היתי מורה צעירה, מורת שילוב בבית ספר חסידי בכיתה ו'.
הייתה לי תלמידה חמודה עם תסמונת דאון ממשפחה של חסידי סאטמר, שלא ממש דיברה עברית.
למזלי מחנכת הכיתה דיברה אידיש שוטפת, אבל השיעורים התנהלו בעברית.
שיעורים רגילים של כיתה ו', בבית ספר "בית יעקב".
האמא הודתה בפני שהיא לא מבינה מה בדיוק אנחנו מלמדים שם, ולמה שיעור יהדות (בת מצווה) הוא ברמה כל כך גבוהה ורש"י? אצלם בנות בכלל לא לומדות רש"י….
אבל את הילדה שלה, דווקא את הילדה עם תסמונת דאון, היא שלחה ל"בית יעקב".
השילוב היה בעיניה דבר קדוש.
כל כך קדוש, שלמרבה האבסורד היא גייסה את ית"ד – אגודה חילונית לשילוב ילדי תסמונת דאון (לפחות ככה היה בזמנו, נראה לי שבהמשך כן נפתחה שם שלוחה חרדית), או שיותר נכון העמותה גייסה את האמא, מבטיחה לה תקוות שווא שעם עוד קצת מאמץ, הבת שלה אולי תהיה נורמלית…
גם יחסית לילדות דאון הילדה היתה ברמה די נמוכה, ואני נדרשתי "לשלב"…
ואם זה לא היה עצוב כל כך, זה אולי היה מצחיק.
זוכרת איך הבאתי ספרון ילדים מצוייר וסיפרתי לילדה על רש"י הקדוש.
הילדה הבינה את הסיפור, בהחלט.
כמו ילדה בת 4-5 שנים ששומעת סיפור יפה, והיא הייתה כבר בת 13, בכיתה ו'.
אחת לשבועיים הגיעה מדריכה מטעם העמותה ועקבה אחרי כל התכנים שהעברתי בשיעורים.
"תייצרי חיבורים אינטלקטואליים," אמרה יפעת המדריכה, הגדרה מכובסת לעובדה שאני יושבת עם הילדה, מספרת על בריאת העולם כמו בגן, בתקווה שהיא תרגיש מחוברת כשהיא לא מבינה בכלל על מה מדברים, רק שומעת מושגים מוכרים כמו – אור, חושך, יום אחד.
"אולי תבואי פעם אחת לשמוע שיעור בכיתה?" הצעתי בחיוך ליפעת.
חיוך מנומס, לא רציתי שתראה את הייאוש…
המנהלת לא אהבה את הרעיון, הרגישה שזה חילול הקודש.
אני התחננתי, הסברתי לה שאין ברירה, אחרת יפעת הזו לא תבין.
המנהלת דרשה שתופיע עם חצאית ושתאסוף את השיער, שלא תיכנס עם הרעמה שלה לכיתה…
הכרחתי את האמא ש"לא רוצה לעשות בלגן", לדאוג לזה.
אני וברכי המחנכת החלפנו קריצה, ביקשתי ממנה שיעור תורה רציני, אמיתי.
עקבתי מהצד השני של הכיתה על קשת ההבעות של יפעת:
פליאה, בלבול, התרשמות, חוסר הבנה, הערכה עצומה, בלבול, גם קצת זלזול….
נכנסנו כולנו לחדר הקטן, לעוד פגישה.
"זה לא אמיתי," הכריזה יפעת, "ככה אתם מלמדים ילדים קטנים?"
"ילדות," דייקתי, "ילדים אצלנו לומדים קשה יותר ומופשט יותר"…
"זה לא הגיוני! היא הכריזה, "אתם נותנים להם ספר עם פונט חדש ולא קריא".
"כתב רש"י," מחיתי.
"בעברית עתיקה ובלתי מובנת, ועוד עובדים לדקדק שם כל מילה וחופרים עליה?? מה זו השאלה הזו, 'מה היה קשה לרש"י?'"
