האתר בהרצה, אנחנו יושבים על זה עכשיו...

שכנה של רשב"י: אסנת משתפת

שבי

ציון הרשב"י במירון

אסנת גרה במירון כבר אחת עשרה שנים.

היא עברה לשם אחרי מגורים במרכז, ומיד הרגישה שמצאה את המקום שלה. זה לא רק החיבור לטבע, זה גם החיבור בין ארץ לשמיים שנמצא במקום, כמו שהיא מגדירה את זה.

ואם אמרנו מירון, אמרנו ציון הרשב"י, אמרנו ל"ג בעומר.

הציר של כל השנה נע סביב ציון הרשב"י, והשיא בערב ל"ג בעומר אז מוקמת הכנסת אורחים בחצר הבית של אסנת.

אבל לפני שנתיים העולם התהפך, בחצר הבית של אסנת עצרו נערים שניסו להיכנס למירון בזמן קורונה, ואסנת הייתה עדה לשממה ולקרע הבין מגזרי שבלט במירון.

שנה שעברה היה נראה שהכל חוזר להיות כרגיל – השמחה, האחדות, התפילה, אבל אז התהפך העולם בשנית – וממירון חזרו 45 מתפללים בארונות קבורה.

אסנת, כבת המקום הייתה עדה להכל – לשמחה, להתרגשות ואז למתח ולזוועה.

דיברתי איתה, שבוע לפני ל"ג תשפ"ב, בראיון שהיה לה לא קל, שגרר את פתיחת הפצעים שנדמה היה שהגלידו.

סיימנו בדיבור על המקום האישי שלנו – בעבודה החיצונית והפנימית, ובתפילה לל"ג שמח יותר השנה.

"כשעברנו למירון מצאתי את שלוות הנפש שלי"

מתי הגעת למירון ולמה?

"הגענו למירון לפני אחת עשרה שנים. שנינו – בעלי ואני במקור מהצפון, מהגליל. נפגשנו והתחתנו במרכז, נשארנו לגור במרכז שבע שנים, אבל מאז שהתחתנו רצינו "לחזור הביתה", לצפון. גם בעלי אבל בעיקר אני, התפללתי על זה הרבה. בסוף הגענו למירון בדרך נס, בלי להתכוון. זאת הייתה ממש הזמנה של רשב"י…"

מתי ואיך זה היה?

"גרנו בעיר חרדית במרכז הארץ וממש לא התאים לי, מאוד דחפתי ומשכתי לצפון. בל"ג בעומר שלפני אחת עשרה שנים, תכננו שנבוא יומיים לפני ונראה דירות ומוסדות לימוד באזור. היו לנו ילדים קטנים. תכננו לעבור בכפר שמאי ולראות דירות ותלמוד תורה באור הגנוז. לא חשבנו בכלל על מירון, ידענו שאין סיכוי למצוא דירה במירון. זה ישוב מאד מבוקש, אין בו דירות להשכרה ולמכירה. לכן לא חשבנו על זה, רק רצינו לעבור לגליל. 

עשינו סיבוב בכפר שמאי ובאור הגנוז והכל הלך גרוע… שום דבר לא הסתדר, היה לנו ממש מפח נפש. בל"ג בעומר הגענו למירון והיו לי עשרים דקות להתפלל. תוך כדי תפילה יצא ממני בכי לא הגיוני, כאילו אני מתפללת על איזה דרמה, או על איזה מצב בריאותי קשה, התייפחתי בדמעות שליש, הרגשתי שאני חייבת לחזור למקורות שלי – למרחבים, לצפון".

איפה גדלת בתור בחורה?

"אני בת קיבוץ ליד ראש פינה".

הכי טבע שיש…

"כן. גם הטבע היה חלק מתהליך התשובה שלי, חלק מהחיבור וההקשבה לעצמי, אנחנו חוזרים בתשובה חסידי ברסלב. ישבתי שם בציון, והתייפחתי. תוך כדי שאני בוכה יצאה ממני הבטחה שאם נעבור לצפון בשנה הקרובה, אחלק ח"י רוטל בל"ג בעומר הבא… לא כל כך ידעתי מה זה, אבל זה מה שיצא.

