"אז זו החוברת שקיבלת מגן ענבל?" קולה של עירית קיבל אותו כשחזר בצהרים עם יונתן, אילה וארי. "איזה יופי. את רוצה להראות לי?"
שום תגובה לא נשמעה מהסלון. כצפוי.
"שלום." אמר יחיאל בקול.
אילה רצה פנימה, לדיני. יונתן נסוג כשראה את עירית.
"שלום חמוד." עירית חייכה אליו. "איך קוראים לך?"
"יונתן." הוא ענה מהר, והלך משם.
"שלום יחיאל." אמרה עירית.
"צהרים טובים." הוא ענה.
הבית נצץ. דיני עבדה כנראה כל הבוקר לקראת בואה של עירית. זה יכול היה להיות נהדר, אם לא הלחץ של הלקוחות והעבודות שהיא לא מצליחה לסיים.
שיר ישבה על הספה, צמודה לדיני. הבובה על ברכיה, והחוברת מהגן קפוצה בידה.
"יש לכם בית מאד נעים." אמרה עירית. "שיר, את רוצה להראות לי באיזה משחקים את אוהבת לשחק כאן?"
שיר לא נעה, מזכירה את עצמה בימים הראשונים בבית שלהם.
"בואו נלך לאכול." הציע יחיאל.
במטבח לא חיכה אוכל מבושל. חבל. הוא זקוק לזה עכשיו.
הוא יכין חביתות לו וילדים.
"אולי גם שיר רוצה לאכול." הוא שמע את דיני אומרת בסלון.
"בטח, את יכולה ללכת, שיר." הסכימה עירית.
"היא כל הזמן כך?" שאלה עירית אחר כך, כשישבה איתו ועם דיני בחדר הבנות הסגור. ריקי חזרה מוקדם מבית הספר, ולקחה פיקוד על הקטנים ועל שיר בזמן ששלושתם נכנסו כדי לשוחח.
"לא. ממש לא." דיני ענתה. "היא משוחררת רוב הזמן, משחקת עם כולם, וגם מצביעה ומראה מה היא רוצה, אבל היא לא מדברת. זה נורמלי?"
"כל תגובה נורמלית במצב הזה."
"התכוונתי האם זה משהו שקורה, האם ילדים שמתייתמים בפתאומיות מפסיקים לדבר."
"יש מושג של אילמות בעקבות טראומה. זו אילמות טוטאלית, שבה הילד משתתק לחלוטין ולא מוציא מילה מהפה. ממה שאני שומעת שיר כן משוחחת עם אחיך, וגם בגן הילדים היא דיברה."
"כן."
"אז זה דומה יותר לאילמות סלקטיבית. זו לא תגובה צפויה, אולי, לאובדן, אבל גם המצב של שיר הוא יוצא דופן. היא לא רק איבדה בפתאומיות הורה יחיד, אלא גם נקלעת למשפחה שהיא לא הכירה עד היום." עירית ריככה את קולה. "שלא באשמתכם, זה ברור לי. אבל זו המציאות."
יחיאל מצמץ. איך פתאום ברור לעו"סית ש'לא באשמתכם'?…
"החוברת שהיא הביאה מהגן," עירית המשיכה. "שיר שומרת עליה כל הזמן סגורה?"
"בהתחלה היא החזיקה אותה אצלה בלי לפתוח." ענתה דיני. "עכשיו היא כבר מבקשת ממני יותר ויותר שאסתכל איתה ביחד."
"היא מבקשת ממך???"
"היא מראה לי שהיא רוצה שאסתכל איתה ביחד."
"יפה!" עירית התרשמה. "לא הייתי מצפה שכל כך מהר יהיה לה אמון בך."
"אני כן הייתי מצפה." השמיע יחיאל.
עירית צחקה בהפתעה, ודיני חייכה.
"את כנראה הלכת איתה בקצב שלה." אמרה עירית לדיני. "לגמרי לא מובן מאליו לדעת להתאים כך את עצמך לילדה זרה."
"היא לא ילדה זרה." אמרה דיני.