"תורה." עניתי בשלווה, וראיתי את המנהלת מחייכת בסתר, "אצלנו שיעור תורה זה לא סיפורי תנ"ך"…
"תמיד את מסבירה לכל מילה שתי פירושים?" היא ניסתה לתקוף את ברכי. ברכי יישרה איתי קו, את הפגישה הזו תכננו היטב. "לא," היא ענתה, "לפעמים יש מילים עם שלושה פירושים…"
שילוב.
כמה שנאתי את המושג ההוא באותם ימים.
מילים ערטילאיות, בלתי אפשריות.
מנותקות כל כך מהמציאות…
לא, אל תקומו עלי כל ההורים המדהימים של ילדי הדאון,
כל ילד לגופו, כל עניין לעצמו, יש כל כך הרבה רמות בין ילדי הדאון.
אפשר לשלב ילדים, אם מבינים שהם לא ממש לומדים, אלא בעיקר משתלבים מנטלית וחברתית. אפשר אולי ללמד אותם בנפרד, צריך לחשוב על התמהיל המדויק.
אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות….
את הסיפור הזה סיפרתי לאמא אחת, מדהימה, מתוסכלת, שדיברתי איתה אתמול.
מנסה להבין איתה ביחד מה התוכנית הטובה ביותר לשנת הלימודים הבאה של הבת שלה.
ילדה בת 8.5. עוד אין אבחון סופי. האמא כבר יודעת.
הייתה וועדת פילוח – כלומר וועדה שמחלקת את השעות שהילדה זכאית להם לפי הצרכים:
טיפולים פרא רפואיים – בדרך כלל אין בביה"ס.
טיפול ריגשי – יש מורות, אין להן מספיק שעות.
מורות שילוב / הוראה מתקנת – יש, מדהימות בדרך כלל.
סייעות – עובדות בשכר מינימום ואין להן הכשרה מקצועית בדרך כלל.
וזו מערכת מורכבת כל כך, נעה בין צרכי הילדה לצרכי המוסד.
יש בנות עם סל שעות מיותר, יש כאלו שאין להן אבחנה ברורה ואין זכאות והצורך נואש…
יש לקויות למידה.
יש בעיות רגשיות.
יש בעיות משפחתיות מורכבות.
ולתוך כל הבלגן הזה, נכנסות בנות התקשורת, ומערערות על כל הסדר שמנסים ליצור,
הצרכים שלהם נראים לפעמים מבלבלים:
אם הם חכמים כל כך – למה הם צריכים עזרה לימודית?
כי יש להם קשיים ספציפיים, שדוקא ממש ניתן לעזור להם.
סייעת צמודה? בשביל מה? היא נכה? זקוקה להשגחה?
לא, זקוקה לפעמים לתיווך, רציף לפעמים…
לפעמים אחרי תקופה והסתגלות אפשר לוותר, לפעמים לא.
ועדיין, בהנחה שאנחנו לא מדברים על ילדים עם הנמכה קוגנטיבית משמעותית, ואנחנו לא מדברים כרגע עליהם.
הם אפילו לא ילדי שילוב.
הם חלק מהמערכת.
לפני 20-30 שנה הם היו נקראים סתם "מוזרים", הם אולי לא קיבלו עזרה, אבל גם לא קיבלו הפנייה מיידית ל"חינוך מיוחד".
היה להם קשה, אבל הם היו שייכים…
אז כן, למרות שלזכר השנים בהם הייתי מורה, יש לי עדיין "פריחה"רק מלשמוע שילוב.
הנה אני היום מדברת על איך אפשר לשלב, מה כן ניתן לעשות, כי אפשר…
נדבר על זה עוד בפרקים הבאים בע"ה.