ביום למחרת הרמתי טלפון למישהי שמכירה תלמודי תורה בצפת ודיברתי איתה רבע שעה. ואז בסוף, בלי לתכנן, פתאום אמרתי לה: 'אולי יש דירות להשכרה במירון?', היא הפתיעה אותי כשהיא ידעה על דירה להשכרה. וכך ביום למחרת, יומיים אחרי ל"ג בעומר מצאנו את עצמנו שוב במירון, ותוך כמה שעות עם דירה שמצאה חן בעינינו. הגשנו טופס לוועדת קבלה, וכבר היינו בפנים…"

ומה עם מוסדות לילדים? כיוון לפרנסה?

"כולם מסביב באמת לא הבינו את הצעד שלנו. לא היה לנו כיוון לפרנסה ולא מסגרות לילדים. אבל זאת הייתה הצעה שאי אפשר היה לסרב לה. שתי המשפחות מסביב חשבו שהשתגענו, אבל לא וויתרנו. בסופו של דבר זה היה ממש לפני סוף שנה, אז הילדים היו איתנו בבית שלושה חודשים, ובתחילת השנה לאחר מכן הם נכנסו למוסדות".

איפה מצאתם?

"במוסדות בצפת, במשך שנתיים התחלקנו בהסעת הילדים מדי יום עם משפחה נוספת ששלחה למוסדות שם".

נשמע מסירות נפש.

"כן. אחרי שנתיים כבר התחיל להיות יותר קל, היה כבר יותר ציבור כמונו והסעה יותר מאורגנת".

ואיך היה לחזור לצפון?

"מדהים. הרגשתי שנולדתי מחדש, שחזרתי בתשובה שוב… מישהי אמרה לי אחרי שנים שכתוב על שמואל הנביא: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו", הרגשתי ממש ככה. שההגעה למקום שלך, לבית שלך, זאת גם מעלה של תשובה. במרכז הייתי מאד תלושה, לא במקום שלי, וכשחזרנו, הרגשתי שאני עושה עוד התקרבות".

זה היה צורך של חיבור לאדמה?

"גם. הטבע הוא בהחלט צורך בעבודת ה' שלי, אבל במיוחד במירון יש חיבור מיוחד של רוחניות וגשמיות, שילוב מנצח".

מחלקת הסברה בפעולה

המגורים ליד קבר הרשב"י לא מפריעים לפעמים? באזור הקבר מסתובבים כל מיני אנשים מוזרים ותימהוניים. אין פחד לתת לילדים להסתובב לבד?

"האמת שלמדנו להתמודד עם זה. דבר ראשון כשהגענו לפה, המצב לא היה כמו היום, זה מאד הלך והתעצם עם השנים, בכלל הנהירה למירון הלכה וגדלה. היום בליל שבת עזרת הנשים מלאה עד אפס מקום, כך שהפסקתי ללכת בזמן הזה. יש נהירה גדולה מאד למירון במשך כל השנה, וזה גם מביא עוד אנשים תימהוניים או לא בריאים בנפשם. אבל למדנו לחנך את הילדים לזהירות, הם לא הולכים לקבר הרשב"י לבד אלא רק איתנו, זה נושא מדובר. לעיתים נדירות האנשים האלו מגיעים גם לישוב, אבל יש מחלקת הסברה בבית לילדים… ומחלקת הסברה צריכה להיות בכל מקום. גם אם בבני ברק או בירושלים יש יותר ביטחון מדומה".

מבחינת האוכלוסייה מצאת את עצמך משתלבת מהר?

"לא התחברתי מיד, אבל לי אישית היה טוב וזה העיקר. הרגשתי שהגעתי למקום שלי".

ומצד הילדים, לא הפריע לך שאין מספיק חברה כמוכם?

"לא. גם מבחינת החינוך זה היה מאד חיובי, לא היו לילדים שלי השפעות לכאן ולכאן, הם גדלו בתא המשפחתי, וזה מאד שמר עליהם".

מסתבר שיש גם תנאים לשהות ממושכת בבית, בית עם חצר?

"ברור. בבית הקודם חצר לא גדולה, אבל בבית הנוכחי חצר גדולה הרבה יותר, עם מרחב, אנחנו גם גרים בקצה המושב אז בכלל יש אופק רחב".

חושבת שלהרבה נשים יש חלום לעבור למקום עם אופק רחב ופיסת אדמה.