"כן, כמובן. את יודעת שהיא אחיינית שלך וזה משפיע על ההרגשה, אבל מבחינתה אני בטוחה שהתהליך היה מורכב יותר מאשר אם הייתן מכירות, וזה יפה שהצלחת. לא שגרתי לראות ילדה במצב טראומתי שנותנת כך אמון."
"יכול להיות שהיא נותנת אמון כי אין לה ברירה." אמרה דיני. "רק בגלל שאני היא היחידה שיש לה כרגע, חוץ מאשר בזמן שאחי מגיע."
"היא אולי משתלבת כי אין לה ברירה, כביכול." עירית הנדה בראשה. "זאת אומרת, ילד מטבעו רוצה לשחק, בדרך כלל, גם אם בפנים הוא חווה טלטלות קשות. כך שמצוי שנראה ילדים משחקים בבית זר, גם בזמן שהעולם שלהם מתמוטט עליהם. ילדים גם נוטים להתאמץ להשתלב בבתי אומנה ככל יכולתם כדי להבטיח את המקום שלהם בבית, כדי שירצו אותם."
נראה שדיני נרתעה מהמילים. "אמרת לי שהסברת לשיר כבר מההתחלה שהיא מגיעה אלינו רק לתקופה." היא אמרה.
"נכון. אכן הסברתי לשיר. אבל שיר רק בת שש, והיא גם לא מדברת. אי אפשר להיות בטוחים בנוגע למה שהיא מבינה ולאופן שבו היא מפרשת את המציאות. אני מניחה שגם אם לא במודע – היא מתאמצת להשתלב כדי להיות שייכת לבית שלכם, שהוא מקור של בטחון ואהבה במציאות החיים המערערת שבה היא נמצאת עכשיו. בכל אופן, מה שבאתי לומר הוא שהרצון שלה לשתף אותך, דיני, בחוברת של ילדי הגן הוא דבר מיוחד במינו. זה ביטוי לאמון שהצלחת ליצור אצלה, וזה הישג גדול בפרט בהתחשב במורכבות היחסים במערכת המשפחתית אצלכם, הרי שיר יודעת שאת ואמא שלה הייתן בנתק."
עירית נשענה אחורנית.
"באתי אליכם גם כדי לשוחח עם שיר. אני צריכה להבהיר לה שוב שהשהות שלה אצלכם היא זמנית, כי כמו שאמרתי, לא בטוח שהענין הזה ברור לה מספיק, ואני לא רוצה שתיווצר אצלה תחושת נטישה כאשר היא תצטרך לעזוב. אני מנסה ככל האפשר גם לחזק את הבטחון שלה בי, שהיא תחוש שיש מישהי שדואגת לשלומה, ושתדע שאני מחפשת בשבילה משפחה אוהבת שאצלה היא תגור באופן קבוע."
עירית עצרה, ונראה שהיא מחפשת את המילים. "אני לא רוצה להשמיע לה את המילים הללו לפני שאני יודעת בוודאות שאתם אכן החלטתם לא לקחת אותה." היא דיברה לשניהם, אבל מבטה היה מופנה ליחיאל. "זה חד משמעי אצלכם?"
"כן, בהחלט חד משמעי." הוא ענה.
"אני מבינה נכון שזו החלטה שלך?"
"כן."
"מאה אחוז. זאת כמובן זכותך המלאה, מיותר לומר."
אכן מיותר.
"אדם לא יכול להתמיד באימונים לריצת מרתון רק בגלל שמישהו שכנע אותו. לקבל ילד למשפחה זה אתגר גדול. אתגר עם המון סיפוק, אמנם, אבל גם מחייב. כך שאני אף פעם לא מוצאת טעם לשכנע משפחות לקחת ילד לאומנה."
"חוץ מאשר במקרה שלנו." הוא השלים אותה. הנה זה בא.
"לא." היא חייכה לרגע, חיוך מקצועי. "אני בהחלט לא מעוניינת לשכנע. אני רוצה רק להשלים מידע שאולי חסר לכם. זה בסדר?"