ולכל האימהות המדהימות שפנו ועדיין פונות:
הסדנא כמו שהיא מיועדת לצוותי הוראה, חדרי מורות, צוותי גנים וכו'
לאסוף קבוצת אמהות בערב אחד זה אחד הדברים היותר מסובכים שיש….
אבל אם הצלחתן לגבש קבוצה – מוזמנות!!!
לתגובות, בתיה או בעצם שולמית: [email protected]
ווווואווו……………
צחקתי. את כותבת כל כך טוב!
אבל לידיעתך, בבתי הספר הממ"ד והממלכתיים
יש שעות ריפוי בעיסוק מאויישות וכן קלינאית תקשורת, מטפלות רגשיות
קבוצות חברתיות עם מנתחת התנהגות וכן- מורות שילוב וסייעות.
ישבתי ב5 ועדות פילוח בשבוע האחרון….
וגם וידאתי שהתלמידים שלי לשעבר מקבלים את הסלים שלהם בצורה המיטבית.
לא הבעתי דעה אם השילוב הזה הוא ההשמה האולטימטיבית לכל ילד,
למעשה- כל ילד לגופו, יש ילדים שמקומם בחנ"מ, יש ילדים שיכולים להשתלב.
אבל בהחלט יש מקום להפוך את החוק ליישים ולפעיל במסגרות החרדיות גם כן, עצוב כל כך שהסלים לא רלוונטים אצלנו.
זה לא נכון.
כמחנכת שעובדת בממ"ד וכל שנה משלבת תלמיד או שניים.
לא בכל בתי הספר ובכל המתי"אות יש מענה מורחב לסלים.
לדוג' אצלינו בבית ספר יש רק טיפול רגשי וזהו.
אין מנתחת התנהגות, אין ריפוי בעיסוק \ קלינאית תקשורת.
התלמיד המשולב לא מקבל את כל המענה שהיה צריך וסובל ממש.
ולא לדבר על כך שהסיעות לא מקבלות שום הדרכה ועושות טעויות נוראיות עבור הילד המשתלב….
תודה על המאמר (ועל קודמיו), התכנים שלך מאוד משמעותיים לי.
רק הערה קטנה: מפריע מאוד לראות משחק מילים על ביטוי נוצרי מובהק באתר שמיועד לנשים יהודיות.
את הכותרת אני בחרתי, ולא חשבתי בכלל על הביטוי הנוצרי הדומה, חלילה מלקבל ממנו השראה.
לקחתי אותו מהשורה שבה שולו כתבה שיש כאלו שרואים בשילוב משהו קדוש.
תודה שהסברת!
האמת שהכותרת הציקה גם לי בהתחלה,
אולי כדאי לשנות למרות שלא לכך היתה הכוונה,
אולי יש פה עניין של למראית עין…
היום תודה על התוכן הנוכחי ובכלל… וכן לך שבי:)
אני מרגישה שיש כאן איזשהו ערבוב כי הביטוי הנוצרי הוא השילוש הקדוש
גם לי זה הפריע, ברור שמדובר במשחק מילים אולי בתת מודע.
תודה רבה על הנשוא המעניין והחשוב!
אשמח שתדברי גם על המחירים של השילוב ועל הגבולות שלו
מרגישה שזה נושא מדובר פחות שאת מודעת אליו אד:)
בבית הספר של הבת שלי, בלב בני ברק, ביה"ס רגיל של החינוך העצמאי, יש גם קלינאית תקשורת וגם 2 תרפיסטיות באומנות, ומאמנות קשב, (חוץ מהוראה מתקנת וסייעות כמובן) אז גם זה קורה… יכול להיות שאין מספיק שעות לכל הילדות שצריכות, אולי בעיקר למי שצריכה ואין לה סל אישי
כאמא וותיקה מאוד לבת עם פיגור בינוני
תנסו לדמיין את עצמיכן נאלצות ללמוד שעות רבות את המקצוע הכי שנוא ומורכב עליכן ברמה אוניברסיטאית. כן, יתנו לכן כל מיני סוגים של מורות שינסו ל'תקן' את כלללללל הסיבות שבשלן אתן לא מצליחות איייי במקצוע
אני הייתי מרגישה מבולבלת מתוסכלת ובכללללל לא משולבת.
