלות… 

לעד היא תישאר רזה, זה גנים כאלו, וואו מרגיזה,

אז,

זהו שלא,

יום אחד זה קרה,

זה היה עצוב נורא,

ואז הבנתי שממש כדאי לי להתנזר מן המראה, 

כי למרות בטחוני העצמי המופרז,

והדימוי העצמי הגבוה, 

כרגע,

המראה לא מיטיבה איתי, בלשון המעטה.

ואם אני כבר כן נתקלת בה, אז אני צריכה מיד לאכול שוקולד טוב,

 ולעוף למיטה עעעעד לנחיתה –

הבאה.

וככה לידה, ועוד לידה, ואם נודה על האמת אז עוגה, ועוד עוגה, 

חלה ועוד חלה,

ואני הולכת ומתמלאה –

בשנאה עצמית קשה, בהאשמה בלתי פוסקת,

ובתגובות,

של כל מיני נשים שמתיימרות להיות חברות,

ואין להן בעולמן אלא מה שעיניהן רואות,

והן רואות בי רק עודף קילו-גרמים מיותרים,

לא רואות את הגוף היקר הזה, שסחב, והרים, וחיתל, וליטף, ואילף בינה לאלפים, 

לא רואות את מלאי הספוקנים, שככל שאני מתרחבת הוא הולך וצובר תאוצה,

לא רואות אותי, אפרת המתוקה, מבעד למחיצה –

העבה למדי.

"וואי אפרת בסמינר היית כזו דקיקה, אבל האמת מתאים לך גם ככה",

"חשבתי שאת בחיים לא תשמיני…"

איזה קטע?

 גם אני!

ויש את אלו שממש ממש נדיבות – – –

"טוב אפרתוש, קיבלת כל כך הרבה מתנות, נו נו… מה לעשות…"

ואני רק רוצה לבכות,

תגידו לי נשים יקרות,

מתי?? מתי היה הרגע הזה בו התחייבתי לעולם, תחת כיפת השמיים, ועדים, ושמלה לבנה,

ואיה היא הכתובה, בה הבטחתי שאני, אפרת, לעולם אהיה חטובה??

ולמה נולדנו לדור אכזרי כל כך,

שהכל, אבל הכל חייב להיות פה מושלם ומוצלח,

וכל שאלתי בחיי,

היא ללדת ילדים, להאכיל ולהשביע אותם, ולהישאר לעד מידה אקסטרה סמול?

ובכלל, אני רק רוצה לשאול,

איך אישה שרצה כל בוקר לעבודה, וחוזרת לשאריות ארוחת צהריים בלתי מזוהות,

מאכילה את התינוק התורן, ותוך כדי מקפלת כביסות, אמורה לעשות דיאטה???

באיזה חלק של היום אני אמורה להשרות קינואה במי מלח, ולקצוץ זרעונים לארוחה מזינה???

ולמה כשאת פוגשת אותי ככה בגינה, את לא מבינה את כל זה לבד?

ומה אני אשמה שלך זה עבד?

ולמרות שאת יושבת בגינה,

עם שקית בייגלך דשנה, ורוגלכים ששנוררת מהשכנה –

את לא שמנה?!

אגב, אני ממש מרגישה שהספוקן הזה ממש יוצא לי מהבטן,

ולא, זו לא מטאפורה,

אלא מציאות עגומה שיום יום אני עולה איתה על במה….

וכאן, על במה זו,

אני פונה אליך חמותי היקרה,

שתדעי שכל פעם שאת שואלת אותי אם התחלתי דיאטה,

אני פשוט מתה,

על הקפוצ'ון ההוא, 

שאני מקפידה ללבוש היטב הדק,

טרם אני נכנסת לביתך או פוגשת בביתך.

כי לפעמים גם לי אין לי מספיק שומנים כדי להתחבא מאחוריהם…

אז בבקשה, שעינייך לא תצאנה מחוריהן,

ותודי שאני כלה מושלמת גם ככה.

מה, לא ככה?

וכבר אמרתי לאחיותי באחת משיחותינו הסגורות,

כשניסינו ככה ביחד, למצוא כמה נקודות של אור בפטירה המוקדמת של אימי היקרה –

מיד הצהרתי בהומור שחור ומנופח,

ש"איזה נס שהיא נפטרה,

לפני שהשמנתי כל כך,

היא לא היה עומדת בזה היום, אם היא היתה רואה אותי, ככה בתפארתי".

ואני באמת שואלת,

למה כל אוהבי ומכרי, אוהבים אותי יותר כשאני פחות??

תנו לי הסבר אחד לפחות,

אני מבטיחה להקשיב ולקבל עלי צום ותעניות,

אני מבטיחה להפנים,

אני.

אני.

אני.

רוצה, 

מאוד רוצה, להיות עכשיו יפת נפש כזו,

והירואית,

ולומר קבל עם ועדה,

אני שלימה עם עצמי, ככה, איך שאני, בגולמי,

אני יודעת שהרווחתי כל קילוגרם ביושר, בעשר שנות אימהות יקרות.

אני זוכה לגדל חמש נשמות, אני,

הייתי מאוד רוצה להיות כזאת,

אחת שמשלימה,

שמפנימה את השליחות והזכות, שמבחינה בין טפל לעיקר,

ולהצהיר שאני לא הולכת לעשות שינוי ניכר…

הייתי מאוד רוצה להשלים עם עצמי בכל רמ"ח עצמותי הנחבאות אל הכל… הקפלים!

אבל אני,

רק רציתי לצעוק,

אתן מקשיבות?

ואולי, 

אולי,

בכל זאת,

יום אחד,

יהיה לי מספיק מקום בלב,

להיות שמנה.

ויש ספוקן מוקלט! בלחיצה פה >>>

—

אם גם את צריכה ספוקן שייגע בדיוק בקהל שלך, בשילוב שירה סוחפת,

מוזמנת לדבר איתי כאן >>>