"מסכימה איתך, אבל יש הבדל בין צורך לחלום, אצלי זה היה ממש צורך. ככה גדלתי. אדם הוא תבנית נוף מולדתו…"

ופרנסה?

"התגלגלנו. בעלי מצא פרנסה והתפתח איתה. היו אמנם שנים לא קלות, אבל בכל מקום יש ימים לא קלים".

…פתאום הם הופיעו עם הרכב

איך החיבור שלך לל"ג בעומר?

"החיבור שלי מאד משמעותי, כי בשבילי זה נהיה יום של הכנסת אורחים. אנחנו מארחים בחצר שלנו ידידים וחברים שמתמקמים באוהלים – אנשים שאין להם עשרות אלפי שקלים כדי לשכור צימר… זאת עבודה לא קלה, אנחנו עובדים על זה מפסח ועד ל"ג בעומר".

ומה עם התקציב?

"כולם משתתפים במשהו. למרות שזה כמובן לא בתשלום, כל אחד נותן משהו להחזקת המקום, או בכסף או במוצרים – למשל קפה לפינת הקפה שלנו שפתוחה גם לעוברים ושבים העולים מירונה".

נשמע הפקה רצינית.

"זה כולל הרבה… היום כבר המקום מוכשר לגמרי, כולל שירותים שהוקמו בחצר עם השנים, ועוד ועוד, זאת זכות עצומה, אנחנו מרגישים שכביכול זה לשמש את רשב"י, וכמובן הזכות של עזרה לזולת והכנסת אורחים".

כשאני מבקשת מאסנת להרחיב על הכנסת האורחים, היא לא רוצה… מעדיפה לעשות בשקט ובצנעה, בלי פרסומי ניסא, אבל היא כן מספרת על הישוב כולו: "כל מירון, בגלל הקירבה לרשב"י, היא בית הכנסת אורחים גדול. גם אלו שמפעילים צימרים – עסוקים כל היום בנתינה ובמחשבה על השני. אתה פותח את הבית שלך, אתה דואג לצרכים של הזולת, זה מאד חזק פה בישוב כולו, ומרגישים גם את הסיעתא דשמיא שבמקום".

ספרי על רגעים מיוחדים שראית במשך השנים.

"אני אתן לך דוגמא. כל תושב במירון זכאי לתת אישור למספר רכבים בל"ג בעומר, זה נועד בעיקר לבעלי הצימרים אבל משמש את כולם למעשה. במקרה שלנו יש יותר משפחות שמתארחות מכמות האישורים שאנחנו יכולים לתת, וכל שנה מחדש ראינו השגחה משמיים בדבר הזה. אנשים שלא יכולנו לתת להם אישור – פתאום הופיעו בפתח הבית שלנו עם הרכב שלהם. הכל מוצף שוטרים ומחסומים והם והתפללו והגיעו בשלום… ממש ראינו איך הכל מכוון ומושגח מלמעלה".

כמה את הולכת לציון?

"בעיקר בשבת. אם מסתייע אז לפעמים בלילה כשהילדים ישנים, בבוקר זה די נדיר. בל"ג בעומר אנחנו הולכים בדרך כלל להדלקה הראשונה בכניסת היום עם הילדים אבל לא עד למעלה. הולכים עד איפשהו, ואחר כך יורדים הביתה. אני אישית עולה שוב בסביבות שלוש – ארבע לפנות בוקר וחוזרת בשבע – שמונה. גם בצאת ל"ג בעומר, כשרוב האורחים כבר עוזבים, היינו עולים כל המשפחה להדלקה של תולדות אהרן".

מתחת לחלון שלנו עצרו שני נערים

כשאני מגיעה לדבר בעדינות על שנה שעברה, אסנת נאנחת אנחה עמוקה: "האמת שמירון בשנתיים האחרונות היא לא אותה מירון. בקורונה כל העולם השתנה וגם מירון השתנתה. אני לא מבינה במהלכים שמימיים אבל העולם התהפך, גם בציון הרשב"י. לפני שנתיים, בקורונה, היה סגר. הייתה אווירה מאד קשה, הכל מלא שוטרים. בבוקר ל"ג בעומר, הבת שלי מתעוררת כשמתחת לחלון שלה שוטר עוצר שני ילדים בני 10 ו – 15 ש'הסתננו' לישוב… שניהם עם אזיקים על הידיים. זאת הייתה התחלה רעה ליום הזה.

