אם את נשואה וחיה באחווה
והבריאות פלוס מינוס תקינה
אם יש לך ילדים, שהגיעו בלי קשיים
אם יש לך עבודה, ובשכרה מזומנים
אז מה את בעצם שווה?
הרי לגדל ילדים זו בדיחה –
כשרק זוכרים שיש עקרות.
ולעבוד במשרה מלאה זו חוויה –
כי יש אחרות מובטלות.
ולהשקיע בזוגיות זה הכי קל בעולם –
כשחושבים על כל הרווקות,
אז מה את בעצם שווה?
כלום.
כל החיים הם פיקניק אחד גדול, כשרק זוכרים שיש אחרים שקשה להם יותר.
ואם את לא מבינה את זה לבד, נדאג להזכיר לך שוב ושוב:
שאת חייבת לשים את האחרים לפני הצרכים שלך,
שאסור לך להרגיש שקשה לך ובטח לא להתלונן,
שאסור לך לבקש עזרה מאף אחד כי יש אחרים שקודמים לך.
את גם ככה לא שווה כלום,
אבל אם העזת לחרוג מההוראות של המסכנות התורניות,
את רק מוכיחה כמה את אגואיסטית.
אין לך זכות קיום בכלל.



אני מעלה את הקטע הזה כי הרגשתי בתקופה האחרונה שיש איזו ציפייה מנשים שהחיים שלהן 'בסדר' על הנייר, פשוט לבטל את עצמן.
ברור שכולנו אמורות להכיל ולתמוך במי שעוברת קשיים באמת גדולים.
אבל יש הבדל בין להבין כאב של אחרת, לבין לתת לכאב הזה להפוך לכלי שמטיף לנו איך להרגיש, או משתיק כל קושי אישי שלנו רק כי 'יש כאלו שמצבם גרוע יותר'.
בסוף, זה שמישהי עוברת תקופה קשה, לא נותן לה זכות לנהל לאחרות את הרגשות או להחליט להן מתי מותר להן להתלונן. אני חושבת שמגיע לכולנו מקום, בלי שנצטרך להתנצל על זה שהחיים שלנו לא בטרגדיה כרגע.
אני חושבת שאנשים צריכים להיות קצת יותר רגישים ולדעת שאי אפשר לשתף כל דבר עם כל אחד. לדוגמא: חברה צעירה שמתבכיינת לי שהיא רוצה כבר עוד ילד (והיא כבר עם 5) וחבל לה על כל חודש שעובר- אז לא! אני לא כתובת בשביל זה. כי מבחינתי חמישה ילדים זה משפחה ותגידי תודה. למה היא לא חושבת שזה נושא רגיש אצלי, שאני לבד וקרובה לגיל 40??
כמו שהבריא לא מבין את החולה והעשיר את העני, אי אפשר להבין, צריך לדעת את מי לשתף.
ואם החיים שלך ברוך השם כמו שאת מתארת, תדעי לשתף אנשים כמוך.
חוץ מזה שאני לא מרגישה בכלל שהקושי שלי נספר… אנחנו הגרושות מתמודדות עם מצבים קשים ביותר שאי אפשר להעלות על הדעת, ואף אחד לא מקשיב ולא יודע. וכמונו יש הרבה נשים שמתמודדות עם מצבים לא פשוטים ואף אחד לא יודע וסופר את זה.
רוב האנשים היום חסרי סבלנות כלפי הזולת, נדיר למצוא אנשים אכפתיים. לפחות בחויה שלי.
חשוב לדעת שאנשים שמתמודדים עם דברים משמעותיים והם בהישרדות יום-יומית אי אפשר לצפות מהן להיות קשובות וסבלניות לאחרות. (רק תחשבי על עצמך שהיית ערה עם תינוק/ילד כמה לילות כמה כוח יש לך לאחרות??)
מספיק לשפוט אחרות!!