ולכן אומר לתרבות המערבית :גשי למקום אחר.
אצלינו לכל יהודי יש תפקיד, וכיליו מותאמים לתפקידו.
אני זוכרת ש'הסטייפלר' היה אומר:תנו להם מנוחה!!!
קצת לא אהבתי את הזלזול באימהות שמבקשות שילוב בכל מחיר. גם התגובות הגיעו ממורות ולא מאימהות ("צחקתי כל הכתבה" מה מצחיק? (אולי הקטע עם יפעת אך סופו של דבר האמא רצתה שילוב)) שימו לב שעומדות מאחורה אימהות עם הלב שהכי רוצה ויודע לעזור לילדים שלהם. כן גם יודע, אם אמא מסוימת מתעקשת על שילוב אפשר לסמוך על האינטואיציה האימהית ולכבד את זה, גם אם נראה לכם שהיא טועה. אני אמא לתינוק עם ת.דאון. ודווקא הכיוון שלי מסגרת חינוך מיוחד ולא שילוב. אך הכתבה הזו פשוט כאבה לי. (ותחשבו על אמהות עם ילדים על הרצף שאז הקושי הוא הרבה יותר גדול, בכלל להסכים עם האבחנה וכו'…) נראה לי שיש דרכים אחרות להסביר לאמהות שלא כדאי שילוב, ולא כך.
ושוב ארשום שחשוב מאד לסמוך על האימהות, ה' נתן להן את הילד המיוחד והוא סומך עליהן ב100% שיעשו הכי טוב עבורו, והן יודעות הכי טוב מה טוב בשבילו. עם כל הכבוד לבעלי המקצוע, ויש כבוד!
כותבת בכאב.
אני ממהרת ממש להגיב,
כי עצוב לי אם פגעתי חלילה במישהו
כל כך לא התכוונתי…..
אין על האינטואיציה של האימהות, זה ברור!
אבל לא כל החלטה חינוכית שלנו מתבססת על אינטואיציה
הרבה פעמים יש בה תקוות אישיות, שיקולים של כבוד, של "מה יגידו"
וכמובן,
חוסר השלמה עם המצב…..
ואני חלילה לא שופטת
כואבת, זה באמת לא קל, לפעמים קשה מנשוא…
הטור הזה שאולי היה קצת מוקצן רצה להסביר את האבסורד שבו ילדות תסמונת דאון, עם נכויות פיזיות קלות וקשות, סכרת ואלרגיות, לקויות למידה , פיגור, תקשורת כולם נכנסות תחת אותה מטריה בלתי אפשרית שנקראת – שילוב
והפערים גדולים מאוד…..
בסוף השאלה הראשונית היא האם הילדה היא בכלל תלמידה או עציץ בכיתה.
ועל זה רציתי לדבר.
תודה על התגובה המהירה.
נהניתי ממש מהאכפתיות שלך.
וברור שכוונתך הייתה רק לתועלת.
אכן מסכימה איתך לגמרי, ואני מבינה לגמרי שכאשר מקצינים, במיוחד בכתבה, המסר יותר חד וברור, אך גם יכול יותר לפגוע. והנושא הזה מאד רגיש. בטח לאימהות שעדיין לא השלימו עם האבחנה.
(ואולי גם אני יותר רגישה לאימהות, כי יודעת מה עוברת אמא עד שהיא מקבלת החלטה אפי' טכנית/רפואית וכו'. החלק הלימודי הוא רק חלק אחד מכל המיכלול, יש עוד הרבה אתגרים בדרך).