לא נראה לי שצריך להרחיב על מה זה ל"ג בעומר במירון. יום כל כך עוצמתי, העוצמה של ההילולא כל כך גדולה. זה מאד מחבר, מעורר לתשובה, מעורר לאהבת ישראל, כזאת אחדות ושמחה, משהו הרמוני של ימות משיח. אנשים מכל הגוונים ומכל הסוגים מתחבקים ושמחים ביחד, ועל הכל חופפת נשמת הצדיק. המון חלוקה של אוכל ושתיה, נתינה חזקה ואחדות, כח מאד גדול של אהבה, אהבת הבורא עלינו. ומהקורונה ממש חלה תפנית בעלילה.

אותו יום לא נתנו גם לנו לעלות, לא נתנו להיכנס. נכנסנו בדרך עקיפה, עמדנו קצת ממרחק והגיע שוטר וסילק אותנו. ביום של ל"ג בעומר נתנו לנו לעמוד למטה ברחבה, הייתה שם תפילה, ומיד איך שהסתיימה התפילה גירשו אותנו בצורה לא נעימה, באווירה של 'לזוז מהר, אם לא, ידחפו אותך'.

בצאת ל"ג בעומר ההוא, ביקשה ממני שכנה, אישה מבוגרת מאד לא בריאה, שאקח אותה להתפלל בציון. עליתי איתה, שתי נשים – אחת מבוגרת ואני, התחננו לעבור ולעמוד בצד, רק להתפלל. היו מולנו שני שוטרים, אחד יהודי, שהתנצל שהוא לא יכול, והשני, אחד מבני דודינו שהגיב ממש בגסות רוח, זה היה נורא, לשמוע דיבורים כאלו לאישה זקנה.
מצד שני, גם ההתנהגות של קיצוניים מהצד שלנו לא הייתה קלה לצפיה. הייתה אלימות משני הצדדים. חושבת שיש לשוטרים ממש מה להשתפר ביחס אלינו, אבל גם בחינוך אצלינו יש מה לעבוד… ראיתי ליד הציון מקרים של אלימות גם מהצד שלנו. יש לנו מה להשתפר".

כואב.

"כן. לפני יומיים יצאו מפה תמונות מזעזעות של שוטרים שמצמידים אברכים לאדמה שזולגים דם, זה חייתי. היו פה תקריות קשות של חסידים שבאו למחות על הרס מבנים, שלא התנהגו באלימות וזכו לאלימות מצד המשטרה".

מצד שני, נדמה שאין מנוס משינוי התוואי והמקום, כולל הרס מבנים. נדמה שצריך לעשות הכל כדי למנוע, חלילה, אסון כמו בשנה שעברה.

"ברור. יש הרבה מה לעשות, וצריך לעשות. אבל אני כתושבת המקום יכולה להעיד שהרסו מבנים שלא קשורים בכלל לציון עצמו. הרסו בית כנסת שצמוד לבית שלי. רחוק מאד מהציון. נראה שבמסגרת הרצון להראות ש"עושים משהו" הרסו המון מבנים שאין להם שום קשר לצפיפות ליד הקבר, הטענה היא שלא רוצים שיהיה מקומות לאירוחים המוניים".

אפשר לשמוע את זה, אבל נראה שגם האמת, או התבונה, נעדרת.

"בדיוק. אין ספק שכל שנה האירוע הזה היה סכנת נפשות. אבל גם אם אתה רוצה לתקן – תעשה את זה בהידברות, בתבונה. 

למרות שאין גם ספק שתמיד היה מסוכן לשהות במקום ברגעי צפיפות, אחד הילדים שלנו כמעט נחנק כשהיה איתי פעם בציון בז' באדר. המקום הזה תמיד היה מקום סכנה, אני עליתי בזהירות רבה עם הילדים. יש לי כאן שכנה שכל השנה עולה לרשב"י חוץ מיום אחד בשנה – ל"ג בעומר. כששאלתי אותה למה היא ענתה בפשטות שהיא "לא רוצה למות". אבל, מעבר למפגעים בטיחותיים, ברור שהיה כאן משהו שמימי, הרי שנה שעברה לא היה שינוי לרעה בבטיחות. הרגע הזה של מוות בחצות הלילה, אחרי אמירת ווידוי ושמע ישראל, אחרי רגעים של שירה והודיה, נשמות שעלו לשמיים בטהרה".