אני ממש מסכימה עם זה שצריך להפעיל שיקול דעת בפני מי מביעים את הכאב, וברור שיש מקרים שבהם הבעת כאב במקום הלא נכון עשויה להיות פוגענית וחסרת טקט כמו בדוגמא שהבאת.
יחד עם זאת, מה שכתבת חידד לי עוד יותר את המסר שרציתי להביע. את מציינת ובצדק שיש לך קשיים כגרושה שאף אחד לא יודע ולא סופר, וזה בדיוק העניין, לא יכול להיות שזה נכון לגבי כולן? לפעמים אנחנו רואות מישהי שנראית מסודרת עם בעל וילדים, כשלמעשה גם אצלה יכולים להיות קשיים משמעותיים מאוד שאף אחד לא מעלה על הדעת.
אם יתקבע מצב לא סימטרי שבו מי שבהישרדות פטורה מלהקשיב לאחרות, בעוד שכל האחרות חייבות להיות בשיא הרגישות ולמלא אחר הציפיות שלה במדויק, כולנו נרגיש את מה שאת מרגישה – שלאף אחד לא אכפת מאיתנו.
הרי תמיד תהיה מישהי שמצבה עוד יותר קשה, ואת בעצם נותנת לה את הזכות לומר לך: תגידי תודה שאת בריאה ותפסיקי להתלונן, תגידי תודה שאת נושמת ותשתקי. ולפי המהלך שאת מביאה כאן, היא תצדק לגמרי, האם הקשיים שלך יהיו פחות כואבים בגלל זה?
לפי הלוגיקה הזאת, כל מה שאנחנו צריכים הוא למצוא את הבן אדם הכי מסכן בעולם, ולתת אך ורק לו את זכות הדיבור.
מסכימה איתך לגמרי.
אני עוברת נסיון כלשהו דכולם יודעם עליו.
ותמיד שחברה או מישהי שופכת את הלב,
ובסוף היא מתאפסת על עצמה,
ואני ממש רואה את גלגלי מוחה נעים,
והיא אומרת,
יואו לא נעים לי..
מה זה לעומת מה שאת עוברת..
אני צריכה לקחת את הדבריפ בפורפוציה,
אז אני אומרת לה,
לא, נשמה.
זה בסדר גמור לכאוב ולהרגיש קושי,
בסופו של דבר לכולנו יש את אתו מנעד רגשות,
ויתכן מישהי שהסיפור שלה נראה אולי בעניים שלנו יותר קטן,
אבל היא מרגישהאותן בעוצמה האבה יותר גבוהה,
וגם שיש כל כך הרבה קשיים ונסיונות שנימיים שאנשים עוברים,
וזה שאצלי כלום רואים ויודעים לא מפחית בכלל את הכאב שמישהי אחרצ עוברת ולא רואים אותן,
למרות שמבחוץ היא מצהלכתטהכל נראה תותים..
לפעמים הסיפור שהיא עוברת לבד, עם עצמה, עם חיבוטי נפש, לפעמים ללא אפשרות לשתף ולקבל תמיכה הוא יותר קשה.
ואין כאן שום תחרות או מירוץ לקבלת כתר המסכנה או העוברת את הנסיון הכי קשה.
תודה על התגובה החשובה,
אני לא מצפה מאף אחד לרגישות מיוחדת, רק לא לפגוע ולהבין שיש כאן התמודדות קשה מאוד, אנשים מאוד מזלזלים בי. למרות שאני במקום הישרדותי שבקושי מחזיק את עצמו, הייתי נשואה פעם, ולמרות שהנישואין היו גרועים מכל דמיון ורוע, עדיין הצלחתי לראות שיתרון הנשואה מהלא נשואה זה יתרון האור מהחושך. בית, זוגיות, ילדים ומשפחה הם צרכים בסיסים ביותר של האדם, זה לא מותרות 🙂
אף אחת נשואה לא חוותה חרדות קיומיות ופחד מהעלמות שיום אחד אני אמות ואין לי שום המשך. לא רוצה לפרט יותר בנושא אבל זה מחשבות מאוד מדכאות וקשות מנשוא. אם קורה לי משהו אין מי ששומע אותי בכלל, הייתי חולה חודשים שכבתי במיטה מסתכלת על התקרה אפילו אחים נשואים שלי לא התקשרו פעם אחת לשמוע מה שלומי, תסכימי איתי שזה שונה.
