תשעה באב תשפ"ו/ ספיר חיררי

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו

הכיצד זה שטרם זכינו?

בתפארת ירושלים לחזות בשובך

כהנים בדוכנם מקריבים לשמך

ואיננו יודעים את מה אנו חסרים

כמשל הילד שנולד להורים

בבור השאול והכלא העמוק

מורגל הוא לחושך, לרעב, בשבי הוא נימוק

אינו מכיר את אור השמש

הזמן כבר אבד, אין מחר ואין אמש.

האוכל היבש שנזרק לו במשורה,

אינו מודע עד כמה זה נורא.

ויום אחד בשעת כושר, 

מספר לו אביו ובעיניו אושר:

בני, אנו שבויים בבור, אנו עבדים נרצעים,

יש בחוץ עולם שלם מבעד לחריצים.

הבן מביט תמה ולא מבין,

ממשיך האב לספר ומרצין,

יש אור, יש דרור, יש אוכל ויש שתיה,

בחוץ יש חופש- אין עבודות כפיה.

הבן מחייך ואל אביו משיב:

טוב לי כאן במקום המוכר ואת ישיבתו מיטיב…

האב את בנו מנסה לעורר:

האם את חייך תרצה לסיים כאן בבור המתפורר?

והבן משיב- פשטתי את כותנתי אני כבר עייף וחלוש

אולי מחר תמשיך לספר על אגדת "הבחוץ"

האב ממשיך- "מחר אולי יהיה מאוחר

אני רוצה בשבילך עתיד אחר, מאושר"

והבן ממשיך בשלו, "אבא טוב לי, בשביל מה לשנות?

האם כל החיים האלה הם חיי ריקנות?

כאן נולדתי ובליתי את ימי,

הכיצד השאיר כאן את זכרונות חיי?

האב ממשיך כל יום לספר ולהפציר,

עד כי הלבין זקנו, הוא כבר איננו צעיר…

והבן נישא שם בבור השאול המתפורר,

יום אחרי לצערו אביו לא התעורר.

וכך המשיך הבן בצוואת אביו,

את אגדת "הבחוץ" והחופש לספר לבנו החביב. 

אך כמוהו, גם בנו לא הבין מה טומנת האגדה,

מי יודע? אולי בנו של בנו ידע….

כך גם אנו 1956 שנים בגלות שאינה הסתיימה,

לא מבינים מה החמצנו ועד כמה עמוק הוא בור השגרה האיומה,

זה איזור הנוחות שלנו המוכר והידוע,

אז למה לשנות? זה כ"כ גרוע?

גם אנו כמו אתו בן תמים שנולד למציאות הקושי,

אינו מצליח להבין שיש מציאות אחרת טובה יותר עם גאולה ויופי.

בגאולה- אזי לא ניהיה עבדים של הגלות ושגרת החיים,

כי אם עבדי ה' בארמונות מלכים.

כך נצא מאפלה לאורה משעבוד לגאולה,

השתא בעגלא.

נזכה לראות בבניין המקדש,

אז עבודת הכהנים תחודש.

לווים בשירתם וכהנים יקריבו קורבנות,

עמ"י יעלו לירושלים כשבידיהם שופרות.

ואז יעמוד שם על הגג, המשיח, ויקרא בקולות רמים:

"ענווים הגיע זמן גאולתכם ולא כגאולה ראשונה, הפעם זוהי גאולת עולמים"

וגם אזי יהיו כחולמים, ויצעק המשיח:

"אם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזורח"…

אמר לה הקב"'ה לרחל מנעי קולך מבכי, 

כי בשבילך אגאל את העם מן הדחי.

אך אנו מבקשים ומתחננים על חיינו:

רחל, עוד טרם נגאלנו, 

אל תרפי ואל תמנעי קולך,

שוב שפכי דמעתך לפני בוראך.

התחנני לגאולתנו,

כי הגלות כבר ארוכה ותש כוחנו.

עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת ירושלים

וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ…

(כל הזכויות שמורות לספיר חיררי)