מאופוריה לתהום

איפה את היית בתוך כל הסיפור הזה?

"באופן כללי הייתה אופוריה גדולה בתחילת ל"ג בעומר בשנה שעברה. בגלל ששנה לפני כן הכל היה סגור, בשנה שעברה הייתה שמחה גדולה, תחושה של "הנה, העולם חזר לעצמו", שמחה אדירה. בחוויה שלי זה היה ממש מושלם. אחרי שעליתי למעלה בתחילת היום עם הילדים, חזרנו הביתה והשכבתי אותם לישון. הגדולים עלו לציון עם חברים, ואני ישבתי על כוס קפה עם חברה. 

פתאום הבת שלי מתקשרת ואומרת: "אני יורדת למטה" ואז עוד משהו מבולבל והקו ניתק. מאז אי אפשר היה לתפוס אותה כי כל הקווים קרסו. ואז אני מתחילה לקבל הודעות מאנשים שמכירים אותי, הורים של חברים של הילדים שלי ועוד: "את יודעת מה קורה עם הילדים?" – "את יודעת מה המצב בהר"?

אני מנסה לתפוס את הבת שלי ולא מצליחה, ומתחילה לקלוט שקורה משהו לא טוב.

הבית שלנו ממוקם ממש על דרך החילוץ ואנחנו מתחילות לשמוע רכבת של אמבלונסים, שיירה של סירנות שעה שלימה, אחד אחרי השני. משהו נורא. אחד השכנים סיפר שיש למעלה בלגן, ואז הגיעו דיווחים על הרוגים".

היה לך כבר קשר עם הילדים?

"לא. הם לא יכלו לזוז. הבת שלי הייתה עם חברות בתוך הציון, וחסמו אותן. עצרו את הקהל שיוצא כדי לפנות את האלונקות. הן עמדו שם וראו הכל, אבל לא יכלו לא לצאת או להיכנס. אחרי שהכל נגמר היא חזרה וסיפרה מה היא ראתה, ואז התחלנו לקבל דיווחים על הרוגים: חמישה הרוגים, עשרה הרוגים, חמישה עשר הרוגים… ישבנו בהלם מטורף, הדבר הראשון שעלה לי לראש זאת תמונה של הנפטרים עולים בלהבות יחד עם המדורה של רשב"י, זה החיזיון שראיתי".

הבן שלך חזר בשלב הזה?

"לא. בדיעבד, התברר שהוא ישב בפרנצ'ס של בויאן, הם חיכו שיתפנה השטח לגמרי ואז חזרו. הוא אמר שכשהם עלו למעלה, היה ערבוב של גברים ונשים מהצפיפות וזה הפריע להם. אז הם החליטו שעכשיו הם יחכו שהשטח יתפנה כדי לא להתערבב עוד פעם בחוסר צניעות.

הכל מסביב היה בלתי נתפס. לפני רגע הייתה תחושה של שלמות, ופתאום בבת אחת כזה אסון. היה ממש קשה לעכל את זה. אחרי שכל האורחים חזרו הייתה קצת רגיעה, אבל עדיין הבן שלי לא חזר. ברחוב מסתובב אחד השכנים בשיגעון ולחץ נורא שאשתו לא חזרה. בעלי הלך לחפש את הבן שלי וחזר בוכה: "את לא מבינה מה קורה שם למעלה—"

בשלב הזה אסנת מצטרפת לאותו בכי.

"השולחנות עוד עמדו מלאים בתקרובת לטישים ולהכנסת אורחים במקום, אנשים מסתובבים בכל מקום ומחפשים את הקרובים שלהם. בעלי הגיע לאזור של החניון וחיפש את הבן שלנו. לידו מסתובבים גברים ונשים שמחפשים אחד את השני… 'אולי ראית את בעלי/ את אשתי'… מחזה כאוטי ונורא. מצד אחד הכל עוד חגיגי, ומלא הוד והדר, ומצד שני כל כך נטוש ועזוב… אנשים ישבו על שפת המדרכות כי הם לא יכלו לעזוב את המקום, היו שעות בהר בלי יכולת לצאת. זוועה של ממש. מאד טראומתי".