אבל ביחד עם זה, אני שמחה ממש שאת מחדדת את הנקודה שרצית לדבר עליה, נכון, את ממש צודקת, הבנתי לגמרי את מה שכתבת שלפי הנ"ל רק מי שהכי מסכן זכותו להתלונן 😊😊😊😊😊
והצורך שלנו בתלונה זה סוג של שחרור ופריקה כדי להמשיך הלאה.
מעריכה מאוד שהתיחסת וענית.
ועדיין יש מצבים שבן אדם לא פנוי רגשית לכלום, (למשל שנה קודמת סבלתי מרשלנות רפואית בשיניים, שום משכך כאבים לא עזר… לקח שבועות ארוכים עד שהגעתי לריפוי, היה זוועה, באמת שלא הייתי פנויה לכלום, וכמובן, אינני בסביבה תומכת, אני בודדה מאוד. מבינה שמצב כזה אין לי חשק לשמוע על מישהי שהתינוק שלה בכה כל הלילה שאני בעצמי נטרפת מכאבים וחודשים לא ישנה) יש מצבים כאלה, אבל בגדול את ממש צודקת, אנחנו צריכים להיות יותר קשובים לאחרים גם אם זה דברים קטנים של יום-יום, אבל מצופה להיות עם טקט מה משתפים ועם מי.
מצד שני בן אדם שמתמודד עם דברים קשים מאוד, הדברים הקטנים נראים לו כל כך חסרי חשיבות. זה לא שהוא לא אכפתי, הוא פשוט לא מצליח להבין מה העניין.
זה מעולה שהעלת את הנושא! רגיש אבל חשוב!
ותודה שכתבת לי חזרה.
וואו חזקי ואמצי ושתראי אור בקרוב!!
מיוחדת שאת!
הייתי רוצה להתפלל עליך! להקדיש משהו לזכותך,
נגעת לליבי ! 😢
הכל נכון, אבל צריך גם קצת שכל!
ללכת לבכות לגרושה בלי ילדים, שיש לי רק חמישה ולא יותר – זה על גבול האכזריות.
מותר לה לבכות, מותר לה להתלונן, אבל מותר גם להשקיע מחשבה רגע לפני מי האוזן הקשבת שמתאימה לזה.
לא בדיוק, ללכת לגרושה בלי ילדים/עקרה/רווקה ולבכות על ילדים או בעל זה חסר טקט לחלוטין.
יש התמודדויות שבאמת אין ביכולת שלנו לדעת אבל יש כאלו שהן שקופות מאד ואנשים גם שם לא מספיק רגישים.
יכולה להעיד שאני מתמודדת עם כמה התמודדויות בחיים ואחת מהם רווקות, לגבי שאר ההתמודדויות, אין לי שום ציפיה מאנשים להיות רגישים כי הם פשוט לא יודעים אבל לגבי הרווקות זאת התמודדות שקופה לגמרי ואם אחותי הנשואה הצעירה/חברה יתלוננו בפני על הילדים שקמים בלילה באמת שאין לי גרם של אמפתיה, אין לי בעיה שיתלוננו, זה בסדר, אבל לא לפני.
בדיוק כמו שאני לא אתלונן על הקשיים שלי לפני אנשים שאני יודעת שיש להם קשיים גדולים יותר.
קיבלתי לאחרונה.
חושבת שמדבר על מה שכתבת.