וכן חשוב לי גם לציין שגם כשלא תמיד השיקולים טהורים, זה גם חלק מהמסלול שה' תכנן לילד. כי ההורים בסופו של דבר בני אדם, וכולנו טועים. ועל פי רוב, סופו של דבר, טובתו של הילד עומדת לנגד עיני האימהות.
סליחה אם הארכתי מידי.
שוב מעריכה מאד את הכנות והאכפתיות.
נושא מעניין
כל נושא שכותבים עליו יהיו אנשים שכרגע הנושא יכאיב להם, וזה תקין בהחלט. [הכאב] לא יודעת אם אפשר לקרא לזה פגיעה. זה יותר כאב.
וכאב הוא אחד הדברים הלגיטימיים והמצויים בעולם
לגמרי לגמרי, כמה ה"מה יגידו" מנהל אותנו לפעמים אני חושבת על עצמי מהצד שזה לא אמיתי… אין מענה אמיתי במוסדות. וכשלמורה יש שלושים פלוס בנות בכיתה לדאוג להספקים מבחינה לימודית, חברתית תקשורת מנימלית עם הורים אין לה פניות גם לשילוב, פשוט אין. נדירות המורות שיש להם עם כל הערכה והכבוד והמקום המבין והמתחשב לאמא שבכל אחת מאיתנו ב"ה.
כן אם יש מורות משלבות ותומכות בצוות זה יכול להיות משתלם כמו לעשות לכלל הכיתה תוכניות/ יציאות מתוך סל הכלה וכו ככה לבנות יש יותר סבלנות…
כאמא ולא כמורה
כל מילה אמת
אינטואיציה זו מתנה נפלאה.
אבל מה תגידי על שתי אמהות שפגשתי לאחרונה [כמאמנת].
לאחת בת עם קשיים התנהגותיים איומים [בת תיכון] והיא לא מוכנה לגשת לנוירולוג לאבחון.
כל התיכונים סוגרים לה דלתות
והשנייה אמא לבן 13 שאובחן [לפחות בחלק מבעיותיו] אבל היא הולכת סחור סחור. לרכיבה, לשחייה,לספורט לקפוארה. כולם דברים באמת נהדרים אבל בפועל הקושי של הילד כ"כ רציני שכבר חודשיים לא הולך למכינה…
נכון שבסופו של דבר האמא תחליט ,אבל מגיע לה לדעת מספיק ואז לבחור.
כנראה שהנכון הוא לתת בסיס שמומלץ ע"י מומחים ולתת תוספת כיד האינטואיציה הטובה של אמא.
במידה שנוכחים לראות [לא מדמיינים]שהאינטואיציה צדקה
תמיד אפשר לעשות שינוי
מסכימה לגמרי,
הלוואי שכל ההורים ללא יוצאים מן הכלל היו דואגים באמת ובתמים רק את טובת ילדיהם,
לצערינו יש גם הורים שעסוקים בטובתם האישית והילדים והסביבה משלמים את המחיר
מסיכמה איתך לגמרי. ותראי שהאמהות האלה בחרו לבוא ולהתיעץ איתך, וזה נהדר. ובודאי שהכי מומלץ לאמהות להקשיב לאנשי המקצוע, אבל גם ואולי אפי' בעיקר ללב שלהם. ואמא שלא ברור לה והיא מבולבלת ודאי שמבורך שתתיעץ (וע"פ רוב הן מתייעצות) אך אם בסופו של דבר האמא החליטה אחרת אז לכבד את זה, גם אם זה נראה שהיא ודאי לא צודקת.
ואגב מה שכתבה אחת לגבי הפניות של המורות, מסכימה איתה ב100%.
ושהקב"ה יכוון את כולנו בעצה טובה תמיד.
רגע, אז מה לדעתך אמורים לעשות עם ילדים מתקשים? להשאיר אותם באוויר?
לשלוח לחינוך מיחוד ללמידה מותאמת
אוי שילוב…
כמה פעמים זה עושה רק רע…
לפעמים צריך לקבל שהילד טוב לו במסגרת שלו עם החברים שלו, ברמה שלו.