"בסדר גמור." מול זיק התקווה בעיניה של רעייתו, הוא הזדרז להוסיף. "לא אכפת לי לשמוע סתם כך בשביל הידע, אבל אנחנו אכן לא מתכוונים לקחת אותה."
"הבנתי. מה שאני רוצה שתדעו: קודם כל, מהצד הפורמלי: משפחות אומנה מקבלות כמובן החזר מלא על כל ההוצאות שיש להן על הילד. זה כולל כמובן הוצאות של ביגוד, הנעלה, לימודים, חוגים, מענק בחופש, טיפולים רגשיים אם הילד נזקק להם, כל דבר. חוץ מזה מקבלים דמי אחזקה חודשיים שהגובה שלהן משתנה בהתאם לגיל הילד ועוד. אני משערת שבמקרה של שיר דמי האחזקה יעמדו על סביבות אלפיים – אלפיים חמש מאות שקלים."
"זה בערך מה שידענו גם עד עכשיו." ענה יחיאל.
מה
זה
??
???
מצחיק?
לי הכאיב…
התשוקה של דיני לעומת ההתנגדות הטוטאלית של יחיאל,
מתסכלת מאוד.
לא בטוחה שמעבר של שיר מאצלם יקשה על שיר יותר מאשר על דיני.
קשָה לי ההתייחסות של יחיאל לנושא. קצת באופן קר ומנוכר.
נכון שאומנה של שיר היא עניין מורכב מאוד, אבל הוא רואה שהקושי הולך ומתרכך, העניינים מתחילים לזרום, שיר מתחילה יותר להתמזג עם ילדיהם ומן הסתם גם דיני יותר ויותר תכנס לשגרה.
שיר תוכל להכנס למסגרת מסודרת,
וכל מה שיחיאל חושש ממנו, אט אט הולך וּמסתדר.
מה שלא יסתדר, זה ליבהשל דיני. הוא לא יפסיק לדמם לעולם,
אם שיר תעבור לאומנה במשפחה זרה..
אז יחיאל, אולי בכ"ז להסכים לשקול שוב את העניין?
ולו רק לטובת רעייתך, לרפא נפשה הקרועה..
אני חושבת שמה שמפריע ליחיאל זה המקום ממנו הבקשה של דיני באה.
משהו בחלק שהיא לוקחת בדינאמיקה המשפחתית לא בריא ולא נכון.
יא פועלת כל הזמן ממקום אשם ומנסה לפצות ואני חושבת שזה מה שמפריע ליחיאל
לא מסכימה.
רואים במוחש
שדיני אוהבת את שיר ממש.
וגם שיר אוהבת אותה.
נפשן קשורה זו בזו.
לפיכך אך מתבקש ששיר תהיה לה לבת ודיני תהא לה לאם.
וזה יסתדר מצוין.
חחחחחחחח
פרק מתוק ומצחיק
זה טעות???
מה מתור ומצחיק פה?
שבי, תודה שגם כשהמצב מורכב את מעלה לכאן תוכן
שרי, תודה על הפרק, בכללי על הסיפור
אני חושבת שלכל מי שעקבה בסבלנות למרות הסקרנות אחרי הסיפור- מגיע דחוףףף לקבל ספר מתנה!
אני חייבת לדעת מה הסיפור שם!
תפס אותי משפט חכם כל כך של עירית. לפעמים בגלל לחצים, או רגע חלש מאד או חזק מאד, או התרגשות והתגייסות עוצמתית, אנחנו מקבלים החלטה או מחוייבות שלא באמת במידות של החיים שלנו. כנ"ל – כשלוחצים על מישהו בניגוד לרצונו והוא נאלץ לקבל. איך ההחלטה הזו תתקיים במבחן המציאות?
"אדם לא יכול להתמיד באימונים לריצת מרתון רק בגלל שמישהו שכנע אותו"
בכללי עירית מדהימה. שרי, איפה מצאת עו"ס כל כך לא שיפוטית ולא מתנשאת ובלי אגו, מכבדת אנשים ולא מנצלת אותם רגשית כדי להתנשא… למה כל העו"סיות (כולל חרדיות!) שנפלו בחלקי היו ההיפך, או סתם טיפשות?