איך עברת את השעות האלו, ואת השעות שלאחר מכן?

"בגלל של"ג בעומר היה צמוד לשבת, כל האורחים ממילא תכננו להישאר, כך שלא היינו לבד. היו פה ארבעים אנשים. זה מאד הקל, זה היה זמן להיות ביחד. הייתה תמיכה הדדית מאד חשובה ומהותית. בלי הרבה דיבורים, היה הלם".

לכל עם ישראל הייתה שבת נוראית, אבל כנראה לקרובים עוד יותר…

"אנחנו חלק מהמקום הזה, הוא ב-DNA שלנו. אנחנו לא מגיעים מדי פעם לרשב"י, זה הבית השני שלנו. זה חלק מהחיים שלנו. כל דבר שקורה פה משליך עלינו. באותם רגעים הרגשתי את המאבק בין האמת לאמת לאמיתה. זה מושג של רבי נחמן, שלפעמים גם אם יש אמת, אם היא מרחיקה ולא מקרבת, צריך לעשות את הפעולה של להשליך את האמת ארצה, כי יש את האמת לאמיתה. גם אם יש רוע, וזאת האמת, מתחת להכל יש את הרצון של הקב"ה תמיד להיטיב ולקרב. פה הרגשתי את המאבק הזה מאד חזק. האמת הייתה זוועה שאי אפשר היה לשאת אותה, אי אפשר היה להכיל אותה. עליתי בשבת בבוקר, היה בכי נוקב בציון, תחושה בלתי נסבלת, כאילו התנגשנו בקיר אימתני. זה היה מצד התחושה הפנימית.

מצד שני הסתכלתי מעל הראשים של האנשים, והרגשתי שאחרי הכל, הכל בסדר. יש פה סדר מופתי, שאין לנו שום אפשרות להבין אותו, ואנחנו לא יכולים גם לנסות להבין כי לא מחשבותיו מחשבותינו. יש פה סדר, אנחנו לא חיים בכאוס. אמנם זה נראה סוף העולם, אבל בתוך כל זה יש את יד ה'".

מה ד' דורש ממני

מה קורה לקראת ל"ג בעומר השנה?

"לצערי הרב יש אווירה מתוחה ולא נעימה. זה נובע מהקונפליקט הקשה בין הרצונות השונים, בין הממסד לאנשים, הרוחות שמנשבות הן לא קלות. יש קולות שטוענים שרוצים לפגוע בקדושה, שהמתווה לא קשוב באמת לציבור, אנשים מאד כאובים. אני באופן אישי מאד מתוחה, כי אנחנו לא רוצים עוד אסון חלילה. ולצערי בשבועות האחרונים כבר היו כאן מחזות לא קלים. אנשים שבאים להפגין וחוטפים מכות רצח, מובלים לבית חולים במצב קשה, המתח חזק ומאד מורגש. יש תחושה של התנגשות בין הרצון של הציבור לעלות ולהתפלל לבין הצורך שמגיע מהמדינה לעשות מתווה שימנע אסון".

אבל גם הציבור לא רוצה אסון. הרי שילמנו מחיר.

"נכון, אבל ההתנהלות לא הייתה ידידותית. אני לא מקנאה במקבלי ההחלטות, אבל יש כאן כרגע בישוב מאות שוטרים, כלי רכב וכלי ביטחון. שיירות של רכבים שלא נותנים להם להיכנס כבר היום. יש ליד הבית שלי חפ"ק משטרה, הרבה יותר רכבי משטרה מאשר רכבים אזרחיים. בנוסף לזה המון מתח וכעס כי הרסו מבנים, מתרוצצות שמועות על קנסות, ומגיעות גם שמועות על אנשים שיגיעו בלי כרטיסים, ויש על הכל הרבה אי וודאות. 

אנחנו כתושבים לא מקבלים מידע מה יהיה איתנו ועם האורחים שלנו, היה גם אי סדר מטורף בקניית הכרטיסים, שמעתי על אדם מארה"ב שקנה במספר כרטיסי אשראי שונים שישים כרטיסים, כדי שיוכל לשהות במקום לאורך כל היממה… גם לחלק מהאורחים שלי אין כרטיסים, אפילו לנו אנשי הישוב. בעיקרון אנחנו אמורים לקבל כתושבי המקום, אבל עדיין לא קיבלנו. הכל עם מדיניות של ערפל ואי בהירות, שאגב לא חדשה מהשנה. קיימת מדיניות קבועה של אי בהירות".