דומה אבל שונה 🙂
לא ברור מה את רוצה לומר כאן
חיים טובים זה לא מצב, לא גורל
חיים טובים זה דרך חיים- זאת צורת חיים
נראה לי זה כתגובה לכל הסגנון שנהיה פה בזמן האחרון מין: תחרות המסכנה הראשית
ונשים נלחמות על זה בחירוף נפש
כל אחת שמגיבה משהו טיפ.. קופצים עליה מיד
דוקא אהבתי!
מסכימה 100%
בלי קשר למצב משפחתי אישי כלכלי או בריאותי
כל עוד אני אהיה עסוקה בכמה קשה לי וכואב לי וכמה מגיע לי שירחמו אלי – יהיה לי קשה יותר
וכשאני אתבונן בחלקים הטובים בחיים שלי יהיה לי יותר טוב
צודקת,
רק תוסיפי:
כך טוענות האגואיסטיות שחושבות שהן וקשייהם הם מרכז העולם.
חחח לגמרי
חמודדדדד
נותן עומק למחשבה
מאד מאוד אהבתי!
כן, יש קשיים פשוטים, שהם לא טרגדיות, שהם לא "נחשבים"
ולפעמים אין לגיטימציה לקשיים האלו, המאוד לא סוחטי רחמים
וכמו שכבר כתבו מעלי – זו תגובה לכמה דיונים שנוהלו כאן, על כך שלרווקות מגיעה התחשבות, וצריך ללכת לידן על ביצים, ועל עקרות או גרושות צריך לרחם מאוד ולהיזהר לא לפגוע, אבל נשים שהחיים שלהם "זורמים" צריכות לשתוק את עצמן.
יש מקום לכל כאב, יש מקום לכל קושי.
מותר לך לכאוב על קונפליקט זוגי, אפילו שיש כאלו שהיו רוצות בזה.
מותר לך לכעוס על לילות לבנים עם תינוק צרחן, אפילו שהוא מתנה מדהימה
מותר לך להתמרמר על עבודה מתסכלת, אפילו שאת מרויחה ממנה כסף כלשהו.
מותר לך להתלונן על החופשה שנעלמה, אפילו שאת מורה 🙂 וזה פריוילגיה…
אנחנו נשים גדולות, אנחנו צריכות לדעת שכאב הוא דבר אינדיוידואלי ולא מדיד, ושהבנה ונתינת מקום לאחר לא מורידה מעצמינו, אולי רק מעלה אותנו!
אחת…
נכתב בעבורך כנראה.
ב"ה, תודה לד' אלף פעמים, היום החיים שלי רגילים וטובים, אבל עברתי בחיים תקופות קשות, מאוד מאוד, שכל החיים שלך מתפרקים, ואני לא אפרט יותר, ולא התלוננתי אז, ואני לא מתלוננת גם היום, אבל כן, אם החיים שלך כמו שאת מתארת, אז תודי כל היום לד', כי אין לך מושג כמה החיים שלך טובים! ואין לך מושג עם מה אנשים מתמודדים. אני גם עובדת במשרה מלאה ויש לי שיירה צפופה, ושלום בית זה משהו שעובדים עליו כל החיים, ואני עייפה ועמוסה בלי רגע לנשימה, ובוכה לפעמים מרוב שאין לי כח, וקשה לי, ועדיין, מאחלת לך מכל הלב, שלא תדעי אף פעם קושי אמיתי מהו!
אני חושבת שזה מאוד ראוי להערכה שאת משתדלת לא להתלונן, בסופו של דבר אנשים אופטימיים כמוך שמודים למרות הקשיים הם אלו שכיף לחיות איתם.
יחד עם זאת, שימי לב, שגם את שעברת תקופות קשות, יכולה היום לבכות מרוב שאין לך כוח, למרות שלפי מה שאת מתארת היום החיים שלך רגילים וטובים. וזו בדיוק הנקודה שלי. גם כשהחיים רגילים וטובים עדיין יש קשיים ומותר להביע אותם ולהכיר בהם.