מסכימה שקשה לראות את הפערים הגדולים בין יחיאל לדיני.
יחד עם זאת, נשמע לי תלוש מהמציאות לצפות מיחיאל לקחת את שיר בניגוד לרצונו רק כי רעייתו רוצה. אגב, לא כזה ברור שהיא עצמה רוצה, כמו שהיא רגילה לבטל רצונה מפני רצון אחרים. היא רוצה בשביל ההורים ובשביל טובה. לא בשבילה עצמה.
מה שכן עדיין חסר לי זה להבין מה סיבת ההתנגדות הנחרצת כ"כ של יחיאל. נשמע שזה יותר עמוק מ"לא רוצה להכביד על הבית ולשנות מרקם משפחתי" וכו'. נשמע שיש שם משהו מעבר.
די בולט שיחיאת מאוד מתעסק עם המצב הכלכלי שלהם.
הוא כל הזמן מתאמץ לעבוד, ומתאמץ לאפשר לאשתו לעבוד, ובאופן כללי חושב על כסף.
זה מאפיין גברי באופן כללי, ואצלו יותר מודגש, לא כתוב אם הם באמת במצב כלכלי מורכב כמו שנראה שמשום מה הוא מאוד פוחד מזה.
אבל בפירוש עירית הדגישה שהם מקבלים החזר על הכל!
ככה שהמקום של כסף לא נראה לי ואם זה באמת עדיין מכביד אפשר לבקש מההורים של דיני שישאו בעלות אם זה חשוב להם שהנכדה תהיה קרוב אליהם
וגם אם המניע של דיני הוא לא נכון אפשר לדבר על זה לקבל החלטות לפעול ממקום נכון ובריא
קשה לי שהוא סגור ונעול ולא מוכן לחשוב על אופציה אם זה היה מקרה במשפחה שלך גם היית מגיב ככה?
פחות נרלי
היא נפטרה בפתאומיות בטרם עת
אני גם כן חושבת שיש לעירית משהו להוסיף לגבי איזה בקשה או רצון של טובה ששיר תגדל ותכיר את דיני . וכן, אולי שיר כבר מכירה את דיני מתמונות שחזקי הביא להן.
מרגיש לי שההתנגדות החד משמעית של יחיאל ירדה קצת, והוא נבהל מזה.
כי הוא הכניס לעצמו לראש שהוא לא מוכן, ואולי יש כאן גם את הכבוד הגברי,
הוא לא יגיד פתאום שהוא מוכן. אז הוא ממשיך להתנגד למרות שמבפנים
הוא כן התרכך. זה נראה גם בגלל התגובות המהירות שלו, כאילו – אל תגידו לי
כלום ואל תכניסו בי ספקות. לא רוצה לחשוב על זה שוב.
אני רוצה לשאול את שרי האם הסכומים של ההחזרים וכו נכונים?
הייתה לי פעם שיחה עם הרווחה בנושא הנ"ל והבנתי שהמשפחה מקבלת סכום מסוים ומשלמת את ההוצאות
כולל דמי כיס וכו' כשאמרתי להם שלא נראה לי שזה מכסה הם ענו שהתשלום הוא לא משכורת ולכן אין צורך לדוות למס הכנסה
מאז עברו הרבה שנים אולי השתנו דברים…
ובקשר לסיפורנו אני מעריכה את יחיאל שעומד כחומה בצורה למנוע קושי גדול בתוך משפחתו. כפי שמתרשמים מדיני היא פועלת ממקום רגשי, מלא ביסורי מצפון ואשמה, אחריות גדולה להורים . זה יכול להוביל את המשפחה כולה: הזוגיות, הילדים, הפרנסה, ובריאות הנפש שלה למקום מאוד לא טוב.
משום מה כולם סלחנים לשאר האחים ונשותיהם.
שרי תתחילי קצת להתערב ולהשמיע קצת דעה כמו שאת "עושה" במערכת היחסים של גילי עם הנערה (לא זוכרת את שמה)
לדעתי שיר בסוף תישאר אצל דיני