האזרח הקטן מול מערכות ענק.

"זה תמיד לא ידוע ולא ברור. אתה מתקשר לברר ואין תשובות. יש לי אורח שאין לו אישור, ניסיתי לברר אם אני יכולה לקחת אותו, ואין תשובות. יוצאות הודעות כאילו מסודרות, הודעות פרסומיות של: "רשב"י לכל" אבל תכלס בשטח יש הרבה בלבול. עכשיו דיברתי עם מישהו במועצה והוא אמר לי: כמו תמיד אי אפשר לדעת כלום עד הרגע האחרון…"

חבל.

"מצד שני זה האירוע הכי מורכב במדינה. הכי גדול במדינה ועם תנאי שטח הכי גרועים. אי אפשר לבוא רק בטענות, מאות אלפי אנשים שבאים בבת אחת, השנה בע"ה מקווה שלא יבואו בבת אחת, אבל יש תחושה של חוסר הידברות. יש גם עוד נושא, התחושה היא שהייתה שנה שלימה וכן פרקו הרבה מהשטח, ויישרו, מצד שני, עדיין רואים מעברים צרים מאד. את הדרך הראשית לקבר, חצו עם גדרות גבוהות מאד להפרדה, שמייצרות שוב מעברים צרים. כשראיתי את זה נעתקה נשימתי… עוד פעם אותה טעות טראגית! ושוב מהצד השני, ביום חמישי האחרון היו כאן התפרעויות של "חכמים" שהשתוללו וזרקו מסכים והגברה ליער… זה גם חילול ה' גדול. כצופה מהצד אני רואה התנהגות תוקפנית משני הצדדים".

ואחרי הכל, גם אם יש תלונות, ומסתבר שיש בטן מלאה וגם בצדק, אנחנו רוצים להיות חכמים ולא צודקים…

"זה ברור. גם אם יש כעס, וזעם, ומרמור, וגם אם צודק בחלקו, אנחנו לא רוצים לשלם מחיר נוראי בשבילו, וודאי. אבל יותר מזה, כאדם פרטי אין לי ענין עם 'מי נוהג נכון, איך ולמה'. אני לא רוצה להיות במקום הזה. אני רוצה להיות עסוקה עם "מה ה' אלוקיך שואל מעמך" (וכמו שכבר אמרו מ"ה בגימטריא 45…) מה הלקח שאני כאדם פרטי צריכה לקחת, ואני מרגישה שאני צריכה לעשות תשובה. להתחזק בעין טובה, בשמירת הלשון, באהבת ישראל, להיות אכפתית, להיות יותר אמיתית עם עצמי, עם בוראי, ועם הילדים שלי, עם הישוב שלי ועם העם שלי. 

זה צו השעה בעיני. אין לנו את הלוקסוס להיכנס לקונפליקט של משטרה-חרדים. איך שלא נסתכל על זה, זה גלות. גלות של יחס משני הצדדים. גם כששוטר מתנהג בתוקפנות זה נורא, וגם כשיהודי שומר מצוות עושה חילול ה' זה נורא".

מה שנותר לנו זאת העבודה האישית שלנו…

"אנחנו צריכים לטפל במקום שלנו, אני בן אדם קטן תחת שמיים גדולים… אני רוצה לחזור למקום האמיתי שלי. ועוד דבר, בסופו של דבר כולנו פרטים, הבן שלי בדיוק סיפר שהוא ראה שוטר עומד ומתפלל מנחה. בסופו של דבר אנחנו יהודים מול יהודים. אחים אנחנו".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הנצפים ביותר

אולי יעניין אותך גם?

פרוסות עוגה

חלבי עם מירל

עוגות גבינה מפתיעות, בצק "מקבל כל" ופיצה מדהימה!/ מירל רוזנבוים

מירל רוזנבוים

מחשב עם דיאגרמה

ארוחה עסקית

לנהל עסק בתקופת מלחמה

מרים קטנוב

לגו

נותנת מקום

 פרק 10: מפריע

שרי וולך

כותבת שירה

מְבַקֶּשֶׁת

א. אריאל