בואי נשאל כך: למה כשאני אומרת שקשה לי, זה נחשב חוסר הבנה כמה טוב לי, אבל כשאת בוכה מרוב עומס, זה לגיטימי? האם העובדה שעברת דברים קשים יותר בעבר, מקטינה את הקושי שלך כיום? ואם לא, מה זה אומר לגבי קושי זהה של אישה שלא עברה קשיים כמוך?
אני משוכנעת שזה לא נכון להציב דרישת סף של סבל בלתי נתפס כדי שתהיה לנו זכות להרגיש ולהגיד שקשה לנו.
הקושי של היום הוא אמיתי – כי הוא קורה עכשיו.
אני לא חושבת שאני צריכה להשוות את עצמי למישהי שחיה בתנאים גרועים יותר, כדי להרגיש שמותר לי לבכות או לבקש עזרה.
אפשר להודות על הטוב, ובו זמנית להודות שזה פשוט קשה. זה לא סותר.
אני לא בוכה לאנשים אחרים, אני בוכה לד', לעצמי, ולבעלי………..
והכל שאלה של מינון
כמובן שמותר וצריך להביע קושי, לבקש עזרה, ולשתף, גם בקשיים רגילים ויומיומיים
זה שלאנשים אחרים קשה יותר לא אומר שלך לא קשה
ואני חושבת שרוב הנשים , גם כאלו שמתמודדות, שמחות לשמוע, ולהקשיב ולהתייחס
אבל יש נשים שלא מפסיקות להתלונן, לא מפסיקות… וכשהן עושות את זה ליד נשים שמתמודדות באותה תקופה עם קושי משמעותי, זה מצריך הרבה עבודת המידות להתייחס אליהן יפה…
ולמקרים האלו כיוונתי …
בהצלחה לכולם ורק בשורות טובות ושמחות!!!
גם רחל כשבכתה לרבי עקיבא על מצבם הקשה,
דפק אליהו הנביא מחופש לעני,
וביקש תבן.
כדי לתת פורפורציות בחיים.
כן, זה לגיטמי לרצות חמלה ותמיכה
ובו בזמן להחזיק את זה חזק,
לזכור,
כן, יש אנשים שעוברחם קשיים גדולים ממנו.
נקודה מעניינת, אני רוצה לדייק שתי נקודות שהן חלק מהסיפור בגמרא, ואני חושבת שכדאי לקחת לתשומת לב:
א. חלק מהסיפור הוא שלפני שהעני הגיע, רבי עקיבא הבטיח לרחל ירושלים של זהב כאשר תהיה לו אפשרות.
ב. מי שהעלה את ההשוואה לא היה העני (במבט מבחוץ), אלא רבי עקיבא שהיה ביחד איתה בסירה.
כל קושי הוא אתגר
וכל כאב הוא גדול
אין להשוות בין כאב לכאב
כי החזקים מקבלים כאב גדול
והחלשים- קטן
ובאופן יחסי הוא אותו כאב…
כאב קטן של אחת יכול להיות שווה לכאב גדול של השניה
להיות באותה עוצמה ואפילו יותר..
הקבה דופק על קנקנים חזקים…
אבל,
יש הבדל בין בקשה להכרה בכאב
ובין התייעצות לגביו
כשאתה מתייעץ אתה מבקש לדעת , ללמוד איך להתמודד..
וכשאתה סתם משתף -אתה מבקש, חמלה , תמיכה ועידוד
כשבן אדם רוצה לדעת – נאמר לו מה נכון ואיך צריך להסתכל על החיים – כי כך יהיה טוב יותר
אך בן אדם שמשתף כדי שיתנו לו הכרה , שיתנו לו מקום , וחמלה -כאן אין המקום לתת עיצות…
זה נכון , אבל כל כך קשה …
כי אנחנו רוצים לחיות …
והרצון הזה גורם לנו להלחם בכל מה שמסכן אותנו …
בכל מה שנותן לנו הרגשה של מסכנות…
בכל מה שרוצה להוציא ממנו את החיות והרצון לחיות…
כל מילה של אדם מושפעת ממחשבותיו , רצונותיו והרגשותיו ..