את הבן שלי שמתי בחינוך הרגיל, הוא קיבל כל כך הרבה מסביב, טיפולים, אנשי מקצוע..
'הוא כבר יוכל להיות בכיתה'
'חשוב שיפתח לעוד ילדים'
'זה יעשה רק טוב לכולם'
ןזה לא.
ילדים ל יודעים לקבל מישהו שכ"כ שונה מהם
הם צריכים ללמוד, נכון. אבל לא על חשבון הילד שלי.
הוא היה סגור, בקושי דיבר, שתק.
ואז כשעלה לכיתה ח' (!!!) העברתי אותו למסגרת חנ"מ.
הילד פרח.
מאושר.
כזו שמחה…
דיבר, צחק
אי אפשר להסביר.
אז נכון, הוא לא עם הבנים של החברות שלי
אז מה?
טוב לו.
את נשמעת באמת אכפתית ודואגת לילדה, ואולי באמת השילוב לא היה מתאים- אבל לצערי בתור אמא פגשתי אנשים שדיברו בדיוק כמוך, וזלזלו ביכולתי להכיל את העובדה שהבת שלי לא כמו כולם…. גם אני רכזת שילוב, ומשתדלת מאוד לזכור את הלקח שלמדתי על בשרי- ההורים באמת יודעים מה הכי טוב לילד, ולפעמים הצוות כל כך שבוי בסטיגמה ובדעה ש"אין לה מה לעשות בכיתה" שהם לא מצליחים לראות את הצד של ההורים… הבת שלי שולבה מגיל צעיר במסגרת רגילות בצורה זהירה ומושכלת, תוך תיווך לבנות ולהורים על כל התהליך, אז נכון שהיא לא ממש הבינה מה קורה סביבה, ונכון שבסופו של דבר היא חזרה לחנ"מ- אבל השנים האלו היו שוות זהב- היא אולי לא ממש יודעת לקרוא- אבל יודעת לא להבהל מחברה נורמטיבית, מצליחה להתבטא בצורה הרבה יותר טובה, מצליחה להבין יותר קודים חברתיים, מצליחה להשתלב בגן השעשועים או במסגרות אחרות בקהילה, לא מפוחדת ומסוגרת בבית, ואפילו מבחינה פיזיולוגית היא התקדמה מאוד כי רצתה להשתלב במשחקים ובפעילויות. פסיכולוג שאבחן אותה מטעם הרווחה השתומם ושאל אם אני בטוחה באבחנה שלה, ואני ידעתי- שהכל קרה בזכות השילוב (שכמובן קרה בסיעתא דשמיא גדולה). ותודה לכל מי שהאמין בה- ובעיקר בי.
מי שרוצה לשמוע עוד- בשמחה אענה לה.
כאמא ליותר מילד אחד בחינוך מיוחד נהניתי מאוד לקרוא. וכן, אפילו צחקתי (אולי בגלל שאצלי עברו יותר מעשור מהאבחנה וזה לא כ"כ רגיש). בכל אופן אני ממש רואה שילוב כפתרון מאוד ספציפי למצבים מאוד מסוימים שבאמת יכול להתאים אך בד"כ הילדים משלמים מחיר גבוה מאוד על השילוב שהחסרון הענק שלו שהם בכלל לא משולבים אלא שונים לא יוצלחים ובשולי החברה הרגילה. במקום שמתאים להם ועם חברה ולמידה מותאמת שם הם באמת משולבים! לא ראיתי שזה השפיע על היכולת להשתלב בקהילה ובמשפחה המורחבת, ההפך, יש להם בטחון עצמי וערך עצמי ולא מפחדים מאנשים ומשתלבים יופי "בחברה הרגילה".
בעבר ראיינו אותי לאחד העיתונים בקשר לשילוב ובשל דעותי הלא פוטוגניות לא הכניסו אותי לכתבה..