זה לא קשור אלייך …
זה קשור לאומר /ת …
זה לא הטפה …
זה פשוט הישרדות…
וזה גם יכול להיות מתנה כי להרגיש אומללה לא תורם לכלום…
זה עוצר…זה שוחק…זה חוסם אותנו מלהגיע לאושר אמיתי …
אדם שמתמסכן לידינו גורם גם לנו להרגיש אומללים …
ואנחנו לא מוכנים לתת לזה יד…לא כי לא נותנים לו מקום …
אלא כי לא רוצים להפגע…
העולם הזה שברירי כל כך … הדור חלש…
שומעים המון מקרים המון סיפורים…
אבל.. אנחנו רוצים להמשיך ולחיות … בשמחה … באושר… באמונה ..
והרבה תקווה….
יש כל כך הרבה סיבות שבהם ניתן לשקוע …
יכול להיות שזו שנותנת לך הטפות – זו היא שאתמול התלוננה על אותם דברים בדיוק ..
והאמירות שלה המון פעמים מכוונות גם לה עצמה…
כי זה היופי באדם …כל יום הוא לומד… כל יום מתחדש… מתקן ….
לעמל יולד…
אין כזה דבר תחרות מסכנות
יכולה להיות אישה שהחיים שלה בסדר וכל היום יש לה על מה להתלונן
ויכולה להיות אישה שבאמת מתמודדת ועוברת אבל שמחה ועוברת הלאה
ואם פעם ב- היא מעיזה לבקש טיפה הבנה והכלה זה לא אומר שאסור לה
ולא צריך לקרוא לזה תחרות
מעצבן מאוד לשמוע חברות "מסודרות" עם דירה בעל ילדים עבודה פרנסה
וכל היום קשה להם ואין להם כח והם נורא מסכנות
כשאני צריכה כמעט את רוב הרשימה הנ"ל
אפילו לבקש טיפה הבנה כבר אסור?
זה לא סותר לבקש הבנה.. את יכולה לבקש שהם יבינו אותך ואת הקשיים שלך
ובו במידה לנסות לתת להם את ההבנה שהם מבקשות…
זה בדיוק העניין… זה לא תחרות ולא אמור לאיים עלייך..
אחרי שתתני לה להשמיע את כל תלונותיה(שבדכ זה לא תלונה אלא רצון לפרוק ולשתף..) יהיה תורך לפרוק ומגיע לך כל ההבנה שבעולם.כמו שגם לה מגיע…
צודקת בכל מילה
ממליצה לכולן לצאת מתחרות המסכנות
כשהייתי צעירה הייתי מתלוננת ללא הפסקה, והחיים היו הכי טובים שאפשר
פתאום קלטתי שכל פעם שאני יושבת עם הגיסות יש תחרות מי הכי מסכנה, כשכל אחת מנסה להיות הזוכה בתחרות ולהסביר לאחרות למה החיים שלהן הרבה יותר קלים
ואז עשיתי סטופ, יצאתי מהתחרות, הכרזתי לכולן שאני לא מסכנה
החיים שלי טובים, מאז ועד היום
(גם כשד' ניסה אותנו בנסיונות לא פשוטים באמצע…)
וכן, הפסקתי להתלונן
טוב, כמעט 🙂
וכשזה כן קורה, אני אומרת בסוף התלונה, לא נורא, ב"ה שזה רק זה
ממליצה לכולן
המורווחת העיקרית זו את, ומשפחתך!!
מהממת!
מותר בהחלט לבקש הבנה למצבך,
ואין צורך לחנך אחרים ולהסביר להם כמה הם מפונקים, זה לא יעזור…
אישית כשאני נתקלת באנשים שממסכנים את עצמם אני ממשיכה הלאה וזהו…
וכשיש למישהי קושי, כן קושי הגיוני רק מה יש קשיים יותר גדולים – הקושי שלה לא נעלם, הוא נמצא,
כי על זה נאמר צרת רבים נחמת שוטים, מה עוזר לה שיש נשים שמחכות לילדים אם הילדים שלה צרחו כל הלילה והיא הגיעה ממוטטת ומאוחר לעבודה ואז גם הבוס צעק עליה?? כרגע היה לה יום קשה מאוד!!
את כל כך צודקת, והכאב שלך מובן. חייבת לציין שהקטע לא נכתב כדי להשתיק את מי שמתמודדת או כדי להגיד שלא מגיע לך הכלה. להפך.
הכוונה שלי הייתה לתופעה שבו זכות הכאב הופכת ל'או או': או שלך כואב או שלי כואב. מותר לך לבקש את כל ההבנה שבעולם על החוסר שלך, וזה לא אמור לבטל את זה שגם למי שיש לה 'רשימה מלאה' יכול להיות קשה מנשוא בתוך היומיום שלה. זה לא סותר, ושתינו ראויות לזכות להתבטא בחופשיות בפורום הזה בלי להרגיש שאחת דורכת לשנייה על היבלות.
כל קושי ראוי להתבטאות
והפוך הרבה פעמים זה הריפוי שלנו
כשאנחנו מדברות על הקושי אנחנו מפרקות אותו
ולפעמים כשמעירים לנו על זה שאנחנו מתלוננות
זה בא מתוך אהבה וזה מוציא ממנו דברים טובים …
ונותן לנו כח והסתכלות נכונה על החיים…
אמא שלי כשאני מתלוננת לא זורמת איתי …
והפוך אני חושבת שזה מה שבנה את האישיות החזקה שבי .
יש לי חברה שאנחנו הרבה שופכות את הלב אחת לשניה וגם הרבה מתלוננות …
אבל כל כך משלימות אחת את השנייה .. פעם אני נכנסת בה ופעם היא …
וזה מה שנותן לנו להתפקס ולהתפקח ..
ונותן הבנה למצב …
היא למשל מתלוננת על בעלה והילדים ואני מסבירה לה את הצד מהכיוון שלהם ולהפך..
זה ביקורת בונה ……
לא דריכה על יבלות …
למה זה חסום לי?
התגובה שלך.
אני לא מתלוננת רק אומרת קשה
לי לא לישון בלילה כל יום
אני לא מתלוננת חלילה אבל
הרגשתי אתמול נורא ואיום
אני לא מתלוננת אבל גם לא
הכל סבבה ויש גם קשיים
אני לא מתלוננת ראלית אני כן
חיה אני את החיים
תודי שתרימי גבה או שתיים אם מישהי תעלה כאן שיתוף כזה:
"חייבת לשתף:
היה לי חנוכה מושלם,
אני מורה, הייתי בחופש, אבל ממש,
חגגתי והספקתי המוני המונים…"
בקיצר תמשיכו לפי הדמיון שלכן….
תכלס אם אנחנו זוכרות להודות על ה"יש"
אנחנו בד"כ לא עושות את זה על הבמה הזאת…
אם תגידי שכייף לך כולם יקנאו! הגזמת!
נשואות תמיד צריכות להסביר לי למה כדאי להיות לבד,
ולמה לא הפסדתי שום דבר מהבדידות שלי.
למה את חושבת שיהיה לך טוב אחר כך?? תפסיקי לחלום!
אחותי אמרה לי: מה את חושבת שהיא תגיד לך, בעלי מתחשב, מפנק וכייף לי איתו? את תקנאי
אז אני מאחלת לך למצוא את האושר שלך האמיתי ולהקים משפחה מאושרת
עם כל הקשיים שזה מצריך…
אל תתיחסי לאנשים
אדם מדבר מהרהורי ליבו – בד"כ הקושי(הרגש) עולה על השכל…
בתפילה שתמצאי את הזיווג האמיתי והנכון לך עוד היום ממש
ותקימי בית מאושר לתפארת